הלילה האחרון שלנו בפוצ'ון הציע לנו חוויה מרגשת ובלתי צפויה: מסיבה בחסות השגרירות הישראלית. מי היה מאמין שהתינוק הקטן והמעוות שלנו יעמוד במרכזו של ערב כחול לבן- אירוע שינקז אליו את כל אורחי הפסטיבל.
הנציגים הקוריאנים התוודו שהם יודעים מעט מאד על הקולנוע הישראלי. עבור רבים מהם "כלבת" הוא לא רק סרט האימה הישראלי הראשון, הוא גם הסרט הישראלי הראשון שצפו בו. אתם מבינים, למעט "וואלס עם באשיר" שפתח את פסטיבל פיפאן לפני מספר שנים, "כלבת" הוא הסרט הישראלי השני שהוצג בשנים האחרונות בקוריאה.מדובר באחריות עצומה, אבל אני שמח לספר שעמדנו במשימה בגבורה ושלקולנוע הישראלי נוספו בשבוע האחרון לא מעט מעריצים חדשים. הייתי רוצה לדעת איזו תמונה של ישראל מצטיירת בקרב הקוריאנים כשכל הדימויים שרצים כרגע במוחם שייכים לסרט אנימציה שעוסק בטבח נוראי ובסרט אימה שמציע לצופיו טבח נוראי נוסף.
אבל כנראה שהם אהבו את מה שהם ראו שכן לאורך כל הערב שמענו נאומים שמכריזים על תחילתה של ידידות נפלאה. הלוואי! הייתי רוצה להאמין שיותר ויותר סרטים ישראלים יעשו את דרכם לקוריאה ושיותר סרטים קוריאנים יגיעו לכאן. ולא רק של קים קי-דוק. הייתי רוצה להתעורר בוקר בהיר אחד לעולם (ואולם) שבו אוכל לראות את סרטיהם החדשים של קים ג'י וון וצ'אן ווק פארק על מסך גדול בישראל.
בסיומו של ערב חגיגי, יצאו אורחי הפסטיבל שבעי רצון ובעיקר שבעי תיאבון. ואיך אני יודע? הציוצים של כל המשתתפים בטוויטר היו זהים: האוכל הישראלי פשוט מדהים!
מה עוד ידעו לספר לנו אורחי פיפאן על ישראל? שתל-אביב נחשבת לאחת הערים הלוהטות בעולם, שהנשים הישראליות יפהפיות, שהקולנוע הישראלי פורח, שפסטיבל הסרטים של ירושלים פחות פורח (כן, כולם פה שמעו על הפיאסקו המביש), שאין חורף אבל יש קיץ, שאין גשם אבל יש ים, שאין דובים אבל יש יער. יער בן שמן.
ומה אני למדתי על קוריאה?
– שהנשים הקוריאניות יפהפיות.
-שתעשיית הניתוחים הקוסמטיים בקוריאה היא אחת החזקות בעולם. למעשה, רבים מתושבי המזרח הרחוק מגיעים לקוריאה על-מנת לשפץ את חזותם.
-שהנשים הקוריאניות הן יפהפיות אך מנותחות להפליא.
-שבניגוד למתרחש בעולם המערבי, הניתוחים שהאישה האסייתית עוברת (למעט ניתוחי החזה) מנוגדים לתפישה האסתטית הרווחת. הנשים, כך סיפר לי האחראי על קשרי ישראל-קוריאה, מגדילות את אפן הקטן. קראתם נכון, תנו לאישה קוריאנית אף-כפתור והיא מייד תעביר בו חוט ומחט.
-שהנשים הקוריאניות אוהבות גברים עם אף גדול. כן, כן, קוריאה היא אחד המקומות הבודדים בעולם שבו האף היהודי הוא בבחינת איבר מין עצום במיוחד.
-שהגברים הקוריאנים אוהבים חזה גדול במיוחד.
-שהגבר הישראלי יתאהב באישה קוריאנית אחת לשלוש דקות. שהאישה הקוריאנית תתאהב בגבר זר אחת לשלוש דקות גם.
-שהבילוי הנשי המועדף בקוריאה הוא קניות ושהיחס בין מרכזי קניות לנשים עומד כרגע על 1;2 (מרכז קניות על כל שתי נשים). הבילוי הגברי, לעומת זאת, כולל שתיית אלכוהול בגנים הציבוריים ורביצה על הספה בבית. מעניין מתי הם מוצאים זמן (או מרחב) להיפגש האחד עם האחרת?
-ש80 אחוז ממרכזי הקניות שלהם מוקדשים לבגדי ונעלי נשים.
-שהפטיש המיני הדומיננטי שלהם הוא נשים שמתלבשות, אוספות את שיערן ומתנהגות כמו ילדות קטנות. זו כנראה גם הסיבה שלא מעט נשים קוריאניות מסתובבות בקוקיות ופלטה על השיניים גם הרבה אחרי שעברו את גיל עשרים.
-שהקוריאנים לא פותחים מפות אסטרולוגיות אבל הם כן מאמינים בסוג הדם שלך. ואני אסביר, הקוריאנים נוהגים לשייך תכונות אופי לסוג הדם של האדם עימו הם באים במגע. בעלי סוג דם A, למשל, נחשבים לרגישים ומשעשעים. בעלי סוג דם O הם חולי שליטה וכך הלאה.
-שאין יותר ספריות דיוידי ובלו-ריי. תושבי קוריאה מורידים הכל מהמחשב. אבל, וזה אבל גדול, הם עושים את זה באופן חוקי לחלוטין. קוריאה, כך גיליתי, היא אחת הארצות המקוונות ביותר בעולם (ובאמת שאין מקום שאי אפשר למצוא בו אינטרנט בקוריאה) ולכן היא גם המתקדמת ביותר בעולם בשירותי האינטרנט שהיא מציעה לתושביה.
-שסוג'ו הוא משקה נהדר אבל אל תתנו לחזותו המתוקה להטעות אתכם ואל תעזו לשתות אותו על בטן ריקה.
-שהקוריאנים אוהבים חטיפים אפילו יותר מהאמריקאים. לעזאזל, יש להם אפילו במבה בטעם בננה.
-שקוריאה לחה יותר וגשומה יותר מישראל ושאם לא נרטבים מהגשם אז בטוח נרטבים מהזיעה.
-שהם שמים אננס על הבורגר קינג שלהם.
– שהם חולים על קולנוע הודי ומייקל ביי. אני די משוכנע שאם מייקל ביי יעשה סרט עבור בוליווד, קוריאה תחווה את האורגזמה ההמונית הראשונה בתולדות הזמן.
– שהקוריאנים שונאים את קים קי-דוק כמו שהישראלים שונאים את עמוס גיתאי. שנמאס להם מהקולנוע המסוגנן יתר על המידה של צ'אן ווק פארק וזו הסיבה שכל סרטיו האחרונים נכשלים שם בזה אחר זה.
-שהתושבים המקומיים מעדיפים טלנובלות וסרטים רומנטיים בעלי קצב איטי על פני קולנוע היפר-קינטי.
-שהלהיטים הבינלאומיים, "אולד-בוי", "הים הצהוב" ו"I Saw The Devil" נחשבים לאכזבות קופתיות בקוריאה.
-שכדי להפוך לבמאי בקוריאה צריך לעבוד עשר שנים בתפקידים שונים על הסט.
-שהאיש החזק ביותר בתעשיית הסרטים הקוריאנית הוא המפיק שבדר"כ חולש גם על חברת ההפצה הגדולה ביותר בקוריאה.
-שקוריאה היא קצת כמו ישראל. מינוס הסרקזם.
-שגם בלי הסרקזם קוריאה היא אחת המדינות המצחיקות בעולם.
ואם בהומור קוריאני עסקינן אז הנה תמונה אחרונה למזכרת, תמונה שליוותה את הראיון הסוריאליסטי שהענקנו למגזין הפנאי הגדול בקוריאה:
חכו שתראו אותנו 28 ימים אחרי
הפיראנה מכה שנית 