אלים ומפלצות – מספר מחשבות על ״מסכנים שכאלה״

המחשבה הראשונה שצצה וצפה בראש כשצופים ביצירה שמתכתבת עם הסיפור של פרנקנשטיין ומפלצתו, היא על הקניבליזציה שעושה טקסט אחד באחר, מוח של יצירה אחת, שהושתל בגוף עבודה אחר. המחשבה השנייה היא זו שמתעקשת לנסח את הפער בין המפלצת של פרנקנשטיין ובין גיבורת הסרט, ״מסכנים שכאלה״, בלה (אמה סטון בתפקידה הטוב ביותר) וכיצד ההבדל הזה מוליד טקסט מודרני על היקום שבו אנחנו חיים. רבים שמים את הדגש על הקריאה הפמיניסטית, אך אותי העסיקה דווקא נקודה אחרת. ההבדל המשמעותי הוא לאו דווקא בכך שבלה היא אישה (יצירות מהסוג הזה כבר נעשו), אלא בכך שבראשה לא הושתל מוח אבנורמלי שאין ביכולתו להתפתח אל מעבר לנקודה בה עצר מלכת. לא, לא, מאחורי ארובות עיניה של בלה תמצאו מוח של תינוק, זיכרון אחרון מאימא שצללה אל מותה, פרי ניסוי מדעי של אדם העונה לשם גוד(ווין). אל- אדם-אבא (ווילם דפו בתפקיד המושלם ביותר בסרט), שפוחד להכניס רגש לניסויים שהוא עורך בחיות ובני אדם, בניסיון נואש להתחקות אחר אביו המענה, ששיפד את אצבעותיו, התעלל באשכיו ואף הוביל לחוסר יכולתו להגיע לאורגזמה מבלי לשתק את האנרגיה של חצי עולם. מכל האנשים בעולם, דווקא האיש האומלל הזה החליט לתת הזדמנות נוספת לאישה שקפצה אל מותה בתיווך ולד שעוד לא ואוטוטו נולד.

אם חייו של ילד מתחילים בשיקוף שבו נראה עובר מרחף בבטן אימו, הרי שיורגוס לנטימוס בוחר לפתוח את יצירתו החדשה, בדימוי של אם, הצונחת אל רחם הים. מעגל החיים המשובש הזה, של תינוק הגדל ומתפתח בגופה של אישה בוגרת שכבר טעמה מהחיים והם הכזיבו אותה עד מוות, הוא המנגנון שפועם בלב-ליבו של הסרט המרתק הזה (ושל הספר המקורי מאת אלאסדייר גריי).

ההחלטה להשתיל מוח סקרן, צמא לדעת והרפתקאות, הוא זה שהופך את ״מסכנים שכאלה״ למשל על האדם המודרני. כי מיהי ומהי בלה אם לא הגלגול האולטימטיבי לדור שאנחנו, המבוגרים, מבקרים חדשות לבקרים. אותם ילדים וילדות נצחיים שקוראים תיגר על כל מחשבה שאנחנו גדלנו לאורה, לא מתוך רצון למרוד או להתריס, כי אם מתוך תמימות מבורכת שהתבשלה בחום הורי מופלא והודות למערכות ההגנה המשוכללות שהקמנו עבורם. מצד אחד, מדובר בילדים חכמים ומתוחכמים יותר משאנחנו נהיה אי פעם (ושימו לב לקפיצות המנטאליות שבלה עושה בסרט) ומאידך יכולת החיכוך (מילת המפתח של הסרט) שלהם עם העולם האמיתי ובמיוחד הפיזי מייצרת אינספור פרדוקסים ומשברים לבביים ותודעתיים.

לכן, אני מעדיף לקרוא את ״מסכנים שכאלה״ בראש ובראשונה כיצירה שמנסה לפצות על הפער הזה בין המנטאלי לגשמי, לא רק עבור המין הנשי, אלא עבור המין באשר הוא (להזכירכם חוקרים רבים מייחסים בימינו תודעה כמעט א-מינית לדורות המתקדמים). זוהי אודיסיאה לשחרור הדעת ובמקביל בחינה היסטורית והיסטרית של שורשי המחשבה האנושית וכל ניסיון להגדירה כטקסט פמיניסטי, או כזה שמנצל נשים/שונא גברים, עלול להחמיץ את מטרתה האמיתית. אם אתם נפגעים ממילה או משפט בסרט הזה, עליכם לצאת למסע ולשאול את עצמכם איפה היא פוגשת אתכם ואיך הגעתם עד הלום. גם אם זה אומר שתצטרכו לקפץ בין ליסבון לאלכסנדריה, בין פריז ללונדון ואפילו בין ירושלים לעזה.

״מסכנים שכאלה״, בדומה לסרט האלמותי ״בוראט״, הוא אפוס שאני משייך למשפחת הטורפים. כזה שמשלח את החיה הכי תמימה, נטולת הצביעות, התחכום והידע הנדרש לשרוד בעולם המתורבת והמזויף שהקמנו לעצמנו ומשגר אותה ליער עבות שמרכז בתוכו את הטורפים הכי מסוכנים בטבע. אלא שאותה תמימות, אותה יכולת להתבונן במורכב ולראות את הפשוט, השקוף והנהיר ביותר לכל עין בלתי מתוחכמת, הופכת לנשק, לכלי הזין הקטלני ביותר של הגור המהלך בג׳ונגל המפחיד, כזה שהופך דווקא אותו/ה לקוטל הטורפים- מלך האריות (ושימו לב למעמד ולכיסא שמקבלת בלה בסיום הסרט למול מקומו של הבעל בממלכת החיות). ולראייה, הרגעים המצחיקים, השובבים והאכזריים ביותר גם ב״בוראט״ וגם ב״מסכנים שכאלה״ הם אלה שבהם גיבורי היצירות מסוגלים למוטט אידיאולוגיות ומניפסטים שלמים (חברתיים, כלכליים, מגדריים וכו׳) באמצעות משפט תמים אחד. קחו למשל, את הרגע שבו בלה מגלה שבן זוגה למיטה (מארק רופאלו בתפקיד ממוטט) לא מסוגל לשכב עימה (או לקפוץ בזעם) יותר משלוש פעמים ברציפות ומסכמת את האבחנה במילים, ״האם זו בעיה פיזיולוגית? חולשה של גברים״. או כשהיא חוזרת מהטיול הראשון שהיא עושה לבדה ברחובות ליסבון ומסכמת אותו במילים, ״לא מצאתי שומדבר חוץ מסוכר ואלימות״. האם יש דרך טובה יותר לסכם את הקיום הנורא שלנו?

ראוי לציין שכמו ״ברבי״, ״הרוצח״, ״הילד והאנפה״, גם ״מסכנים שכאלה״ הוא טקסט שבא בחשבון עם מעמד היוצר, עם האיש שעומד מאחורי הוילון ומשחק בגורלנו. בהקשר הזה, ״מסכנים שכאלה״, משרטט טיפוסים שונים של אלים. אל קדום, אנליטי, אכזרי ומתעלל שמנע רגש מבנו. לאל הזה נולד בן, שצולק פיזית ומנטאלית, אך על-אף שכולם לעגו לו ואפילו שהוא מעולם לא קיים יחסי מין, גודווין הפך למדען מהולל שמנסה להילחם בכל מאודו בליבו הרגיש ומפסיד לו כל פעם מחדש. האל הזה בורא את בלה והגם שהוא רוצה לשים לה גבולות ולבנות סביבה חומה בצורה, הרי שהוא נכנע לרצונה לראות ולגלות את העולם לבדה. האל הזה שולח את בתו עם כסף בדש מעילה ומוסיף נשיקה במצח, מהנשיקות היפות והמרגשות ביותר שראיתי השנה על המסכים.

ויש גם את האל הקנאי, שנולד מספר שבועות לאחר שבתו עוזבת את ביתו, ומחליט לברוא ילדה נוספת (מרגרט קוואלי) שתזכיר לו את הבת שאיבד. אלא שהיא לא תזכה לקבל ממנו לרגש, חיוך או נשיקה במצח. איתה הניסוי יהיה מדעי בלבד. ומה הן תוצאותיו המרות של הניסוי הזה? התפתחות איטית ומטרידה.

יותר מש״מסכנים שכאלה״ הוא סרט על נשים וגברים, הוא סרט על אלים ומפלצות (מי זה מי) והצורך של המין האנושי לכלוא את עצמו במסגרות נצחיות של הורים וילדים. בעבודה, בזוגיות, הכל בכל מקום בבת אחת. ובהיבט הזה כדאי גם לבחון מחדש את הביקורת הקשה שמוטחת בסצינות שבהן מככבת המנהלת של בית הבושת בפריז (קת׳רין האנטר). המאדאם היא לא מאדאם. זאת אומרת, היא כן, אבל גם לא. אם המדען הוא אל-אב, המאדאם היא אלה-אם, כזו שמקיימת יחס מאד מורכב ומעניין עם היצאניות שעובדות אצלה, במיוחד אם מנתחים אותו בהשוואה לצאצא הביולוגי האמיתי שלה. וגם לה יש מקבילה פחות מתעמרת ויותר מכילה. פגשנו אותה מוקדם יותר בסרט. אי שם בים, אוניה שטה ועל סיפונה משתזפת אישה (חנה שיגולה האלוהית) שימי החיכוך שלה הרחק מאחוריה והיא מעדיפה להעביר את ימיה במימיהם הסוערים של המחשבות העמוקות.

לבסוף, ״מסכנים שכאלה״, מתנהל בדיוק כמו האל שעומד במרכזו. זוהי יצירה אנליטית ואכזרית שלא מצליחה להתחמק מרגש גם כשהיא ממש מנסה ואני בספק אם מישהו יוכל לעמוד מול הסצינה האחרונה של ווילם דפו בסרט מבלי להרגיש משהו קמאי ועמוק. העובדה שמכל שחקני הסרט דפו לא מועמד לפרס שחקן המשנה הטוב ביותר בטקס האוסקר הקרוב היא הוכחה נוספת לאווילות המקוממת של תחרויות ששופטות אמנים ואמנות משל היו ספורטאים. מצד שני, יש משהו אירוני והולם בזה ששוב דפקו את אלוהים.