איך עבר עליכם.ן הלילה הראשון בלי סול? האם התערסלתם.ן בתנוחת עובר עם קערה כסופה ובה גלידה בטעם מנטה ופצפוצי שוקולד? האם בכיתם.ן לכרית על לכתה של סדרה אדירה מהעולם הזה מאחר ואיפשהו עמוק בפנים אתם.ן יודעים שהייתם/.ן עדים/ות גם לסופו של עידן טלוויזיוני?
היו ששאלו אותי אם לא היה עדיף לסיים את הסדרה בפרק הקודם. אפשר-כן. עדיף- לא. ואני אסביר, על-מנת להבין את הבחירה הלא מובנת מאליה של גולד וגיליגן לבחור בגוונים של שחור ולבן כצבע ההווה האפרורי והמייסר של ג׳ין למול העבר הצבעוני של ג׳ימי וסול צריך לזהות שתי מחוות קולנועיות נהדרות בפרק הסיום. האחת קורצת לגדול סרטי האיגרוף, ״השור הזועם״ בבימויו של מרטין סקורסזי והאחרת מתכתבת עם ״נערתו ששת״ בבימויו של הווארד הוקס. האחרונה הופיעה באופן מפורש פעמיים ב״סמוך על סול״ ונצפתה פעם אחת על-ידי מייק בעונה השנייה ופעם אחת על-ידי הזוג האהוב עלינו, ג׳ימי וקים בעונה החמישית ונחזור אליה לקראת סיום.
ההצדעה ל״שור זועם״ חמקמקה יותר, אבל מי מאיתנו שצפה בהופעה הבלתי נשכחת של רוברט דה נירו בסרט הנפלא ההוא, לא יכול לצפות בסצינה שבמהלכה גבר מכה קיר בתא מעצר שחור לבן ולא לקפוץ מכסאו ולצעוק, ״זה כן סקורסזי!״. אלא שבניגוד, למטר האגרופים הקשוחים שג׳ייק למוטה שולח לעבר קיר הלבנים ברגע הקריסה הגדול שלו, ג׳ימי שולח אגרוף חלוש אחד וידו כמעט מתפוצצת לרסיסים. הוא נופל לריצפה ומתחיל לצחוק. לרגע אנחנו חושבים שמדובר בהתמוטטות עצבים, שסופסוף הגענו לנקודת השבירה הגדולה ביותר בחייו של סול ואולי לאירוע שיחזיר לחיינו את ג׳ימי מקגיל, אלא שאז הצחוק הופך רועם יותר, כמו אצל ג׳וקר שמגלה שיש לו עוד אס בשרוול.
אבל, רגע לפני שנדבר על האס, בוא נדבר על הבחירה בשיח עם יצירתו של סקורסזי, אחד הסרטים האמריקאים הגדולים ביותר שנעשו על גבריות וכוס התרעלה שמגיעה עימה. ביצירה הקולנועית ההיא, הגיבור חי את חייו כמו את זירת האיגרוף שעליה הוא ויריביו מדממים. למוטה מסוגל להחריב חברויות, להסתכסך עם מאפיונרים ואפילו להכות את אשתו ואחיו(!) כשהשדים אוחזים בו.
בסצינה המדוברת ההיא, כמו בסיקוונס שבו שוגר ריי מכה את למוטה עד שהוא הופך את האחרון לשק בשר, אנחנו חוזים באקטים קורעי לב של ענישה עצמית.
ג׳ימי מקגיל/סול גודמן/ג׳ין הוא אולי לא שור זועם, אבל גם בעורקיו זורם רעל. תקראו לזה אגו, תאוות בצע, קנאה, נרקיסיזם, אבל כולנו צריכים/ות להודות שבמשך קרוב לעשור וחצי ג׳ימי/סול/ג׳ין הצליח להחריב את חייהם/ן של כל איש ואישה בהן נתקל והחטא שהוא ביצע כלפי אחיו הבכור, צ׳אק, אלים הרבה יותר מהמהלומות שהנחית למוטה על גופו הזעיר של אחיו לנגד עיניהם המבועתות של אשתו וילדיו.
הגדולה בכתיבה של גולד וגיליגן היא שסול לא מקבל נוק אאוט מיריב שווה ערך בזירה, אלא מישישה שגילתה את העולם המופלא של האינטרנט. ג׳ימי מקגיל הגדול, שבעבר תמיד התגאה בזה ש״זקנים אוהבים אותו״, שבימים יפים יותר שלו היה אביר בית האבות ונחלשי האומה, חוטף סנוקרת מאימא מודאגת ולחצן מצוקה. ללמדכם/ן שאף פעם אסור לכם/ן לזלזל במבוגרים ממכם.ן. וכמה מרושע ומענג זה לראות כיצד קרול ברנט מצליחה לזהות את כל הספרות והאותיות בלוחיות הרישוי של הרכב הנמלט מבעד לעדשותיה הענקיות.
לרגע נדמה שהוא יצליח לברוח, יש לו כסף, יהלומים ואפילו כרטיס אד, לא להתבלבל עם כרטיס אדי, שיכול להפוך אותו לדנידין. הוא מטפס לתוך פח זבל- הוא כבר טיפס לפחי זבל בסדרה הזו- והכל מתפרק לו שם בין האצבעות. יהלומים, מסתבר, הם לא לנצח.
הקיץ הקץ על סול ובתא המעצר הוא מתהלך בתזזיתיות ובדומה ללמוטה שסינן, ״למה? למה? למה?״, גודמן תוהה שוב ושוב בקול, ״ככה הם תפסו אותך?״.
וכאן מתרחש הטריק הזה שעליו מושתתת הסדרה כולה, הרגע שבו אנחנו חושבים שהפרסונה של סול תודה בתבוסתה וג׳ימי מקגיל ישוב לקדמת המסך, אבל זה לא קורה ועוד אס נשלף, סול מגייס את שירותיו של ביל אוקלי האומלל ויוצא לקרב המשפטי של חייו.
כשהוא מובל לעבר הדיון בעסקת הטיעון, סול מבחין במארי האהובה, אלמנתו של האנק, זה שוט קצר ונהדר. לרגע הייתי משוכנע שזה יעורר משהו אצל ג׳ימי, שכן אצלי התעופפו פרפרים, אבל הוא ממשיך בדרכו לאולם כמי שחישב מראש כל מהלך שיקרה מעכשיו. יתרה מזאת, הוא מבקש שהאלמנה תצטרף לדיון ואז כופה עליה צפייה, בפעם השנייה בחייה (הפעם הראשונה הייתה מול וולטר ווייט) בפושע שהופך את עצמו לקורבן. אתם.ן מבינים.ות, בשיטת המושבעים האמריקאית, דרוש רק מושבע אחד על מנת לזעזע את מאזני הצדק. וכך, מה שהיה אמור להסתיים במאה שנים של בדידות בכלא, קוצר לשבע שנים ובכלא שמציע לאסיריו מגרש גולף.
אבל סול לא מפסיק כאן ועל-מנת להוכיח את ניצחונו הגדול מבקש להמתיק את עונשו גם בגלידת מנטה עם פצפוצי שוקולד שתוגש לו בתא אחת לשבוע.
יש משהו מרתק ברגעים הללו, מצד אחד הם מבוימים כמו סצינה בסאטירה שחור לבן של פרסטון סטרג׳ס ואי אפשר שלא להריע לאופן שבו סול חושף את מערומיה של מערכת המשפט האמריקאית. מאידך, גולד מציב באולם הזה את דמותה של מארי, האלמנה הכואבת. זוהי נקודת מגוז כמעט בלתי אפשרית לעיכול של שתי סדרות מופת. כמה מאיתנו היו רוצים לראות סוף טוב לסול וכמה מאיתנו היו רוצים לראות את מארי שרדר נוקמת באנשים שהרסו את חייה.
אווווווווווווווף, איזו הופעת אורח בטסי ברנדט נותנת בפרק הזה. המונולוג שלה מול סול השמיד אותי. אבל, לא את סול.
מה שישמיד את סול זו הידיעה שהאס האחרון שלו, המידע העסיסי שהוא שמר ממש לסוף, האמת המרה על מותו של הווארד האהוב, חמק מאצבעותיו ושותף כבר עם הסוכנות הפדראלית ומי שחלק את הפרטים הללו היא לא אחרת מהאישה שביקשה ממנו להתוודות בפרק הקודם, האישה שהוא עלב בה ודחק בה להסגיר את עצמה אם המצפון שלה כל-כך מייסר אותה.
שימו לב שאת כל המהלומות בפרק הזה סול מקבל מנשים: ישישה, אלמנה ואקסית מיתולוגית.
הפרק הזה היה משופע בהופעות אורח של דמויות אהובות. מייק חזר לבקר וכמוהו גם וולטר ווייט ואפילו האח האובד, צ׳אק מקגיל. החוט שקישר בין הפלאשבקים השונים הוא האובססיה של ג׳ימי ומכונת זמן.
בשני הפלאשבקים הראשונים, ג׳יימי/סול מציב בפני מייק ו-וולטר ווייט את אותה שאלה, במידה והייתה לך מכונת זמן לאיזו נקודה היית חוזר ומה היית משנה.
מייק בוחר לרגע ב8 בדצמבר 2001 ואז מתקן ל17 במרץ 1984, היום שבו הסכים לקבל שוחד ומוסיף שאם הוא היה קופץ לעתיד הוא היה בודק לשלומם של היקרים ללבו. אנחנו יודעים בדיוק למי הוא מתכוון ואוחחח כמה שזה עצוב. ג׳ימי, לעומתו, היה משתמש במכונת זמן ממש כמו ביף ב״בחזרה לעתיד 2״ ועושה מזה כסף (אגב, גם ביף, איכשהו תמיד מצא את עצמו בערימת זבל). כשמייק דוחק אותו לפינה ושואל אותו אם הוא באמת היה עושה את זה רק בשביל הכסף והאם הוא לא היה רוצה לשנות משהו, ג׳ימי מתרומם מהחול ומסנן שהוא נח מספיק.
וולטר ווייט, לעומת זאת, לא מוכן לשחק את המשחק של סול ומייד קורע את המסכה מעל השאלה, אתה לא רוצה לדבר על מסע בזמן, דבר שהוא לא הגיוני בכלל, אתה רוצה לדבר על חרטה. ווייט, לא מתבלבל, ומייד שולף את הרגע שבו ויתר על הפרויקט שהפך את שותפיו לעשירים ואותו למורה מתוסכל בתיכון. אם תרצו, פצע האגו הקמאי שיצר את הייזנברג האיום. ג׳ימי, לעומת זאת, חושף בפני וולטר טפח מעברו, היום שבו ביים תאונת החלקה ושילם באמצעות כספי הפיצויים לבית ספר לברמנים. ואז ווייט, שתמיד ידע לחתוך בבשר, מסובב את הסכין שיש לו ביד היישר בליבו של סול ומסנן, ״אה. אז תמיד היית כזה!״.
וחושך עלה על פניו של סול.
בחזרה לעתיד: המשפט של סול גודמן מתקרב. הוא על מטוס של חברת ווייפר (עוד פייאוף עבור חדי הזיכרון שביניכם/ן) ורגע לפני הנחיתה הוא רוצה לעשות מהלך אחרון, כזה שישפוך אור נוסף על מותו של הווארד ועלול, אם נאמין לביל אוקלי האומלל, לסבך את קים ווקסלר עוד יותר.
והנה אנחנו במעמד הר סיני, הסדרה חוזרת למקורותיה, לבית המשפט, לשופטת שלא לוקחת שבויים (האישה הרביעית בפרק), לנאשם שרוצה לייצג את עצמו למורת רוחו של יד ימינו, לקורבנותיו המסכנים ואי שם מאחור יושבת לה קים כשרגליה מקפצות בחרדה והיא כלואה כמטרה על הכוונת של סול בקומפוזיציה פשוט מושלמת. מהו לעזאזל המידע החדש שיש לו בנוגע למותו של הווארד?
ואז מתחיל המופע הגדול, לרגע נדמה לכולנו שסול הולך לשחזר את הנאום שנשא בחצי הראשון של הפרק ולהציג את עצמו כקורבן של וולטר ווייט וג׳סי פינקמן, אלא שלפתע חלה שבירה וסול מוכן לקחת אחריות על הכל. בכל זאת, אפילו סול עצמו יודע שידיו אינן נקיות, שהיו לו מספיק הזדמנויות לבחור מסלול אחר, שיש לו אחריות גדולה, ענקית אפילו, בכל מה שקרה לסובבים אותו.
הציניקן שבי יאמר שיש גם משהו ערמומי ומתעתע בוידוי הזה של סול. עד כמה שהוא היה רוצה להימלט מעונש גם הפעם, יש משהו מרתק ופואטי בזה שהמשפט הזה מאפשר לסול להפוך את עצמו לאדריכל האמיתי של אימפריית הסמים ההיא. הוא ולא הייזנברג הוא הקייזר סוזה האמיתי.
אבל, כידוע לכולכם.ן, הציניקן שבי מפסיד כל פעם מחדש לרומנטיקן שבי והעובדה שיותר משחשוב לסול להודות במעורבתו במאורעות ״שובר שורות״, או בחלק שהיה לו ברצח של הווארד ב״סמוך על סול״, חשוב לו לנקות את קים מאשמה וחשוב לו לא פחות מכך להתוודות על החלק שלו בהתאבדות של צ׳אק ולדעת שקים נמצאת שם באולם לראות אותו מודה בכך.
אהבה היא דבר נפלא וכמוה גם קאט מושלם ואיזה שוט יפהפה פוגש את עינינו כשגולד חותך ברגע שסול מדבר על אחיו אל מחוץ לאולם, מתמקד על שלט ניאון עליו מופיעה המילה ״יציאה״ ורחש של חשמל סטטי נשמע באוויר, הד אודיו-ויזואלי למחלתו של האח המת, לסצינת בית המשפט שבמהלכה צ׳אק מאבד את ממלכתו ולרגע שבו הדמות של סול אולי תבצע סופסוף את יציאתה הגדולה. ולראייה, כשנשוב לאולם, מן החוץ לפנים, סול יבקש מהשופטת לקרוא לו בשמו האמיתי: מקגיל. ג׳יימס מקגיל.
זה המקום לחזור לפלאשבק נוסף שבו מופיע האח המת. בניגוד לשני הפלאשבקים הקודמים, ג׳ימי לא שואל את צ׳אק לאיזו תקופה הוא היה חוזר אם הייתה לו מכונת זמן. במקום זה אנחנו מוזמנים לעוד אחד מאותם רגעים שבהם ג׳ימי מגיע לעזור לאחיו ולשניות ספורות נראה שתיתכן התקרבות ביניהם, אבל אז הם משחזרים את אותה שיחה שהם מנהלים שוב ושוב. כשג׳ימי עוזב את ביתו של צ׳אק, אנחנו נשארים עם האח והוא אוסף לידיו את הספר ״מכונת הזמן״ של ה.ג. וולס (חדי העין יזהו את הספר בעוד כמה נקודות).
האם העובדה שהספר הונח בנקודה הזו היא הדרך של גולד לומר לנו שזו הנקודה בזמן אליה היה חוזר ג׳ימי? הייתכן שמערכת היחסים של ג׳ימי ואחיו פערה באישיותו את אותם סדקים ששותפיו של וולטר ווייט יצרו בו?
בימים שלפני עליית פרק הסיום שאלתי את עצמי האם ג׳ימי מקגיל יסיים את חייו בכלא והייתכן שהדרך בה גולד וגיליגן יבחרו להמתיק את עונשו של הצופה תהיה בכך שיאפשרו לו להפוך למקבילה של טים רובינס ב״חומות של תקווה״. האיש שכל אסיר רוצה בצד שלו. כמה ששמחתי לגלות שיש ביכולתי לנחש את הסערה שהתחוללה בנפשם של היוצרים בניסיונם לאכול את הגלידה ולהשאיר אותה שלמה.
במסעו לעבר האלקטרז של הרי הרוקי, בית הכלא שהוא הכי חשש מפניו, ג׳ימי מקגיל מגלה שכל האסירים באוטובוס מזהים אותו כסול גודמן, האיש והאגדה. בתחילה הוא מנסה להתנגד, אבל עד מהרה כשכל היושבים מסביבו קוראים בשמו ורוקעים ברגליהם הוא כמו נכנע לקריאותיהם. וכך, ובפעם המי יודע כמה בסדרה הזו, היוצרים מוכיחים לנו שזה לא כל-כך פשוט לומר שלום לסול גודמן. בסופו של יום, שיחת טלפון אליו יכולה להיות הדבר היחיד שיפריד בינך ובין סכין מאולתרת במקלחת.
האם סול שב לחיות בנפשו של ג׳ימי בדקות האלה, או שמא ג׳ימי ישתמש בסול רק בנקודות שיאפשרו לו לשרוד? המושבעים עדיין מדיינים לגבי הסוגיה הבוערת הזו, אבל בית המשפט של גיליגן וגולד החליט לחון את הצופים/ות ולהעניק להם את הסוף שהם רוכבים לקראתו כבר שש עונות ובדיוק בנקודה הזו אני רוצה לחבר אותנו בחזרה לשחור והלבן של ״נערתו ששת״.
זה לא מקרי שהטעם של ג׳ימי וקים כולל קומדיות רומנטיות מהתקופה של הוליווד הקלאסית. זה עוד יותר לא מקרי ששלוש דמויות צופות ב״נערתו ששת״ במהלך ״סמוך על סול״.
הסרט בו כיכבו קארי גרנט ורוזלינד ראסל היווה את נקודת השיא של תת ז׳אנר שזוהה על ידי סטנלי קאוול כקומדיות של נישואים מחדש. ביצירות שנמנו על הקאנון הזה, הגיבורים, גבר ואישה, התחילו דווקא כפרודים או גרושים ורק בסיום הסרט חזרו זה לזרועותיה של זו.
שימו לב שקים קיבלה את הגט שלה בפרק שעבר בצבעים, אבל את החיים שאחרי הפרידה גולד וגיליגן צובעים בשחור ולבן ששמור לקומדיות רומנטיות של אחרי גירושים.
אתם תאמרו ובצדק שהצילום בשחור לבן משרת בראש ובראשונה את ההצדעה של גיליגן וגולד לסרטי הנואר של שנות הארבעים, אבל חי נפשי שהאירועים החותמים את ״סמוך על סול״ זרקו אותי במכונת הזמן הישר לימים של גרנט וראסל, לגבר שרצה אישה והיה מוכן לעשות כל תעלול, חוקי או לא חוקי, אנושי או על-אנושי, על-מנת להשיב אותה לחייו. וגם האישה חשקה שוב באותו הגבר, הגם שידעה שהחיים איתו תמיד יהיו בעין הסערה. ואמנם, ב״נערתו ששת״, הגיבורה לבסוף נכנעת רק כדי לגלות שאפילו בירח הדבש הגבר חוזר לסורו ומארגן להם הרפתקה חדשה. אבל זה לא באמת נורא, גם היא מכורה לסכנה.
והנה בפרק הסיום, קים שבה לחייו, אחרי שחשבנו שאיבדנו אותה בפרק הקודם, והיא מופיעה בבית הכלא כעורכת הדין של ג׳ימי מקגיל. קצת לפני כן ראינו שקים טובלת מחדש את אצבעות רגליה מחדש בבריכה המשפטית, אבל עכשיו אנחנו מגלים שלקים יש עוד כמה מהלכים ממזריים בשרוול שלה.
הם חולקים סיגריה כמו בפרק הראשון של העונה הראשונה, אבל הם גם חולקים אותה כמו שקארי גרנט ורוזלינד ראסל חלקו אותה ב״נערתו ששת״. לפתע הסיגריה נצבעת בצבע. היא מדליקה אותו והוא מדליק אותה. היא שואפת אותו והוא שואף אותה. היו לך ביד שבע שנים ועכשיו יש לך 86 שנים, היא אומרת לו. והוא מייד מנחם, אולי יורידו לי כמה שנים על התנהגות טובה.
איזה חיוך עולה לה על הפנים. איזה חיוך עלה לי על הפנים.
איזו סצינה מושלמת, איזה סיוט חובט. אלא שכאן זה לא נגמר. אנחנו מוזמנים לצאת עם קים מבית הכלא ולצפות בחבורה של אסירים משחקים כדורגל ולפתע ג׳ימי שוב מופיע מאחורי גדר תיל. היא מביטה בו והוא בה. גדרות מפרידות ביניהם. קירות תוחמים אותם. הוא שולף את ידיו ויורה לעברה כפי שהיא הייתה פעם שולפת את ידיה ויורה לעברו.
הניצוץ עדיין שם ואולי, לפחות ככה אני רוצה להאמין, גם החיים שלהם יהפכו יום אחד לקומדיה של נישואים מחדש. וגם אם השניים לעולם לא יפגשו שוב, לפחות אנחנו יודעים שתמיד, אבל תמיד, תהיה להם פריז, אלבקרקי.
אמש ביקשתי להרגיע את נפשי הסוערת בתיווכו של סרט אקשן רווי טסטוסטרון העונה לשם "בליץ". אני מודה שלא שמעתי כלום על הסרט הזה, אבל העטיפה שלו פשוט צדה את עיניי. כן, מה לעשות, הפיראנה לא יודעת לסרב לקרחת ההנוצצת של ג'ייסון סטטהם ובטח לא לסרט שמתהדר בטאגליין הבא: cop-killer vs. killer-cop.
כמה פעמים צפיתם בסצינה שבה הבריון הכיתתי מתעלל בילד תמים וחלש? המון. כמה פעמים שאלתם את עצמכם, מדוע ההורים של הילד החלש אף פעם לא מתערבים? אינספור פעמים. אל דאגה, כל זה עתיד להשתנות עם סרטו החדש של רומן פולנסקי, "Carnage", המבוסס על מחזה מאת יסמינה ריזה.
במשך שנים סיזר, הקוף ירוק העיניים, התהלך אבוד בעולם. הוא הרגיש לא שייך. משהו בו רצה להילחם, להיאבק, לזעוק חמס, אבל הנוחיות הבורגנית שהציעה לו משפחתו האמידה והמאמצת, הרדימה את מחשבותיו הטורדניות. חייו היו יכולים להמשיך כך לנצח, אילולא בוקר בהיר אחד סיזר החל להרגיש שמחוץ לחלונו מתקיימת לה מציאות שאין לו שום קשר אליה. שם, מעבר לעצי השכונה, סיזר גילה שיש יופי, הדר ופאר. אבל, לא רק. מחוץ לפרוורים המאווררים יש גם גילויים של אלימות, עוולות חברתיים, שחיתות, עושק וקיפוח. לפתע החדר המרווח של סיזר בעליית הגג של הוריו החל לסגור עליו.
הפיראנה מכה שנית 