ב״נשארים לחג״ אין הרבה רגעים חידתיים, אבל יש סצינה אחת שבמבט ראשון נראית כמו משהו שמרבית הבמאים היו משאירים על ריצפת חדר העריכה. חבורת ילדים עושה את דרכה בשלג הלבן ומתמסרת עם כדור פוטבול. בשלב מסוים אחד הנערים (בריידי הפנר) חוטף את הכפפה לילד המורמוני (אלכס אולרמן) וזורק אותה לאגם. הילד שבור הלב מתבונן בנער אחר, אנגוס שמו (דומיניק ססה), גיבור הסרט, שמסביר לו שהנבל השאיר לו את הכפפה השנייה רק כדי להזכיר לו את מה שהיה ואיננו עוד.
מסיבה כלשהי שעוד לא נהירה לנו הבמאי אלכסנדר פיין משתהה על נקודת המבט של הילד הקטן שנועץ את עיניו בכפות ידיו, האחת עם כפפה והאחרת בלי, ואז קורה הבלתי ייאמן. הילד ניגש לשפת האגם וזורק גם את הכפפה השנייה.
לכאורה סצינה מיותרת שלא מקדמת את העלילה. אלא שפיין נועץ אותה בנקודת הזמן הקריטית הזאת על-מנת לסמן את התמה של הסרט ואת השינויים שיחולו בכל הגיבורים שלו, מורה (פול ג׳יאמטי בגדול תפקידיו) שנתן לחיים שלו לחלוף על פניו, אישה (ד׳וין ג׳וי רנדולף) שליבה עצר מלכת ביום שבנה נהרג במלחמת וייטנאם ונער (ססה) שאביו איבד את שפיותו ואימו נישאה מחדש. כולם מתהלכים עם כפפה בלתי נראית, סובלים מאפקט פאנטום משתק, כזה שמנציח את האובדן וכופה עליהם קיפאון נצחי. חיים בתוך כדור שלג (אלמנט שיש בו שימוש כפול ומכופל בגוף היצירה) שבו כל שהשמיים מרשים וממטירים הם פתיתים לבנים של צער ויגון.
המורה להיסטוריה, תיקון: חקר תרבויות העבר, מיטיב לסכם את המסע שהסרט יעביר את גיבוריו בסצינה שבה הוא לוקח את הנער למוזיאון ומראה לו כלי חרס שעליו חקוקה אמנות פורנוגרפית, היסטוריה היא לא רק חקר העבר, היא גם ההסבר להווה.
דברים זהים ניתן לומר על תפקידם של סיפורי רקע של דמויות במלאכת התסריטאות והיא משוכללת לכדי שלמות, הודות לדיוויד המינגסון, ב״נשארים לחג״.
היופי בסרטו הנוגע, הפוצע ואוהב האדם של פיין נעוץ בכך שלכל גיבוריו יש את היכולת לומר את הדבר הנכון והמדויק ביותר לדמות שנמצאת ממול, אך משום מה הם לא מסוגלים לאמץ את המחשבות הללו ולהחיל אותן על עצמם. לפחות לא עד לנקודת השבר הגואלת. וכך נוצרת לה נדנדה רגשית עדינה ומרתקת שבה הגיבורים (ובהתאמה גם השחקנים הנפלאים) מפסיקים להתרכז לרגע בעצמם, בכאבם הפרטי, ומתמקדים בלהרים את האדם שנמצא חבוט על הקרקע (ובהתאמה השותף.ה שלהם.ן לסצינה) למעלה, גבוה, אל-על. הגם שהאל-על הזה הוא בסך-הכל רק כמה מילימטרים מעל פני האדמה. לפעמים זה כל מה שהאדם והאדמה צריכים.
הפיראנה מכה שנית 