"מי מפחד מהזאב הרע" יחנוך את המהדורה הראשונה של פסטיבל סטנלי

זמן קצר לאחר שהתפרסמה ההודעה הרשמית על קבלתו של "מי מפחד מהזאב הרע" לפסטיבל טרייבקה, הגיעה לה שיחה מוזרה מקולרדו. מן העבר השני, נשמעו קולותיהם של מייקל לרמן, המנהל האמנותי של פסטיבל סאנדנס ולנדון זקהיים, אחד ממנהלי התוכן של פסטיבל סאנדנס ופנטסטיק פסט.  השניים הביעו התלהבות לגבי האפשרות להקרין את הסרט "מי מפחד מהזאב הרע" במהדורה הראשונה של פסטיבל סטנלי.

פסטיבל מה? שאלתי בתדהמה. פסטיבל סטנלי, הם מייד התחילו להסביר, הוא פסטיבל אימה חדש שמתקיים למול הרי הרוקי, בבית המלון שבו סטיבן קינג ישב לכתוב את אחת מיצירותיו הגדולות ביותר, "הניצוץ".

 

פסטיבל אימה בבית המלון שהעניק את ההשראה לאחד מסיפורי האימה המצמררים ביותר בכל הזמנים? אנחנו כל-כך שם!

מטרת הפסטיבל, שכולל גם סרטים ארוכים וגם סרטים קצרים – לאגד יצירות אימה עצמאיות מכל העולם. ואכן, שבועיים לאחר השיחה עם שני המנהלים החביבים התפרסמה בהוליווד ריפוטר רשימת הסרטים המתחרים וביניהם יצירות מ13 מדינות שונות (אוסטרליה, איטליה, שוודיה, ארה"ב, בריטניה וישראל!).

 הפיראנה כבר סימנה לעצמה מספר סרטים שאסור לה להחמיץ.

AFTERSHOCKתסריט והפקה: איליי רות.

VHS 2צאצאם המשותף והשטני של גארת אוונס (THE RAID), ג'ייסון אייזנר (הובו עם שוטגאן) ואדוארדו סאנצ'ז (פרויקט המכשפה מבלייר).

MANIACהרימייק המדובר בכיכובו של אלייז'ה ווד על-פי תסריט מאת אלכסנדר אז'ה.

_________________________________________________________________

אני חייב לומר גם מילה טובה על האופן שבו משווקים בחו"ל פסטיבל חדש:

אבל אולי זה לא חוכמה כשיש לך לוקיישן כמו האוברלוק הוטל:

ו/או את ג'ק ניקולסון כדוגמן הבית:

ניקולסון

מודעות פרסומת

גמר חתימה טובה 2: אין מקום כמו הבית

זה מספר חודשים שאני "מטנף" את עמודי הפייסבוק והטוויטר של חבריי בידיעות על ההצלחה הבינלאומית של "כלבת". לקוראיי הבלוג המסורים שלי ציפה גורל דומה. חשבתי לבקש מכולכם סליחה ביום כיפור, אבל הייתה לי תחושה טובה לגבי הזכייה שלנו בדנוור (בחיי, אתם יכולים לשאול את נבות). לכן, דחיתי במעט את כתיבת הפוסט הזה, אבל עכשיו מן הראוי שאתנצל. סליחה. אבל, יותר משאני רוצה לבקש סליחה (ואני באמת רוצה), אני רוצה לומר לכולכם תודה. תודה על זה שהייתם כל-כך סבלניים אליי. תודה על זה שלא גרמתם לי להרגיש שהייתם סבלניים אליי. ובמילים אחרות, תודה על זה שהייתם שם ללייקק, לרטווט, להגיב ולפרגן בכל רגע נתון.

כעת, אני חייב לכם הסבר וב"לכם" אני מתכוון לכל מי שלקח חלק במינוף ההצלחה של "כלבת" ולכל מי שבער בדמו להחצין את ההצלחה הבינלאומית המפתיעה והלא מובנת מאליה של סרט האימה הישראלי.

מי שמכיר אותי ודאי היה מופתע מהמופע הנרקיסיסטי שהתקיים בספר הפנים שלי וגם כאן בבלוג. אם להודות באמת, במבט לאחור גם אני מופתע ממנו. אבל, הייתה לכך סיבה טובה. לפני תשעה חודשים נפער פצע עמוק בלבם של כל מי שהיו מעורבים בעשיית "כלבת". פצע שדורון פישלר היטיב לנתח היטב בראיון שהענקנו לו במעריב: חשש שמא "כלבת" יהפוך לקוריוז, הבלחה חד פעמית בספר דברי הימים של הקולנוע הישראלי.

לתלאות שבעשיית סרט האימה הישראלי הראשון אקדיש יום אחד ספר, אבל כבר עכשיו אבהיר דבר אחד: לעשות סרט אימה עצמאי בישראל זה לא טיול ביער בן שמן. להפיץ סרט אימה עצמאי בישראל זה לא טיול ביער בן שמן. להתמודד עם הביקורת הישראלית זה בטח ובטח לא טיול ביער בן שמן. לא, לא, עשיית סרט אימה ישראלי דומה יותר לטיול בשמורת השועלים: מלחיץ, ממולכד ולעתים קרובות אפילו מדמם.

לכן, כשסיימנו את העבודה על "כלבת" חשבנו שכולם אמורים להעריך את פרי אהבתנו המיוזעת. אני, אגב, די משוכנע שכך חושב כל יוצר בסרטו הראשון. תקראו לזה, תמימות ביכורים. והנה, הפתעה-הפתעה: יש מי שלא מעריך. ויש מי שתוקף באלימות. יש מי שטורח לנמק. ויש מי שלא. ולכולם יש דעה. ויש שקוראים לסרט כישלון ויש שחושבים שהוא דווקא הצלחה. וכל מה שעובר לך בראש, לך-אהרון, זה איך מרגיש עכשיו הצוות שהעניק לך את ליבו? מה עובר על הסטודנט שאמר לך לזנוח קריירה בטוחה אחת לטובת הרפתקה מסמרת שיער? איך חשים המפיקים הנהדרים (חיליק מיכאלי, אברהם פרחי, תמי ליאון ויוליה שיפטר) שנתנו בך ובשותפך ליצירה את אמונם ושמו את כספם על שני יוצרים, נעדרי ניסיון כמעט, שהגיעו אליהם עם חזון מופרך לחולל מהפכה קטנה בישראל? ומה יחשבו המשקיעים הפרטיים? ומה לעזאזל עובר על היושבים בראש קרן רבינוביץ' שהחליטו להמר בפעם הראשונה על סרט אימה ישראלי ותמכו בו בשלבי הסיום הכל-כך מכריעים? מה יהיה עתידם של יתר סרטי האימה הישראלים? מה יגידו הסטודנטים על המרצה שלהם שהוכתר על-די שניצר כאחד (נבות הוא השני) משני הבמאים שאחראים לסרט הגרוע ביותר שיצא מישראל? מה חושבים כל אותם מבקרים ובלוגרים (והיו לא מעט כאלה) שהאמינו בסרט וקידמו אותו בכל דרך שרק ידעו? ומה יחשבו חבריי ומשפחתי שכל-כך מודעים לאופי הרגיש והשברירי שלי?

כל השאלות הללו רדפו את מחשבותיי בחודש הבכורה של "כלבת" ואני בטוח ששאלות דומות מצאו את דרכן למחשבותיהם של כל מי שידו ולבו נגעו בסרט.

לאחר שלושים ימים מפרכים הגעתי להחלטה קשה. עליי להאמין כפי שתמיד האמנתי בנבות. ולהאמין בנבות זה גם להאמין לנבות. ונבות, קוראיי היקרים, הוא האיש הכי אופטימי בעולם. נבות הוא גם האיש הכי מדויק בתחזיותיו. כשדיווחי הקופות הגיעו נבות לא התרגש ושאל, "מה חשבת שיקרה? עשינו סרט אימה ישראלי ראשון". כשביקורתו של שניצר הגיעה, נבות חייך וסינן, בביטחון ובממזריות האופייניים לו, "חכה חודשיים, ואז נדבר על כל החששות הללו". עליי להודות באמת, מכל המעורבים בעשיית "כלבת" היו רק שני אנשים שידוע לחזות את המסע הבינלאומי שהחל לפני שישה חודשים ויימשך עמוק לתוך 2012. לאחד קוראים נבות ולאחר קוראים חיליק מיכאלי.

אבל, יש לי תירוץ: אני היחיד שהגיע ל"כלבת" ללא ניסיון מעשי. אני הגעתי לסט עם ידע בהוראה וכתיבת ביקורות. משמע, נולדתי סקפטי. יחד עם זאת, לטובת העניין, החלטתי לפעול בניגוד לצו אופיי ובחרתי להאמין, לראשונה בחיי, בתסריט הוורוד. בתסריט של ג'ון יוז. בתסריט של פרנק קפרה. והנה, הפלא ופלא, כחודשיים לאחר צאת "כלבת" לאקרנים התקבלנו לפסטיבל סרטי הז'אנר היוקרתי של פורטוגל, זכינו בפרס המבקרים והשאר… ובכן את השאר קראתם כאן.

ביום שבו שבנו מפורטוגל לישראל, נבות ואני נדרנו נדר: אנחנו נדאג שכל פרס שנקבל וכל מחווה שתיערך לכבוד "כלבת" תגיע לידיעת הציבור בישראל. אם לא באפיקי התקשורת המקובלים, אז דרך הפייסבוק והטוויטר.

היו שחשבו, ועדיין חושבים, שנבות ואני עשינו את זה כדי לפאר את האגו שלנו. ובכן, פיאור האגו הוא חלק בלתי נפרד מהווייתו של כל יוצר (ולא רק יוצר סרטים), אבל האמינו לנו ששישה חודשים אחרי, גם גדול הספקנים אמור להבין שמה שנבות ואני ניסינו לעשות גדול יותר מהאגו של שנינו וששישה חודשים אחרי המסע הפנומנלי של "כלבת" לא נבות ולא אני זקוקים לשורות סטטוס שיאוששו את ההצלחה הבינלאומית של סרט האימה הישראלי הראשון.

עשינו את מה שעשינו כדי להרגיע את כל השאלות שצצו ועלו במחשבתנו בחודש הבכורה של "כלבת". חשוב היה לנו להחצין את ההצלחה הבינלאומית של הסרט כדי שאיש לא יפחד שוב לעשות קולנוע ז'אנרים בישראל. כדי שכולם כאן יבינו שסרט אימה ישראלי יכול לזכות בתהילת עולם. כדי שכולם יראו שסרט אימה ישראלי יכול להיות רווחי – אפילו רווחי יותר מרוב הסרטים הישראלים שנעשו כאן בשנים האחרונות.

לא ויתרנו לאיש ולא חסנו על אף אחד. גם לא על הצנזורה ומעשיה הנפשעים כלפי הקולנוע הישראלי. עשינו את מה שעשינו כדי שאף מפיק לא יחשוב פעמיים בטרם ייגע שוב בז'אנר האימה. כדי שאף קרן לא תחשוש להמר על סוגות ניסיוניות. כדי שאף יוצר עצמאי לא יירתע מביקורת גרועה וחלילה לא יסרס את חלומותיו הגדולים בגללה.

רצינו שכולנו, כל מי שמייחל למהפכה בקולנוע הישראלי, נוכל להמשיך ולחלום. רצינו שכולכם, בין אם אהבתם את "כלבת" או שנאתם, לא תאמרו נואש נוכח האפשרות לעשות כאן קולנוע אחר.

ההצלחה של "כלבת"- וחבל שאינני יכול להקדיש את זמני לכל טובקבק מרושע שנכתב נגד ההצלחה של הסרט- כבר מזמן לא משרתת את האינטרסים האישיים של זוג יוצריו ואפילו לא את אלה הכלכליים של מפיקיו. כולם רוו נחת, כולם ממשיכים כבר לסרט הבא, אבל השליחות שבשמה יצאנו להרפתקה הזו מלכתחילה עדיין עומדת לנגד עינינו. מאותן סיבות, אגב, ראיתם אותי נלחם בחירוף נפש על האפשרות להיכנס לטקס האקדמיה. לא כי באמת חשבתי שיש לנו סיכוי לנצח (הנאיביות הזו כבר מזמן פסה לה מהעולם) כמו מהסיבה שעצם כניסתו של "כלבת" לאקדמיה היא בבחינת מהפכה – מתן לגיטימציה לעשיית קולנוע אחר בישראל. לכן, הגם כשלמדנו שאנחנו מועמדים לפרס יחיד ובודד, נבות ואני עמלנו על טריילר שיוודא שאיש באקדמיה לא יתעלם מעבודתן הנהדרת של אתי בן נון ואלינור גיגי. כדי שיום למחרת הטקס אורון שמיר יסכם ב"עכבר העיר" את הדבר שבשמו התכנסנו: "מעתה אמרו "כלבת" זוכה פרס האופיר".

מי היה מאמין שבסופו של יום "כלבת" יהיה אחד מחמשת הסרטים הבודדים שזכו להניף פסלון בסוף הערב הארוך ההוא ומי היה מאמין גם שבסופה של שנה עברית "כלבת" יהיה גם אחד מחמשת הסרטים המצליחים ביותר בקולנוע הישראלי.

במשך חודשים נבות ואני נטלנו על עצמנו משרה מלאה חדשה- יח"צ מקומי ובינלאומי. דיווחנו על כל הישג ועל כל בשורה. תיקנו בעצמנו כל טעות שנפלה. טיילנו בכל מקום שהזמינו אותנו אליו, התראיינו לכל ערוץ תקשורת זר אפשרי והקדשנו את כל חיינו – ובכל חיינו, אני מתכוון ל-כ-ל חיינו- כדי להגיע לאירועי השבועיים האחרונים. לרגע שבו כל הבאז התקשורתי שייצרנו בפייסבוק ובטוויטר ייצא מהבועה החברתית הקטנה שלנו ויגיע לעמודים הראשיים של העיתונות הישראלית. למה, אתם שואלים? כי רק כשזו תיאות להכריז בקול על ההצלחה של "כלבת" הדברים יתחילו לחלחל כאן באמת.

ההבנה הזו הכתה בנו כשאחד משחקנינו התלונן על-כך שאיש לא יודע על שורת ההישגים של "כלבת". לפתע הבנו שלא כולם מחוברים לפייסבוק שלנו ושלא כולם קוראים את הבלוג שלי.

הכל החל להשתנות בחודש האחרון כאשר יותר ויותר כתבים ומבקרים ביקשו לסקר את ההצלחה של "כלבת" ולהביע את דעתם האיתנה לגבי איכויותיו של הסרט. האירוע הממריץ היה ללא ספק טקס פרסי האקדמיה שהציע ל"כלבת" מועמדות אחת בלבד (פרס האיפור). תופעה זו הציקה ללא מעט כותבים שעקבו מקרוב אחרי ההצלחה הבינלאומית של הסרט ואלה החליטו, בלי תיאום מוקדם, להרים את קולם. באופן לא מפתיע, היו אלה גם אותם אנשים שתמכו ב"כלבת" בסיבוב הראשון. בראשם יש לציין את אורון שמיר, אורי סיגולי ועופר ליברגל מהבלוג הנהדר, סריטה, את עמית קלינג ומערכת "עכבר העיר" שתבעו צדק קולנועי , גיא מכליס ונטלי דובז'ן מה"סופר-בלוב", איתן גפני וצוות "רוזבאד", עדן גוריון המופלא, קאי מארק המקסים, אורי קליין וירון פריד מעיתון "הארץ", ניב שטנדל ממעריב/NRG, דני סגל ופיני אסקל מנענע 10, משפחת "רייטינג" האהובה (מיכל יפה, יוני בינרט, שחר אורן, ירון טן ברינק, אליאב גולדפריד ואלון צרפתי), אלי שגב מאידיבי, אורי אביב מאייקון, לירן מזרחי מהבלוג פוקוס, עידו רוזן, רום אטיק והמערכת הצעירה והתוססת של גלי צה"ל, פבלו אוטין שהביא את בשורת "כלבת" לכתב העת של הסינמטק, אבנר שביט, עינב שיף ולילך וולך ומדור התרבות של וואלה, יאיר הוכנר ואתר "סרט", מערכת טיימאאוט, קבוצת קי"ן, תומר קמרלינג מ"בלייזר", אלון רוזנבלום ב"ישראל היום", ניר נאמן וסינמטק הרצליה, אורי אביב מאייקון, רון פוגל מערוץ אחד, רוני קידר מ"ג'ו+בל", רותם יפעת מ"רותם יפעת", שי רינגל הגדול, אורי שחורי הענק, ציון נאנוס מערוץ 2, מערכת "פנאי פלוס" (איריס, הדר ורעות) שמעולם לא החמיצה הזדמנות לפרגן לסרט ולמסע כיבושיו וכמובן יאיר רוה שעשה את כל שביכולתו כדי לקדם כל ידיעה וכל חדשה שנגעה לענייניו העולמיים של "כלבת".

לכל אלה התווספו קולות חדשים שביקשו לדווח על המהפך שחל בחייו של סרט האימה הישראלי הראשון. הבולט שביניהם היה זה של דורון פישלר מ"עין הדג". את פישלר לעולם לא אוכל-וגם אתם לא תוכלו-להאשים במשוא פנים כלפיי "כלבת". הוא היה הראשון לתקוף את הטריילר שלו והוא היה הראשון לנסח בכנות מטרידה את יחסיו המורכבים עם הסרט: " דווקא אי השגרתיות של "כלבת" עלולה להיות בעיה בתחום הזה. אם הסרט לא יצליח, אולי זה לא משום שאנשים כאן לא אוהבים סרטי אימה, אלא משום שאנשים אוהבים סרטים עם התחלה ועם סוף. אבל אני, על מה יש לי להתלונן? הרי אם הסרט היה שגרתי לגמרי הייתי מתלונן שהוא משעמם".

הביקורת של פישלר ב"עין הדג", אם במקרה ואם לא במקרה, הייתה אחד הפוסטים הראשונים-ואולי אפילו הראשונה- בגלגולו החדש של אתר הקולנוע הפופולרי. פישלר גם היה אחד הראשונים להתמודד עם התגובה שלי למאיר שניצר וחנה בראון והיה גם אחד הבודדים להביע עמדה ברורה בסוגיה. מספר שבועות מאוחר יותר, פישלר עבר למעריב וביקש ממני ומנבות להתראיין עבורו. ידעתי שנישאל שאלות קשות, אבל החלטנו שהגיע הזמן לשחרר. לדבר על הכל. על הפחדים שלנו, על הטראומה הראשונית ולבסוף על ההצלחה הבינלאומית.

מאז שהתפרסמה הכתבה החלה להסתמן מגמה חדשה. אל דאגה, טובקבקים נוטפי ארס ממשיכים לרדוף אותנו, אבל יותר ויותר אנשים מדווחים על ההפתעה שציפתה להם ב"מעריב". מסתבר שלא מעט אנשים ביקשו ללכת שבי אחר ביקורתו המקוממת של מאיר שניצר ולהאמין לתחזיותיו הקודרות. והנה, ברגע אחד, באמצעות כתבת השער ב"מעריב", כולם גילו שלסרט האימה הישראלי הראשון ציפה עתיד אחר מזה שגזר עליו המבקר בעל כדור הבדולח. זאת ועוד, לאור הדיווחים השוטפים בבלוגים ובאתרים השונים בשבועות האחרונים, יותר ויותר אנשים מרגישים משוחררים להודות באהבתם ל"כלבת" ואפילו להכריז עליה ברבים.

כן, חברים וחברות, הגיע הזמן להודות: זה נחמד להצליח בעולם, זה אדיר לקבל הצעות עבודה מפתות בחו"ל, אבל שום דבר – ש-ו-ם ד-ב-ר- לא ישווה לאהבה שתקבל מארצך-מולדתך. בשבועות האחרונים אנחנו מרגישים תכונה חדשה באוויר והיא ממלאת את ליבנו אושר.

אפילוג

פישלר שאל אותנו בראיון, "מדוע אנחנו לא לוקחים את אחת ההצעות שהוגשה לנו ופשוט עוזבים לחו"ל?". בתגובה השבתי לו, "שהתחלנו כאן משהו ושאנחנו לא נעזוב עד שנראה אותו קורה ושאני באופן אישי לא רואה את עצמי חי ועובד בשום מקום פרט לישראל". פישלר חייך וסינן, "ציוני אמיתי, אה?". לא התבלבלתי ומייד השבתי, "כן".

תודות

זה המקום להודות לכל בני משפחתי וחבריי, לצוות "כלבת" ושחקניו, לסוכן הלוחמני שלנו, לכל העיתונאים והמבקרים שעשו את כל שביכולתם לפרגן, לתמוך, ללטף, לעזור ולשגר את בשורת "כלבת" להמונים.

זה גם הזמן להודות לכל מי שניגש אלינו ברחוב או שלח מכתב/שורת סטטוס/ציוץ שבהם הוא מבקש לעודד אותנו ולחזק את ידינו במסע הארוך הזה.

אם שכחתי מישהו זה רק בגלל שנסחפתי בכתיבתי, לכן אל תיפגעו, רק תעירו ואני מבטיח להוסיף את שמכם בהתלהבות שטרם נראתה ביקום המקוון.

משאלה לשנה החדשה

ברשותכם אני מבקש לשחרר קצת את "כלבת". אני מרגיש שהילד שלנו יכול להסתדר כבר לבדו.

עפרונות זה לכוסיות

אמש ביקשתי להרגיע את נפשי הסוערת בתיווכו של סרט אקשן רווי טסטוסטרון העונה לשם "בליץ". אני מודה שלא שמעתי כלום על הסרט הזה, אבל העטיפה שלו פשוט צדה את עיניי. כן, מה לעשות, הפיראנה לא יודעת לסרב לקרחת ההנוצצת של ג'ייסון סטטהם ובטח לא לסרט שמתהדר בטאגליין הבא: cop-killer vs. killer-cop.

אני לא חושב שאי פעם נתקלתי בשורית (אני מקווה שהאקדמיה ללשון עברית גאה בי עכשיו) שמתמצתת עלילה באופן כל-כך מדויק. בליץ (איידן גילן הלא הוא קרקטי האהוב מ"הסמויה") הוא רוצח שוטרים. טום ברנט (סטטהם) הוא שוטר קשוח-רצח!

הייתי שמח להרחיב על הפיתולים העלילתיים שהסרט מציע לצופיו, אבל אין כאלה. במקומם "בליץ" מציע לצופיו דיוקן היסטרי של שוטר סוציופת, הומופוב ובל נשכח- שוביניסט.

כך למשל, בכל פעם שדמותו של הבלש המחוספס תתבקש לרשום משהו (מספר טלפון או כתובת) היא תקשיח את מבטה ותסנן את המשפט המופלא: "אני נראה כמו מישהו שמסתובב עם עפרונות?!". ואמנם, ברנט שלנו לא מסתובב עם עפרונות, אבל אין לו בעיה שגברים אחרים יסתובבו עם עפרונות כל עוד הם לא מנסים לדחוף אותם לקלמר הג'ינס שלו.  ומה לגבי נשים? ובכן, הן רשאיות להסתובב עם עפרונות, אבל הן מרמות רק את עצמן.

פרייטפסט 5-#4, פנטסי פילםפסט #1

כל-כך הרבה דברים קורים במסע הזה. ממה מתחילים? במהלך עשרת הימים האחרונים צפיתי בלמעלה משנים עשר סרטים ואני מבטיח להתייחס לכולם (לפחות למסקרנים שבחבורה) ברגע שאשוב ארצה (אוטוטו, בחיי). את הדקות הקרובות-ממש שניות לפני שאני נופל לשינה של שלוש שעות- אקדיש לסיכום המסע של "כלבת" בלונדון ולתיעוד צעדיו הראשונים בגרמניה.

ובכן, חברים יקרים, גם ההקרנה השלישית (והלא מתוכננת) של "כלבת" נמכרה לחלוטין ולמן אותו רגע כל אמצעי התקשורת החלו לדבר על הצלחתו המפתיעה של סרט האימה הישראלי הראשון. גם הביקורת המקומית אהבה את "כלבת" ובחרה אותו לאחד מחמשת הסרטים הטובים ביותר בפסטיבל הלונדוני המתוקשר.

כולנו תקווה שהביקורות וההקרנות המלאות יובילו להפצת הסרט בממלכה הבריטית. בינתיים, לא מעט פסטיבלים נוספים הביעו את עניינם בסרט (החל בפסטיבל האימה של מנצ'סטר וכלה בפסטיבל הז'אנרים של דאבלין) ובטוויטר הופיעה לה עצומה שתובעת להקרין את "כלבת" בהיכל הקודש של חולי הקולנוע של לונדון: פרינס צ'רלס סינמה. הלוואי.

אחרי שישה לילות ללא שינה עלינו על מטוס לגרמניה שם מתנהל לו פסטיבל העונה לשם פנטזי פילםפסט. פנטזי פילםפסט חוגג השנה את יום הולדתו ה25. גם הוא החל בקטן, בעיר אחת (ברלין) ולאחר מספר שנים החל להתרחב ולהתרחב וכיום הוא נודד בין שבע ערים מרכזיות ברחבי גרמניה: ברלין, המבורג, מינכן, שטוטגארט ועוד. אנחנו הוזמנו להתארח בבכורות שייערכו במינכן ובשטוטגארט.

שלשום נחתנו במינכן ועם הגיענו קידמה את פנינו נציגה נלהבת של הפסטיבל שדיווחה לנו על ההצלחה האדירה של "כלבת" בברלין ובהמבורג. הגרמנים, מסתבר, אוהבים הומור יהודי מדמם. כמה אוהבים? כל ההקרנות של "כלבת", כולל זו שנכחנו בה הערב במינכן, נמכרו מראש. וזה לא עניין של מה בכך. לפנינו הוקרנה הפקתו החדשה של גיירמו דל טורו, "DON'T BE AFRAID OF THE DARK", מול אולם חצי ריק.

ההקרנה במינכן הזכירה לי מאד את ההקרנה במונטריאול. מדובר בכנופיה צוהלת ועליזה, קולנית ורועשת, חמושה בבקבוקי בירה וסלסלת חטיפים מקסיקנים, שהתקבצה יחדיו בשמה של מטרה נעלה: דם!

עם סיום הסרט הקהל המטיר עלינו מבול של שאלות אך השאלה האהובה עליי מכולן נשאלה בדרכנו החוצה: "הכיצד ייתכן שבחורה ישראלית לא יודעת לאחוז באקדח? הרי כולן עושות אצלכם צבא". אל דאגה, לא התבלבלתי ומייד השבתי, "לא כולם עושים צבא. דפני ליף למשל. וחלק מאלה שעושים צבא עושים טירונות בסיסית שמקנה להם יכולת אחיזה מפוקפקת באקדח ברטה (להלן, שיר הבלונדינית)". בהמשך הפניתי את תשומת ליבו לדמותה של עדי (אניה בוקשטיין) ולשליטתה הפנומנלית בכלי המתכתי (להלן, שתי אצבעותיו האומללות של השוטר יובל). או-אז התרצה חברנו המינכנאי וסיכם: "אז בעצם שיר הייתה ג'ובניקית ועדי הייתה ביחידה קרבית". בדיוק כך, ידידי המינכנאי, בדיוק כך.

אני חייב להודות שזו לא הפעם הראשונה שהשאלה אודות עלמת החן הישראלית ואחיזתה בכלי זין עולה במהלך שיחה עם יוצרי "כלבת". מסתבר שלזרים יש פטיש רציני בכל הנוגע לבחורות היושבות בציון, שכן מבחינתם כל הבחורות הישראליות יושבות בחוף הים עם בגד ים כחול לבן ומחזיקות בידן רובה סער.

מה, לא ככה?

גודאר: כל מה שסרט צריך זה אניה בוקשטיין ואקדח!

פרייטפסט- היום השלישי, רגע של היסטוריה-חלק ב'

ההיסטריה סביב הפרמיירה הלונדונית של "כלבת" נמשכת. ההקרנה הייתה מצוינת, השיחה בסיום הסרט עוררה דיון מלהיב והבאז הטריף את כל אותם צופים ועיתונאים שלא הצליחו להשתחל להקרנה. הבאז כל-כך הטריף את אותם עיתונאים עד שאלה האחרונים החליטו לעורר סערה קטנה בלובי של קולנוע אמפייר ולתבוע הקרנה נוספת. מנהלי הפסטיבל הסבירו שאין זה ממנהגם לארגן הקרנה נוספת לסרט שכבר הוקרן פעמיים אך לבסוף נכנעו ללחץ האדיר שהופעל עליהם ובכך "כלבת" אחראי לרגע היסטורי בתולדות הפסטיבל הלונדוני האדיר הזה: "כלבת" הוא הסרט הראשון בהיסטוריה של פרייטפסט שזוכה להקרנה שלישית לאור דרישת הצופים.

זו, אגב, כבר הפעם השלישית שפסטיבל מעניק לסרט האימה הישראלית הקרנה נוספת בשל הצלחתו. הפעם הראשונה, אגב, הייתה בפורטוגל, שם זכינו בפרס הביקורת והפעם השנייה הייתה באדינבורו שם גם נבחר הסרט לאחד מחביבי הקהל.

זה המקום לציין שבעקבות החלטתו הלא שגרתית של הפסטיבל, "כלבת" הפך לסרט הנעילה של פרייטפסט. זאת אומרת, סרט הנעילה השני. באולם אחד יוקרן הסרט המדובר, " A Lonely Place To Die", ובאחר "כלבת".  הביקורות המעולות ממשיכות לטפטף גם ברגעים אלה ואנחנו מקווים למלא את האולם גם הלילה.

=====

פרייטפסט הוא לא הפסטיבל היחיד שמארח את "כלבת" בשבוע האחרון. "כלבת" הוקרן בסוף השבוע האחרון בשלושה פסטיבלים במקביל: פרייטפסט לונדון, הפסטיבל הישראלי באוסטרליה ופנטזיפילם פסט שבגרמניה. גם שם הביקורות יותר מנדיבות. האוסטרלית וגם הגרמנית.

נבות ואני עתידים להצטרף לפסטיבל הגרמני הנודד ביום רביעי ולערוך עם "כלבת" עצירה בשתי תחנות מרכזיות: שטוטגרט ומינכן.

======

בחזרה לפרייטפסט. הסרטים כאן מלהיבים, אבל האורחים, הו האורחים! רובין הרדי ("איש הקש" המקורי) היה כאן להציג את סרטו החדש, סרט ההמשך ל"איש הקש" ובישר על טרילוגיה. סיימון פג נכח אמש בהקרנה של "Kill List" ואפילו סחב את אמא שלו לאירוע המדובר וגם ניל מרשל הגדול (DOG SOLDIERS) קפץ לבקר וכשהוא שמע שאנחנו הבמאים של "כלבת" הוא החל לדבר על ההקרנה השלישית, חסרת התקדים, של סרט האימה הישראלי. אנחנו, מצידנו, ריירנו על פועלו הקולנועי ועטפנו אותו באהבה ישראלית חמה ולוהטת.

RABIES SOLDIERS

פרייפסט- היום השני ("כלבת")

אני יודע, אני יודע. אני אמור לסכם כבר את היום השלישי, אבל בחיי שקשה לי למצוא כאן רגע של מנוחה. בניגוד לפסטיבלים אחרים, פרייטפסט מצווה משמעת מרתונית על נתיניו (שלל סרטי אימה המוקרנים גב לגב, חגיגות והפתעות נדירות) ובכך מונע מן הבאים בשעריו את יכולת הדיווח השוטף. 

ועדיין, אני מרגיש חובה לעדכן אתכם בענייני "כלבת". כך סיכמו האנשים היקרים בFILM4 את הבכורה הלונדונית של סרט האימה הישראלי הראשון:

Rabies might be a sleeper hit. witty, intelligent & tense. provides social commentary in a fun way

הדיווח הנלהב ומחמם הלב של FILM4 מסכם 48 שעות של באז היסטרי סביב אירועי הקרנת סרט האימה הישראלי הראשון. הבאז הזה, אגב, החל חודש וחצי לפני הגעתנו לכאן כאשר אחד מבכירים המבקרים הבריטים, נייג'ל פלויד (טיימאאוט, גרדיאן, ביביסי) הכריז על "כלבת" כסרט האימה הטוב ביותר של השנים האחרונות ובנוסף לכך פתח עצומה בטוויטר להעברת הסרט לאולם הגדול ביותר בקולנוע אמפייר.

אינני זוכר מתי בפעם האחרונה מבקר בריטי תבע את העברתו של סרט כלשהו, ועוד ישראלי, לאולם גדול יותר. ואמנם, למן אותו רגע הרשתות החברתיות והפורומים הפעילים לא הפסיקו לדבר על המהלך שיזם נייג'ל פלויד. לאחר מספר ימים הגיעה תגובת הפסטיבל: "כלבת" לא יוקרן באולם הענק מאחר והוא שמור רק להקרנות בכורה וסרט האימה הישראלי הראשון ערך את בכורתו הבריטית בפסטיבל אדינבורו.

החלטת הפסטיבל הפכה עד מהרה לברכה, שכן הכרטיסים לשתי הקרנות הבכורה של "כלבת" נמכרו חודש ימים לפני הגעתו לשם. התוצאה: תסכול בקרב אלה שלא הצליחו להשיג כרטיסים והתלהבות בקרב אלה שכן. ובמילים אחרות: באז.

ואם חשבנו שדברים יירגעו עם הגעתנו לכאן אז נכונה לנו ההפתעה הגדולה מכולן. זה קרה כשרכשנו, כמו תיירים טובים, את הגיליון השבועי של טיימאאוט לונדון. הגיליון הנוכחי חוגג את השבוע האחרון של הקיץ ואת הבנק הולידיי והוא מקדיש את חלקו הראשון לאירועים הגדולים ביותר של החופשה. בין האירועים הללו תמצאו את פרייטפסט ומבין עשרות הכותרים שמוקרנים בו בצפיפות רק שני סרטים זכו לחשיפה והמלצה בגוף הכתבה: "כלבת" ו"טאקר ודייל".

אבל בכך לא תמו החגיגות בטיימאאוט. לא, לא, כשמגיעים לחלק השני של המגזין, לחלק שבו מפורסם מדור הקולנוע, מתנוססת לה בגאון רשימת ההמלצות השבועיות ובראש הרשימה היוקרתית הזו, לא במקום השני, לא במקום השלישי, אלא במקום הראשון מתייצב לו סרט האימה הישראלי הראשון: "כלבת" . קראתם נכון, פרצופה של ליאת הר-לב כבש את צמרת טבלת ההמלצות השבועית של מדור הקולנוע בטיימאאוט לונדון.

במקום הראשון ליאת הר לב, במקום השלישי ליז טיילור.

אני לא יודע מה מרגש אותי יותר. העובדה שסרט האימה הישראלי הראשון הצליח לפלוש לטבלה האיכותית והיוקרתית הזו או העובדה ש"כלבת" הוא אחד מסרטי האימה הבודדים (ולא רק ישראלים) שהצליחו להגיע לעמדת בכורה בטבלה האיכותית והיוקרתית הזו.

אני מניח גם שבגלל הפרסום הזה ההקרנה הראשונה של "כלבת" הייתה גדושה ועמוסה במבקרים וכתבים רמי מעלה, אנשי תעשייה, יוצרים (צוות התסריטאים של DR WHO למשל) ומפיצים מקומיים. התגובות, אגב, היו נהדרות והביקורות כאן יותר מנלהבות.  

היו עוד הרבה אירועים מרגשים מאז, אבל כעת עליי להתארגן לקראת ההקרנה השנייה שלנו בלונדון. זה קורה ב13:15, שעון לסיטר סקוור, שרק ימשיך כך.

 

 

פרייטפסט 2011 – היום הראשון (יעד מסוכן 5)

"כלבת" מחדש בימים אלה את המסע האירופאי שלו ותחנתו הראשונה היא פרייטפסט, לונדון.

פרייטפסט חוגג השנה את יום הולדתו ה12 והוא נערך, זו השנה השנייה ברציפות, בקולנוע אמפייר אדיר הממדים. פרייטפסט החל את חייו כפסטיבל צנוע וסרטיו הוקרנו בהיכל הקודש של חולי הקולנוע המקומיים, פרינס צ'רלס סינמה. עם השנים, צבא המעריצים הלך וגדל והגיע למספרים שהיו זקוקים לאכסניה חדשה, לאימפריה של (אולמות) קולנוע. להלן, קולנוע אמפייר.

כיום פרייטפסט- לונדון נחשב לגדול ולחשוב שבפסטיבלי הז'אנר של האי הבריט.( לצד סיי-פיי לונדון, כמובן).

כך נראה אתמול האולם הגדול של "אמפייר" (למעלה מ1000 מושבים) לקראת הקרנת הבכורה של "יעד סופי 5":

מארגני הפסטיבל, אלן ג'ונס פול מקאווי ואחרים, מבטיחים הפתעה גדולה מדי ערב ואכן אמש נכונה לנו ההפתעה הראשונה. קצת לפני שכתוביות הפתיחה של "יעד סופי 5" התקיפו את עינינו, עלו לבמה יוצריו של סרט הפולחן הבריטי, Severance, והציגו קטעים מתוך סרטם החדש והמדובר, "קוקנים נגד זומבים". הרעיון נשמע דומה, אולי אפילו דומה מדי, לזה שעומד בבסיס הסרט "Attack The Block" ואני מניח שגם הפיץ' נשמע זהה: מה יקרה אם מפלצות/חיזרים/ערפדים/זומבים יפגשו בכנופיה אנושית מפחידה לא פחות?

שני הקטעים הראשונים לא הרשימו אותנו, אבל אז הגיע הקטע השלישי שבו מוצגת חבורת גיל זהב קוקנית (ביניהם גם הונור בלאקמן, הלא היא פוסי גאלור המדהימה מ"גולדפינגר") כשהיא מכותרת בידי צבא זומבים. חבורת הישישים מגלה שאחד מחבריה נרדם מחוץ לחדר והם מנסים להעירו ולהחיש את צעדיו פנימה, לחדר המבטחים. למרבה הצער, חברם הישיש זקן ובא בימים, שמיעתו כבדה וצעדיו עוד יותר וכך מתפתח לו מרדף בין זומבים איטיים לאיש זקן המדדה באמצעות הליכון לעבר החדר האטום. זהו ללא ספק אחד ממרדפי האימה היותר היסטריים שראיתי בחיי.

תפוז מכני? חפוז מכני!

ואז החלה ההצגה הגדולה: "יעד סופי 5". כותרות הפתיחה היו ארוכות מהרגיל (יופי של פסקול, אגב) והן שיגרו לעבר עיניי כל-כך הרבה מסורים, סכינים ואיברים מבותרים עד שהייתי משוכנע שאולי חזיתי כבר בסרט המלא וכבר החלו להן כתוביות הסיום. ואולי עדיף היה שכך, שכן "יעד סופי 5" הוא אכזבה אדירה. אחרי החלק הרביעי והמקרטע, הייתי משוכנע שהסיבה שבשמה התכנסו יוצרי הסדרה להפקת פרק חמישי קשורה לרצונם הראוי והנעלה של אלה המעוניינים לשפר את הטעם המר והנורא שהותיר בפינו החלק הקודם בסדרה. אוי, אם להשתמש בניב קוקני-פולני עתיק יומין, כמה שאני טעיתי. 

לצערי הדרך היחידה שבה "יעד סופי 5" היה יכול לשפר את חוויית הצפייה כרוכה בשינוי אסטרגיית הרציחות של מר מוות. ובמילים אחרות, במקום שמר מוות ירדוף את קורבנותיו לפי סדר מותם הפוטנציאלי, יהיה עליו לרדוף אחר הנערים המסכנים לפי יכולת המשחק של כוכביו. או-אז היינו נפטרים משחקניו הראשיים והנוראיים של "יעד סופי 5" ונותרים רק עם הדוגמניות. ואין דבר יפה ומצחיק יותר מדוגמניות שמדגמנות משחק. טוב, יש: אוסף בולי עץ שרודף אחר אוסף בולי העץ שמגלמים את התפקידים הראשיים.

אבל, לא הכל רע. "יעד סופי 5" מציע גם טוויסט מתוחכם (אל דאגה, הוא מופיע גם בטריילר): מה אם אפשר לרמות את המוות על-ידי רצח פשוט? הייתכן שגיבורינו האומללים יוכלו לקנות את חייהם בחזרה אם הם ירצחו אדם אחר ובכך יגנבו את מותו. הרעיון מבריק (במקום לתת לרוצח/מוות לעשות את עבודתו, הגיבורים מתחילים לעסוק במלאכת ההרג: נשמע מוכר?) אך הביצוע בינוני להחריד.

שתי סצינות ראויות להיכנס להיכל התהילה של סדרת "יעד סופי": חזון האסון על הגשר המט ליפול ואימון הקרקע המזוויע ותולש האיברים שהיה מקרקע אפילו את נדיה קומונצ'י (קומנץ' למהדרין) הגדולה.

גם סצינת הסיום גררה שאגות של הערצה ואין לי ספק שחובבי הסדרה, כמוני למשל, יחייכו לנוכח המחווה היפה שהתקינו עבורם יוצרי הסרט.

עכשיו אם תסלחו לי עליי לנקות את שאריות הבשר שנתלו על משקפיי תלת הממד שלי ולצאת שוב לקולנוע. מאוחר יותר, 17:15 שעון לסיטר סקוור, "כלבת" עורך את הבכורה הלונדונית שלו. התרגשות.