הצנזורה מכה שנית: ג'ו+בל? רק אם אתם בני 18 ומעלה

אין יום מרגש יותר מהרגע שבו סרט הבכורה שלכם מוצא מפיץ. אין יום מדכא יותר מהרגע שבו סרט הבכורה שלכם פוגש את הצנזורה הישראלית. במשך שנים אתם עמלים על היצירה שלכם, מסכנים את הונכם האישי, מקריבים את חייכם האישיים, הכל בשם אותה מטרה נעלה ואז אתם מגלים שכל מאמציכם היו לשווא. שיש מי שבשעה וחצי עד שעתיים של צפייה עלול לקבוע שסרטכם אינו ראוי למאכל ילדים ובני נוער.

קחו את "כלבת" למשל. לאחר הצפייה בסרט האימה הישראלי הראשון החליטה המועצה המכובדת להעניק לו דירוג מחמיר במיוחד: 18 ומעלה. דירוג שבדר"כ שמור לסרטים פורנוגרפיים. לאחר דיון ממושך וסוער, החליטו הנפשות הפועלות ללכת לקראת יוצריו ומפיקיו והורידו את הגיל המותר. היינו המומים מההחלטה. לא בגלל ש"כלבת" אינו מצדיק דירוג מחמיר כמו "16 ומעלה", כמו בגלל העובדה שיצירות זרות אינן זוכות ליחס דומה בקרב הצנזורה.

"פיראנה 3D" הציג לצופיו המזועזעים טבח בן עשרים דקות ואף קינח בכרסום של איבר מין זכרי שנזרק לעבר הקהל ואז נבלע שוב בידי הדג הקטלני. ומה היה הדירוג שהעניקה לו הצנזורה? "14 ומעלה". כשהפנינו את תשומת ליבה של הצנזורה לתקדים המדובר, הם הציגו בפנינו את הטענה האווילית הבאה: "ב'פיראנה' דגים מבצעים את האלימות ולכן אין חשש שהצופים יחקו את פעילות הדגיגים". תשובה מקורית, אני מודה. ברם, אם הפן המוסרי של היצירות הוא שקובע את דירוגן הסופי, הרי שהטון הניהליסטי והנהנתני של "פיראנה" הרבה יותר מסוכן מסרט שמציג את ההשלכות הטרגיות של מעשי הרצח המתועדים בו. להלן, "כלבת".

מתוך "פיראנה 3D". חכו שתראו את הבולבול המכורסם!

אבל, במקום להתפלמס עם הצנזורה בענייני מוסר קולנועיים, הצגנו בפניהם דוגמה נוספת: "קיק אס". סרט שאחת מגיבורותיו היא ילדה רצחנית, סרט שקיבל בארה"ב את הדירוג המחמיר (R). בארץ הסרט קיבל דירוג (12) ותאמינו לי שאם יש סרט שיגרום לילד להתלבש בבגדי גיבור-על ולצאת לטבח קטלני זה הסרט הזה.

חכו שתראו אותי משספת גרונות בסלואו מושן!

בסופו של יום הצנזורה לא השתכנעה ו"כלבת" נותר עם הגבלת גיל (16). ההחלטה הסופית, אגב, נתקבלה זמן קצר לפני עליית הסרט לאקרנים וכל הקמפיין שכיוון את עצמו לבני נוער איבד מכוחו.

זו כבר היסטוריה ישנה אך למרבה הצער, ההיסטוריה תמיד חוזרת על עצמה. להלן, מקרה "ג'ו+בל" שקיבל ממועצת הביצים את הדירוג המחמיר ביותר, "18 ומעלה". ואני שואל על מה ולמה? נכון, מדובר בקומדיית פשע. נכון, יש פה ושם ניבולי פה. נכון, רואים בו טוסיק, כתפיים ואפילו, רחמא ליצלן, כמה כפות רגליים. נכון, יש בו רצח (אבל, גם הוא מטופל באופן מאופק). נכון, יש בו בחורות שמתנשקות….

– רגע, רגע, מה אמרת?

– אמרתי שיש בו רצח.

– לא, לא, אחרי הרצח… אמרת גם משהו על בחורות.

– כן, אמרתי שיש בו בחורות שמתנשקות.

-נו, אז על מה אתה מלין?

-הן מאוהבות מדוע שלא יתנשקו?

– כי נשים מתנשקות רק בפורנו. כמו גם טכנאי כבלים ואינסטלטורים.

אני מאד מקווה שההחלטה להגביל את "ג'ו+בל" מגיל 18 קשורה לתמה הקרימינלית של הסרט ולא לרומן המכשף של שתי גיבורותיו. וגם אם זה המקרה הרי שהצנזורה הייתה צריכה להסתפק בדירוג "16 ומעלה" ולא להעניק לו את גזר הדין ששמור ליצירות פורנוגרפיות אלימות ומדממות.

זהירות, כפות רגליים חשופות!

הסרט, אגב, נהדר. 

 

 

תמיד תהיה לנו שדרות (ג'ו+בל)

ג'ו (ורוניקה קידר) היא סוחרת סמים שחיה בישראל אבל חולמת על ארץ רחוקה מכאן. בל (סיון לוי) היא בחורה אובדנית שאך השתחררה ממוסד טיפולי. הן נפגשות לראשונה באמבטיה של ג'ו. זו פגישה לא מתוכננת: בל פולשת לדירתה של ג'ו על מנת לסיים את חייה באמבטיה שלה. אבל, רצה הגורל אחרת- והוא תמיד רוצה- ולמן הרגע שעיניה של בל נופלות על אלו של ג'ו מתחילה לה מערכת יחסים מכשפת שמפריע לה רק גורם אחד: גופתו של החבר לשעבר של ג'ו, מתן (יותם ישי).

מתן זס"ל (זכר סוציופת לברכה), נורה בטעות מידי בל לאחר שחדר לדירתה של ג'ו, בניסיון לאסוף את חפציו המקודשים ביותר- טרילוגיית "אבא גנוב" (ומי מאיתנו לא היה מסכן את חייו בשביל הטרילוגיה המיתולוגית הזו).

"ג'ו+בל" הוא התשובה הישראלית לשאלה, מה היה קורה אם תלמה ולואיז או קיד וקסידי היו מבצעים רצח בארץ המובטחת? איך היה נראה מסע הבריחה שלהם במדינה קטנטונת שבה כל אחד מכיר את האחר ולעיתים אף שכב איתו? ארץ שלא מציעה הרבה מקומות מסתור וגם אין לה גבול עם מקסיקו שאפשר לברוח אליו. לא, לא, אם קיד וקסידי היו מנסים לבצע בריחה מגבולות ישראל סביר להניח שהם היו מגיעים ללבנון. וכשאלו האפשרויות שעומדות בפני ג'ו ובל אז אין פלא שהן בוחרות להתחבא במקום היחיד שלא יחפשו אותן בעולם, בעיר שבה יורדים גשמי קסאם: שדרות.

זה המקום לציין שסרט הביכורים של ורוניקה קידר לא מסתמך על קטעי אקשן מסחררים וסצינות אלימות שאנחנו בדרך-כלל מצפים למצוא בסרטים שכוללים זוגות במנוסה (ע"ע "רוצחים מלידה"). קידר בוחרת נתיב אחר עבור דמויותיה הנשיות ומציעה לצופיה מעשייה קומית, עדינה ומרגשת ששואבת את כוחה דווקא מהאפיזודות הקטנות של הלב.

קידר ולוי (נמצאה מריון קוטיאר הישראלית?) מצוינות בתפקידים הראשיים והכימיה החמוצה-מתוקה שלהן פשוט כובשת. עוד עוזרת להן במלאכת הכיבוש היא לא אחרת מדפנה קינן ששירתה המלטפת מלווה את גיבורות הסרט וכמו מסוככת עליהן מפני כל רע. אפילו מפני הקסאם.

_____

עיטור העוז: לרומי אבולעפיה על תפקיד קומי ממזרי ומפתיע.

_____

דיסק בונוס: שיר הנושא של ג'ו+בל"

_____

הסרט יוצג באופן מסחרי בארץ החל מחודש אוגוסט, בינתיים אתם מוזמנים להתעדכן על על המתרחש בחזית "ג'ו+בל" בפייסבוק

המשך בא: מי שומר על השומרים?

בתחילת השבוע הותרתי אתכם עם קליפהאנגר. כעת, אתם ודאי מצפים שסופסוף אתייחס לביקורתו של מאיר שניצר. ובכן, חברים, הרשו לי לומר זאת בשם כל מי שלא מסוגל להודות בכך: ביקורות שליליות אוכלות בנשמה. ואם אתם לא מאמינים לי, תשאלו את יוסף סידר ואת שותפתו לחיים, ורד קלנר. ועדיין, עם ביקורת מהסוג ששניצר התקין עבור "כלבת" אפשר לעשות רק דבר אחד- לקרוא אותה במטוס, שעה שאתה עושה את דרכך לפסטיבל נכסף נוסף.

כמבקר בדימוס, אני יודע שעליי ללמוד לחיות עם ביקורת. אבל, אם להודות באמת, הופתעתי מהאופן שבו אחדים מעמיתיי לשעבר בחרו להתבטא ביחס לסרט הביכורים שלי. ומילא שהיה מדובר רק בי-עיתונאי עם ותק של קרוב לעשור-אבל זו הייתה גם יצירתו הראשונה של חברי הטוב, נבות פפושדו. בחור שאך סיים את שנתו השלישית באוניברסיטה. שלא תבינו לא נכון, אני לא מצפה להנחות. תמיד שפטו אותי בחומרה וזו הסיבה שאני קשה עם עצמי יותר מאשר כל אדם אחר. אבל, כשאני רואה כיצד התקשורת מטפלת ביצירות ביכורים אחרות ובקולנוע עצמאי שלא עומד מאחוריו מבקר לשעבר, קשה לי שלא להרים גבה.

היה משהו אלים בהתייחסות ל"כלבת" ובמספר מקרים אפילו קיבלתי את התחושה שאיזשהו נגיף מסתורי מצא את דרכו למקלדתם של כמה ממבקרי הקולנוע בארץ. זה בסדר לא לאהוב סרט, זה בסדר להציע קריאה שלילית ואפילו לנגח יצירה, אבל חייבים לשמור על דרך ארץ.

כמי שראה כיצד שני הצדדים חיים, אני יכול להעיד שיוצר חכם תמיד ייאטם לביקורת מהסוג ששניצר כותב. זה לא שאני מזלזל באחרון. נהפוך הוא, אני מחשיב את דעתו גם בימים אלה. אבל, כששניצר מעלה ביקורת לא מנומקת שכל מטרתה היא להקיא, בהעדר מילה בוטה יותר, על פועלם של שני בחורים צעירים שאך החלו את דרכם בתעשייה, אין דרך להתייחס אליו ואל מילותיו ברצינות. ואמנם, ביקורתו על "כלבת" הפכה כבר מזמן לבדיחה בקרב קולנוענים, לקוריוז ובכך למעשה ביזתה את מוסד הביקורת שאותו הוא מייצג.

ועדיין, תקרית שניצר-ואני משוכנע שאמירה זו תעציב אותו עד מאד-לא הטרידה את מנוחתי כמו המעשה הנבזי שעשתה מבקרת הקולנוע של הג'רוזלם פוסט, אחת-חנה בראון. מי, אתם שואלים? זה בסדר, גם אני לא שמעתי את שמה עד שקראתי את ביקורתה באנגלית על "כלבת" שכותרתה היא הבאה:

!Cure For "Rabies": Don't See It

אני כבר רואה איך חנהל'ה ישבה מול המחשב האישי שלה וחיככה את ידיה בהנאה כשחשבה על הכותרת השנונה והמפתיעה. אבל, לא הייתה זו הכותרת שהטרידה אותי, גם לא העובדה שהיא מצאה את "כלבת" מצחיק באופן לא מכוון (לא מכוון? בנאדם עם ברזל מלובן בבטנו משחק "חם, קר" עם הבחורה ששיפדה אותו זה הומור לא מכוון?) ואפילו לא העובדה שחנה שלנו לא מצאה הגיון בעלילה של "כלבת" כי הרוצח שלה-זהירות, ספויילר-נרדם כבר בהתחלה ואף אחד לא באמת נדבק -אתם מוכנים לזה?-בכלבת.

הבעיה עם הביקורת המביכה של חנה בראון נעוצה בעובדה שהיא לא מבינה את החשיבות של המקום בו היא כותבת. מדוע, אתם שואלים? ובכן, כשעיתונאים, מנהלי תוכן ואנשי פסטיבלים עושים סקאוטינג לסרטים הם מתבססים על ביקורות באנגלית ובמקרה של ישראל, הם מסתמכים על הביקורת ב"ג'רוזלם פוסט" .

למזלנו, מנהלי תוכן של פסטיבלי אימה ועורכיו של מגזין אימה, מעדיפים לצפות בטריילרים מאשר לקרוא ניתוח מבית היוצר של גברת בראון. ונשאלת השאלה, מה היה קורה אם לא היינו עושים סרט אימה? מה אם מנהלי התוכן של פסטיבל כלשהו היו בוחרים להאמין לכתיבתה המשפילה של גברת בראון? מה אם המילים האנגליות הבודדות שהיו מסתובבות במרחב הווירטואלי היו שייכות למבקרת של הג'רוזלם פוסט?

(אגב, בהקרנת העיתונאים בטרייבקה נכחה כתבת אחרת של הג'רוזלם פוסט, ג'ורדאנה הורן, ששלחה לנו מייל נלהב שאוהב את כל מה שגברת בראון שנאה, הציעה לראיין אותנו ואף פרסמה ביקורת מחבקת בג'ואיש דיילי פורוורד).

חנה בראון היא הסיבה שהתחלתי לסקר את הזירה הישראלית עבור טוויץ'. תקראו לי מיסיונר, אבל אני רוצה שהמילים הראשונות בשפה האנגלית על כל סרט ישראלי יהיו מפרגנות, מלטפות ואוהבות. לכן, בחרתי ב"ג'ו+בל", יצירתה העצמאית של ורוניקה קדר, כנקודת פתיחה. לכן, היה לי חשוב לכתוב על התגובות החיוביות ביציאה מסרט הביכורים של קדר על-אף שאני-עצמי טרם צפיתי בסרט (זה יקרה רק בשבת הבאה עלינו לטובה).

יום אחרי שפרסמתי את הפוסט הראשון בטוויץ' קיבלתי מייל מטוד בראון שבו הוא מבשר לי שהרשומה שעוסקת ב"ג'ו+בל" הגיעה למקום הרביעי במצעד הפוסטים הפופולריים באותו יום ושהכתבה נודדת כרגע בין כל אתרי הקולנוע הנחשבים.

גברת בראון היקרה, כל יוצר משקיע את חייו וממונו בעשיית סרט ולכל סרט מגיע קהל.

מאז שעבדתי על "כלבת" ניצלתי כל הזדמנות להתנצל בפני יוצרי קולנוע שאולי נפגעו מביקורתיי-למרות שאלו תמיד היו מעודנות ומנומקות ביחס לכמה מעמיתיי המחמירים. ובכל זאת, הרשו לי לנצל שוב את הבמה הוירטואלית ולבקש סליחה: אם אי פעם פגעתי ביוצר ישראלי כלשהו, אני מצטער. רק עכשיו-אחרי שחוויתי את הרפתקת הקולנוע הראשונה שלי-אני יודע מה עובר על קולנוענים ישראלים ולכן שמחתי כל-כך על הטקסט שניפקה ורד קלנר עבור יוסף סידר.

דבריה של קלנר הזכירו לי מילים חכמות שלחש באוזניי הבמאי, איתן גרין, כשהוא שמע שאני יוצא לעשות סרטי הראשון. "ידידי היקר", הוא אמר לי, "לעשות סרט בישראל זה נס ואם תגיע לקו הגמר עם יצירה, כל יצירה שהיא, הרי שאתה ראוי לצל"ש".

שלוש שנים אחרי ששמעתי את מילותיו של גרין, אני יכול לומר שהוא צדק. יצירת "כלבת" הייתה עבורי חוויה מאתגרת,  מלאת הקרבות (אישיות וכלכליות), פוקחת עיניים ומחכימה. העבודה הצפופה עם אנשי צוות, מהם מתחילים-מהם מנוסים, וכוכבים שהיו שמוכנים לעבוד כמעט בהתנדבות רק כדי לגעת בחוויה הפנטסטית הזו שנקראת "קולנוע" לימדה אותי דבר או שניים על ענווה וצניעות.

וכעת, שמא תתקבל התחושה שאני מייצר הכללות, או חלוקה למחנות, אומר שההתגייסות האדירה של עולם התקשורת לטובת הולדתו של סרט האימה הישראלי הראשון הייתה מעוררת השראה. זה גם הזמן להודות לכל עורכי/כותבי/מבקרי הקולנוע הישראלים שהרעיפו עלינו את אהבתם וביקשו לתמוך בפרויקט הזה מיום הולדתו ועד למסעותיו בעולם הגדול. תודו שכיף לכם לומר עכשיו לכל המקטרגים: אמרנו לכם!