הדקות האחרונות והמבריקות בפינאלה של ״פארגו – עונה 5״ הן זיקוק של כל מה שהפך את היצירה המקורית של האחים כהן לנשגבת. המקום שבו שעות של אימה, חרדה, רציחות ואיברים כרותים, מפנות לפתע מקום לרוך וחמלה, לאישה שהופכת לרגע למעין אימא חורגת לשד הנורא ורומזת לו שאפשר היה גם אחרת.
בסרט המקורי המהלך הזה מופיע בשתי סצינות נפרדות. נסיעה של שוטרת עם הרוע הצרוף שיושב במושב האחורי ומייד אחרי זה סצינת מיטה, מהמרגשות שראיתי בחיי, שבה אישה הרה שפתרה תעלומה והתגברה לבדה על רוצח אימתני, לוקחת את ההישג הקטן של בעלה ומשכנעת אותו שהוא הרבה יותר גדול ממה שהוא חושב (בול בעל ערך קטן הוא בול שמשתמשים בו הרבה כדי לכסות את החסר).
לא תמצאו הרבה סצינות כאלה אצל האחים כהן, אבל ניכר שהיא נחקקה גם בליבו של יוצר הסדרה המדוברת שכן העונה החמישית היא בראש ובראשונה דקונסטרוקציה של הסרט והסצינות המדוברות. הבעל עובד בעסק משפחתי של מכירת מכוניות שמנוהל ביד חזקה; האישה שוב נחטפת; שוטרת עם המון תושייה מנסה לפתור את התעלומה וכו׳.
אלא שהוואלי משתעשע בנוסחה, האישה הנחטפת מתגלה כטיגריס, הבעל הנעבך לא עומד מאחורי החטיפה ואין דרך אחרת להגדיר אותו מהמצאת המתיקות ולעומת זאת, דווקא השוטרת המתחקה בעקבות פרשת החטיפה נשואה לגבר איום ונורא.
ויש גם תוספות ושכלולים, מאקס מיתולוגי, שריף אכזרי שנוהג להכות ולקבור את נשותיו ועד אוכל חטאים שמדבר על עצמו בגוף שלישי.
וכל הטוב והרע הזה מתנקזים לפרק הסיום שאמור היה להעניק לצופים את חלומו הרטוב של השריף הרע: הקרב על האלאמו. סיקוונס פעולה שבו הגברים המבוצרים מקריבים את נפשם על מזבח דרכם הצודקת. זה החוב הטלוויזיוני שמוטל על יוצר הסדרה. בכל זאת, לא עושים בילד אפ כל-כך מותח בפרק 9 מבלי לתת לו פייאוף עם מניין גופות גבוה במיוחד בפרק 10. אלא שהוואלי מחליט להפר את החוזה שלו עם הצופים ולא לשלם את חובו הטלוויזיוני. והוא לא עושה את זה ממקום מתריס וחצוף, הוא מייצר את המהלך הזה כדי להעביר את הצופה את המסע שעוברות הדמויות שלו וזה המקום שבו היצירה הטלוויזיונית משיקה למעשה הקולנועי הקסום של האחים כהן.
באפילוג הארוך של הסדרה, האישה הלוחמת חוזרת לביתה עם בתה הקטנה ומגלה בסלון שלה את אוכל החטאים שחס על חייה בפרק הקודם, אך כעת משנגמרה המלחמה הצודקת שלה באויב הוא הגיע לדרוש שוב את חובו- חייה.
ואז במשך דקות ארוכות, בטח יחסית לפינאלה באורך של 47 דקות, הוואלי מכניס את אוכל החטאים הקדמון לתא המשפחתי הנעים ביותר עליי אדמות ומרעיף עליו אהבה וחום שלא ידע מימיו, או לפחות מהיום שנפרד מאימו וחצה את הים. אלה הרגעים הכי מצחיקים והכי מנחמים שאפשר למצוא בטלוויזיה בימים אלה. מן העבר האחד, יישות אפלה עם עקרונות מברזל (חוב חייבים לשלם) ומן העבר השני, אימא שחושבת שלא כל חוב חייבים לשלם. בטח לא אנשים מוחלשים, חולים, קורבנות של שיטה רעה וכלכלה חולה.
האם, היא שואלת ברוך, לא יהיה הוגן יותר לוותר לאנשים כאלה על החוב? לסלוח להם?
במקביל למחשבה הסלחנית של האם, אוכל החטאים זוכה למבטי חמלה של ילדה שאוטוטו יהפוך ליתומה ולנדיבות יוצאת דופן מבעל שעוד רגע יהיה לאלמן.
האם לא מוותרת ואומרת לו שבזמן שהוא חושב מהו הדבר הנכון והראוי לעשות, רצח או חמלה, הוא מוזמן להכין איתם ביסקוויטים ולאכול עימם צ׳ילי.
וכך הוואלי ממשיך לפרק שכבה אחרי שכבה את אוכל החטאים שלו וגם את צופיו שאט-אט שוכחים את הטבח הגדול שהובטח להם ובמקום זה מגיעים לסצינת סיום שהיא המחווה הגדולה ביותר לפינאלה של הסרט. במקום מיטה, שולחן אוכל, במקום זוג נשוי עם ילד בבטן, משפחה מאושרת ושד שמתגעגע לבטן אימו. שד שהושחת בהגיעו לארץ החדשה שכן הכל שם מושתת על חוב וחובה.
אבל, אולי לא חייבים להמשיך במסלול נקמה. אולי, לוחשת האימא כשהיא מגישה לו את הביסקוויט שעזר לה להכין, אולי מה שירפא את הכאב זה לאכול משהו טעים והכל ייסלח ויישכח.
אוכל החטאים מקשיב לאם ונוגס. על פניו עולה הבעה של אושר שמימי והיא מהולה בעצב על השנים האינסופיות שבילה על פני האדמה באכילת חטאים ומעשי נקם.
אני לא חושב שיש אפילוג ראוי יותר לעונה החמישית. אני לא חושב שיש מעשה טלוויזיוני נוסף שגרם לי להרגיש תקווה חדשה בחודשים האחרונים והאיומים כמו זו שחשתי בדקות הסיום של הסדרה.
להטיל חושך ואפלה על העולם זה עניין של מה בכך, החוכמה היא להצית בו את האור מחדש.
הפיראנה מכה שנית 