בתחילת השבוע הותרתי אתכם עם קליפהאנגר. כעת, אתם ודאי מצפים שסופסוף אתייחס לביקורתו של מאיר שניצר. ובכן, חברים, הרשו לי לומר זאת בשם כל מי שלא מסוגל להודות בכך: ביקורות שליליות אוכלות בנשמה. ואם אתם לא מאמינים לי, תשאלו את יוסף סידר ואת שותפתו לחיים, ורד קלנר. ועדיין, עם ביקורת מהסוג ששניצר התקין עבור "כלבת" אפשר לעשות רק דבר אחד- לקרוא אותה במטוס, שעה שאתה עושה את דרכך לפסטיבל נכסף נוסף.
כמבקר בדימוס, אני יודע שעליי ללמוד לחיות עם ביקורת. אבל, אם להודות באמת, הופתעתי מהאופן שבו אחדים מעמיתיי לשעבר בחרו להתבטא ביחס לסרט הביכורים שלי. ומילא שהיה מדובר רק בי-עיתונאי עם ותק של קרוב לעשור-אבל זו הייתה גם יצירתו הראשונה של חברי הטוב, נבות פפושדו. בחור שאך סיים את שנתו השלישית באוניברסיטה. שלא תבינו לא נכון, אני לא מצפה להנחות. תמיד שפטו אותי בחומרה וזו הסיבה שאני קשה עם עצמי יותר מאשר כל אדם אחר. אבל, כשאני רואה כיצד התקשורת מטפלת ביצירות ביכורים אחרות ובקולנוע עצמאי שלא עומד מאחוריו מבקר לשעבר, קשה לי שלא להרים גבה.
היה משהו אלים בהתייחסות ל"כלבת" ובמספר מקרים אפילו קיבלתי את התחושה שאיזשהו נגיף מסתורי מצא את דרכו למקלדתם של כמה ממבקרי הקולנוע בארץ. זה בסדר לא לאהוב סרט, זה בסדר להציע קריאה שלילית ואפילו לנגח יצירה, אבל חייבים לשמור על דרך ארץ.
כמי שראה כיצד שני הצדדים חיים, אני יכול להעיד שיוצר חכם תמיד ייאטם לביקורת מהסוג ששניצר כותב. זה לא שאני מזלזל באחרון. נהפוך הוא, אני מחשיב את דעתו גם בימים אלה. אבל, כששניצר מעלה ביקורת לא מנומקת שכל מטרתה היא להקיא, בהעדר מילה בוטה יותר, על פועלם של שני בחורים צעירים שאך החלו את דרכם בתעשייה, אין דרך להתייחס אליו ואל מילותיו ברצינות. ואמנם, ביקורתו על "כלבת" הפכה כבר מזמן לבדיחה בקרב קולנוענים, לקוריוז ובכך למעשה ביזתה את מוסד הביקורת שאותו הוא מייצג.
ועדיין, תקרית שניצר-ואני משוכנע שאמירה זו תעציב אותו עד מאד-לא הטרידה את מנוחתי כמו המעשה הנבזי שעשתה מבקרת הקולנוע של הג'רוזלם פוסט, אחת-חנה בראון. מי, אתם שואלים? זה בסדר, גם אני לא שמעתי את שמה עד שקראתי את ביקורתה באנגלית על "כלבת" שכותרתה היא הבאה:
!Cure For "Rabies": Don't See It
אני כבר רואה איך חנהל'ה ישבה מול המחשב האישי שלה וחיככה את ידיה בהנאה כשחשבה על הכותרת השנונה והמפתיעה. אבל, לא הייתה זו הכותרת שהטרידה אותי, גם לא העובדה שהיא מצאה את "כלבת" מצחיק באופן לא מכוון (לא מכוון? בנאדם עם ברזל מלובן בבטנו משחק "חם, קר" עם הבחורה ששיפדה אותו זה הומור לא מכוון?) ואפילו לא העובדה שחנה שלנו לא מצאה הגיון בעלילה של "כלבת" כי הרוצח שלה-זהירות, ספויילר-נרדם כבר בהתחלה ואף אחד לא באמת נדבק -אתם מוכנים לזה?-בכלבת.
הבעיה עם הביקורת המביכה של חנה בראון נעוצה בעובדה שהיא לא מבינה את החשיבות של המקום בו היא כותבת. מדוע, אתם שואלים? ובכן, כשעיתונאים, מנהלי תוכן ואנשי פסטיבלים עושים סקאוטינג לסרטים הם מתבססים על ביקורות באנגלית ובמקרה של ישראל, הם מסתמכים על הביקורת ב"ג'רוזלם פוסט" .
למזלנו, מנהלי תוכן של פסטיבלי אימה ועורכיו של מגזין אימה, מעדיפים לצפות בטריילרים מאשר לקרוא ניתוח מבית היוצר של גברת בראון. ונשאלת השאלה, מה היה קורה אם לא היינו עושים סרט אימה? מה אם מנהלי התוכן של פסטיבל כלשהו היו בוחרים להאמין לכתיבתה המשפילה של גברת בראון? מה אם המילים האנגליות הבודדות שהיו מסתובבות במרחב הווירטואלי היו שייכות למבקרת של הג'רוזלם פוסט?
(אגב, בהקרנת העיתונאים בטרייבקה נכחה כתבת אחרת של הג'רוזלם פוסט, ג'ורדאנה הורן, ששלחה לנו מייל נלהב שאוהב את כל מה שגברת בראון שנאה, הציעה לראיין אותנו ואף פרסמה ביקורת מחבקת בג'ואיש דיילי פורוורד).
חנה בראון היא הסיבה שהתחלתי לסקר את הזירה הישראלית עבור טוויץ'. תקראו לי מיסיונר, אבל אני רוצה שהמילים הראשונות בשפה האנגלית על כל סרט ישראלי יהיו מפרגנות, מלטפות ואוהבות. לכן, בחרתי ב"ג'ו+בל", יצירתה העצמאית של ורוניקה קדר, כנקודת פתיחה. לכן, היה לי חשוב לכתוב על התגובות החיוביות ביציאה מסרט הביכורים של קדר על-אף שאני-עצמי טרם צפיתי בסרט (זה יקרה רק בשבת הבאה עלינו לטובה).
יום אחרי שפרסמתי את הפוסט הראשון בטוויץ' קיבלתי מייל מטוד בראון שבו הוא מבשר לי שהרשומה שעוסקת ב"ג'ו+בל" הגיעה למקום הרביעי במצעד הפוסטים הפופולריים באותו יום ושהכתבה נודדת כרגע בין כל אתרי הקולנוע הנחשבים.
גברת בראון היקרה, כל יוצר משקיע את חייו וממונו בעשיית סרט ולכל סרט מגיע קהל.
מאז שעבדתי על "כלבת" ניצלתי כל הזדמנות להתנצל בפני יוצרי קולנוע שאולי נפגעו מביקורתיי-למרות שאלו תמיד היו מעודנות ומנומקות ביחס לכמה מעמיתיי המחמירים. ובכל זאת, הרשו לי לנצל שוב את הבמה הוירטואלית ולבקש סליחה: אם אי פעם פגעתי ביוצר ישראלי כלשהו, אני מצטער. רק עכשיו-אחרי שחוויתי את הרפתקת הקולנוע הראשונה שלי-אני יודע מה עובר על קולנוענים ישראלים ולכן שמחתי כל-כך על הטקסט שניפקה ורד קלנר עבור יוסף סידר.
דבריה של קלנר הזכירו לי מילים חכמות שלחש באוזניי הבמאי, איתן גרין, כשהוא שמע שאני יוצא לעשות סרטי הראשון. "ידידי היקר", הוא אמר לי, "לעשות סרט בישראל זה נס ואם תגיע לקו הגמר עם יצירה, כל יצירה שהיא, הרי שאתה ראוי לצל"ש".
שלוש שנים אחרי ששמעתי את מילותיו של גרין, אני יכול לומר שהוא צדק. יצירת "כלבת" הייתה עבורי חוויה מאתגרת, מלאת הקרבות (אישיות וכלכליות), פוקחת עיניים ומחכימה. העבודה הצפופה עם אנשי צוות, מהם מתחילים-מהם מנוסים, וכוכבים שהיו שמוכנים לעבוד כמעט בהתנדבות רק כדי לגעת בחוויה הפנטסטית הזו שנקראת "קולנוע" לימדה אותי דבר או שניים על ענווה וצניעות.
וכעת, שמא תתקבל התחושה שאני מייצר הכללות, או חלוקה למחנות, אומר שההתגייסות האדירה של עולם התקשורת לטובת הולדתו של סרט האימה הישראלי הראשון הייתה מעוררת השראה. זה גם הזמן להודות לכל עורכי/כותבי/מבקרי הקולנוע הישראלים שהרעיפו עלינו את אהבתם וביקשו לתמוך בפרויקט הזה מיום הולדתו ועד למסעותיו בעולם הגדול. תודו שכיף לכם לומר עכשיו לכל המקטרגים: אמרנו לכם!
הפיראנה מכה שנית 
פוסט מרגש. נפלא.
ומה שאיתן אמר לך צריך לחקוק על שערי בתי הספר לקולנוע בארץ.
אח, איתן.
תודה נשמה. ואיתן הוא איש מקסים. המילים שהוא אמר לי באותה סדרת מפגשים לקראת הוצאת החוברת על פועלו חקוקות בלבי.
מתי נגיע לימים שעשיית סרט בישראל לא תהיה בגדר הפיכת לחם לדגים? (או דגים ללחם? אני שונא דגים בכל מקרה..)
כעורך של שני פיצ'רים עצמאיים הנמצאים כרגע בשלב הפוסט, אני לא יכול להגיד שאני מרגיש שרוח הקודש עומדת מעלי ומכוונת את ידיי וידי הבמאים. אני תוהה, אם זה לא מיתוס שנוח להנציח. האם קמיעות ולחשים יעזרו לי להכניס את סרטיי בשערי היכלי הקודש של יס פלאנט?
והאם איתן גרין התכוון שלעשות סרט זה לעשות נס, או שיקרה לך נס? כי נסים אתה יודע מי עושה, ואם קורה לך נס אז על מה מגיע צל"ש, הרי לא עשית כלום וקיבלת מתנה משמיים. (no pun intended…)
עשיית סרטים זה בגדר נס אבל אם אתה מצליח לעשות את זה בהעדר נסים אזי מגיע לך צל"ש 😉
אגב, "כלבת" נעשה ללא שימוש בלחשים וקמעות.
שיהיה המון בהצלחה עם העריכה!
בחיאת, אתה כבר צריך לדעת שמבקרי קולנוע, מבקרי אוכל ובכלל כל הזן הזה של נציגיה הרשמים של המדיה הממוסדים הם פאסה לגמרי. היום יש בלוגרים, פייסבוקאים, צייצנים ורדיטים.
אני בטוחה לחלוטין שלטוויטים של אנשים שראו את הסרט ברחבי העולם יש הרבה יותר משקל והשפעה מביקורת של איזו חנה בעיתון שולי כמו הג'רוזלם פוסט. נגמר העידן הזה שבו סנוב אחד יכול לקלקל עסק, יצירה או רעיון במחי מקלדת. לאף אחד כבר אין כזה כוח, חוץ מליברמן, כמובן.
ובמילים אחרות – שים פס (שמחזיר את האור, מלפנים ואחד מאחור).
רויטל, כפי שאת רואה אני לא כותב את הפוסט הזה יומיים אחרי שהסרט יצא לקולנוע. למדתי לחיות כבר מזמן עם הביקורות הממוסדות יותר. אבל, יש לי בעיה-כמבקר אגב לא כיוצר-עם סגנון ההתבטאות של שני האנשים המוזכרים כאן. מצידי, שישנאו את הסרט אבל שיכתבו ביקורת שמכבדת את היוצרים. בעשותם כך, בראון ובמיוחד שניצר, התנהגו כמו שני בריוני רחוב שיצאו מהקולנוע.
אני חייב להגיד שלדעתי ממש לא פס מקומם של המבקרים הממוסדים. אין מה לעשות, אורי קליין ושניצר באים עם גיבוי מוסדי, עם שם שמכבד את עצמו לאורך שנים שאומר הרבה .זה לא רק הבמה, זה גם היוקרה והמשמעות שמתלווה לכך.
אולי כל אדיוט (או גאון) יכול לצייץ ולפתוח בלוג אבל למה שארצה להקשיב לו? אם הוא לא חבר שאני מכיר וסומך. ובשביל חברים מהסוג הזה לא צריך את פייסבוק – זה היה קיים גם בעולם האמיתי. כמו שקובי ניב לימד אותנו: הגורם השפעה מספר אחד לבחירת סרטים הוא חברים.
אבל ברגע שבו מבקר נחשב מתנהג כמו אחרון המצייצים (לטעון שזהו הסרט הישראלי הגרוע אי פעם בלי הרבה נימוקים הוא לא ממש טענה) אז הוא מוחק את עצמו.
האמת שאני לא נוהג לקרוא את שניצר, אז לא יודע איך הביקורות שלו בד"כ, אבל ספק אם אי פעם נראה מהלך סידר/קליין אצפילו ברמן-מכילס/שפילברג אצלו.
פוסט מרגש ונהדר.
כפי שאתה כבר יודע המסע שלכם נגע בחלומות המסע שלי והצלחתכם עודדה ומעודדת.
ולגבי הביקורות והתגובה שלך לרויטל – לדעתי מבקרי קולנוע מהדור הישן מרגישים שהם מאבדים שליטה. העולם השתנה וכך גם מקומם. כשכל סרט מקבל איזכור בבלוגים/פייסבוק/טוויטר, תגובות אמיתיות מהשטח הופכות אותם לדינוזאורים. זה יכול להסביר את הפיכתם לבריוני רחוב. זה לא מצדיק אולי את ההתנהגות, אבל זה הופך אותה ליותר אנושית.
תודה אהובי.
אני מסכים עם התאוריה שלך לגבי התוקפנות של הביקורת הממוסדת בעידן האינטרנט ועדיין מזכיר לך שחלק מהמבקרים הללו נהגו כך גם בימים של מכונות הכתיבה.
אגב, בגלל יחסה של הביקורת הישראלית רוב היוצרים בארץ מעדיפים לעשות סבב פסטיבלים חובק עולם בטרם הם פוגשים את הקהל והעיתונאי המקומיים.
בחרת את המילה המתאימה – קוריוז.
והבדיחה במקרה הזה היא על חשבונם של שניצר ודומיו – הם לא מוסיפים כבוד למקצוע – רק מגחיכים אותו.
לא חסר מקרים במדינה הזו בהם מבקרים מחליטים להרוס סרט – לך תדע מה האג'נדה שלהם.
למזלך ההצלחה של כלבת היא כמו עצם בגרון של אותם מבקרים/
אבל מה על סרטים שלא חולקים גורל זהה. יש ערימה של סרטים ישראלים שקבורים במרתפי חברות ההפקה שלהם ולא זוכים להפצה.
יש יוצרים שפוחדים לצאת החוצה מהבית אחרי שזכו לקלחת רותחת ומלאה גידופים (יש אפילו כמה שעזבו את הארץ) – ומה החטא היחיד שלהם: עשו סרט שמבקר כזה או אחר לא אהב? מוגזם.
זה חייב להיפסק – אין מקום לסירוס הזה במדינה שלעשות בv סרט זו משימה כמעט בלתי אפשרית.
מישהו (וכשאני כותב מישהו אני מתכוון לעורכי העיתונים או האתרים) חייב לעצור את זה ולהתחיל לפקח על השפה שבה משתמשים מבקריו.
אף אחד לא אמור להיות "מעל החוק", אם במקרה הזה החוק הוא מידה של אנושיות/ אדיבות/ תרבותיות ומי שמקבל במה כל כך רחבה כמו אותם מבקרים חייב להיות מודע לכוחו.
או במילים פשוטות יותר :
with great power comes great responsibility
בכל מקרה – אחלה פוסט.
תודה ששיתפת.
באופן אישי אני עדיין לא יכול להבין את הכאב שחשים סידר/קשלס/פפושדו מקריאת ביקורת קטלנית של שניצר/קליין/סתיו ושאר הדינוזאורים. אבל, באופן אישי, אני לא זוכר את הפעם האחרונה שקראתי איזשהו ציוץ (במובן הישן של המילה) פרי עטו של שניצר (שבטח עדיין משתמש בעט..), והפעם היחידה שקראתי את קליין הייתה כשהבלוגים געשו ורעשו בעקבות פרשיית סידר. אז קודם כל חשוב להרגיע שהאבולוציה עושה את שלה, הדינוזאורים אולי לא נכחדים על ידי מטאור גדול, אבל רעב גדול פוקד את האדמה והם יוצאים לתור אחרי מזון, ומי יודע אם ישובו. כן כן, עודף מטאפורות, אני תיכף מגיע לנקודה. אה, רגע, זאת הייתה הנקודה. נראה לי.
חוששני שאתה מבלבל מעט את המקום שממנו אני כותב עם זה של סידר. לי אין בעיה עם זה ששניצר לא אהב את "כלבת". זו זכותו המלאה. הכאב שלי הוא כאב של איש מילה וביקורת לשעבר.
אני מעולם לא הרשיתי לעצמי לומר את המילה "חרא" או "זבל" על יצירה והאמן לי שכמבקר ראיתי יותר משניים או שלושה סרטים שהיו ראויים למילים קשות. גם כשאני מלמד בכיתותיי, ועל-כך יעידו תלמידיי לאורך השנים, אני מקפיד לומר שאני לא מקבל התייחסויות משפילות לכל יצירה שהיא.
רוצה לומר שהסרט לא טוב, אמור זאת בדרך הגונה, אבל כשאתה בוחר לומר על סרט שהוא חרא. אתה מידרדר במדרון מאד מסוכן וזה הרגע שבעיניי מבקר הופך לטוקבק. ואם שניצר כבר בחר להפוך לטוקבק אז לכל הפחות שיחתום במילים: אחד שיודע ויוסיף !!!!111###@@ שנדע להבחין
זה נראה לי ולך ולשאר המגיבים פה נורא אלמנטרי לא להתייחס בצורה משפילה לשום דבר. ואפשר לנסות להיכנס לראשם של הבריונים והמשפילים ולתהות על מה ולמה.
אבל הבריונות המילולית הזאת היא בר חלוף. בסופו של דבר נשאר הסרט, האנשים שאהבו ואוהבים אותו, והשונאים עוברים לטרף הקל הבא.
היי איש,
דבר ראשון, תיקון קטן. אורי קליין כתב את אחת הביקורות היפות על הסרט שלנו.
ובנוגע ליהודה סתיו ובכן, זכותו לא לאהוב.
זכותו של כל אדם לא לאהוב, או של כל מבקר קולנוע לצורך העניין.
ואני אגלה לך סוד קטן, לא משנה כמה אתה חזק, כמה הסרט שלך מצליח, איזה ביקורות מדהימות אתה מקבל מהמגזינים הכי חשובים ומהמבקרים הכי חשובים, או כמה גלים הסרט שלך עושה בכל מקום…..
לקרוא ביקורות לא טובות זה אף פעם לא כיף וזה תמיד כואב.
ודרך אגב, זה בסדר….כי זה חלק מהמשחק.
אתה סופג את זה ומקווה שאחרי כמה ימים הכאב יעבור, כשביקורת חדשה וטובה תופיע, אין דרך להתחמק מזה.
הבעיה הגדולה שאהרון מדבר עליה כאן ושאני שותף מלא לתחושות שהיא מציפה, היא האופן שבו ביקורות נכתבות. לצד ביקורות מדהימות, כלבת קיבל גם כמה פחות מחמיאות. על כולן התאבלתי, כאבתי ועם הזמן נרפאתי :-).
הביקורת של שניצר לצורך העניין פשוט הייתה מטונפת מכף רגל ועד ראש ולא היה בה שום דבר שקשור לקולנוע. זו הייתה ביקורת שבאה להרוס, להחריב, לשנוא ולעשות את זה מהמקום האישי והמרושע ביותר.
אם תשאל אותי, לסוג ביקורת כזו אין מקום בשיח תרבותי אנושי.
בנוגע לכתבת מהג'רוזלם פוסט, למזלו של הסרט ולמזלנו, מהר מאד אחרי שהיא העלתה את ה"ביקורת" שלה, קיבלנו ביקורות מדהימות באנגלית מכותבים ועיתונים טיפה יותר חשובים: LA TIMES, VARIETY, SALON ועוד רבים וטובים.
אז למרות שהכותבת הזו ניסתה לעשות נזק מכוון לסרט, היא כשלה ועל הדרך גם קצת הביכה את עצמה. אבל עצם הניסיון שלה להרוס ולקרוא לעולם לא לראות את הסרט הוא הבעיה כאן. זה רק המזל של הסרט שאף אחד לא באמת לוקח אותה ברצינות והסרט עשה את דרכו לפסטיבלים נחשבים כמו טרייבקה ואדינברו, זכה בפרס הביקורת בפורטוגל וממשיך לטייל בעולם.
תאר לעצמך מקרה הפוך, שבו הכותבת הייתה עיתנואית רלבנטית ושהניסיון שלה להרוס את "כלבת" עבור השוק העולמי היה מצליח?
אז קרה שכלבת גם נמכר להפצה בארה"ב, קנדה ועוד מעט לשאר העולם ולמזלנו הגדול, אנחנו מספיק חזקים היום להגיד, שנפגענו מעצם הרעיון שמישהו יתאמץ כל כך חזק כדי לפגוע בסרט.
ביקורות הן דבר חשוב בשיח הקולנועי ואנחנו מכבדים אותן, אבל לא ניסיונות טרוריסטיים להחריב יצירה.
אולי דרך הפוסט הזה והתגובות האלו, משהו בהלך הרוח של אותם חבלנים ישתנה והם יצמחו מחדש את האנושיות והאדיבות שבהם.
פפושדו
היי נבות,
שמחתי שכתבת את התיקונים האלה. ואני שמח שאתה גם מחדד את נושא "השפעת הביקורת הרעה" על היוצר. כמי שפרסם ספר וקיבל ביקורות גם טובות וגם לא טובות עליו, אני יכול מאוד להתחבר למה שתיארת (אני לא מתכוון לשניצר, אלא לביקורות "הוגנות" יותר).
אבל בקשר ל"הוגנות" הזאת, כבר כמה זמן אני מעלה את העניין שבין אם נרצה ובין אם לא, יש משהו "כוחני" בכתיבת ביקורת. יש עמדה של כוח, ויש משהו "לא פייר" – וכן אולי זה חלק מהמשחק, אתה אומר, ואני מסכים, אבל האם חוקי המשחק הם הוגנים?
יש משהו מאוד מדכא באימפוטנציה של היוצר אל מול הביקורת. כאילו אפשר להגיד לך "אתה אמרת את מה שיש לך להגיד ביצירה שלך". אבל מניסיוני, (והנה, המאמר של חנה בראון מוכיח), המבקר יכול "לעוות" את התוכן של היצירה בקלות רבה, להתמקד בדברים הלא נכונים, לא להבין אותה, והיוצר… היוצר אימפוטנט מול זה. אתה לא יכול "לענות". אז התקווה היא שהצופים ילכו לראות את הסרט ויגידו: "המבקר לא הבין את הסרט", אבל היום הביקורת מתנהלת כמו "מדריך בילויים" ולא כמו "דיון על אמנות". מבקר שמכבד את עצמו צריך לעודד אנשים לראות סרטים, ולהשתתף בדיון על הסרט – זו דעתי. אם לא, אין הבדל (כמו שרמזו כאן) בין מבקר קולנוע לבין מבקר מסעדות – עם זאת, אני מודע לזה שזה לא "שחור/לבן" ולא קל לפתור את הסוגייה הזאת.
כמובן, אי אפשר לשנות את העניין הזה של מאזן הכוחות בין מבקר לבין במאי. לרוב, דף העיתון זה המקום שבו למבקר יש כוח על הבמאי ועל היצירה, יש לו את המילה האחרונה, והוא יכול לכתוב מה שבא לו (לכן כעסתי על קליין, לא בגלל שאני מצדיק את סידר, חס וחלילה, אלא בגלל חוסר המודעות שלו באותו רגע למעשה הכוחני שלו). וכן, זה דבילי אם לצד כל ביקורת היה ניתן לבמאי שטח בעמוד כדי "להגיב" לביקורת. זה יכול לצאת אפילו ילדותי, בכייני ולא לפתור שום דבר.
מה שאני כן חושב שצריך לקרות, זה מה שקרה לאהרון ברגע שהוא נהיה במאי: הוא נהיה מודע לכוחניות של המבקר. לעמדה ולכוח שיש לך לפגוע. כלומר, אולי למבקר אין באמת יכולת השפעה על הקהל, אולי… אבל כן יש לו יכולת השפעה (נפשית) דווקא על היוצר. זה הכוח שלו. ואני חושב שתחילת הפתרון הוא שהמבקר יגיע להבנה הזאת. יגיע לסוג של מודעות עצמית בנוגע לכוח וגם לעמדה הכוחנית שלו. אני לא יודע מה הצעד הבא לפתרון, כי ברור שהמבקר חייב להמשיך להיות (דא!) ביקורתי. אבל הכרה במעמד הכוחני שלך וכתיבה מתוך מודעות אליו, זו אולי התחלה טובה
הביקורת של חנה בראון ללא ספק מפספסת את "כלבת", ואת ההומור המכוון שבו (זה שהפסיכופט נרדם ואין לו כל השפעה על מהלכי העלילה – הבדיחה הכי טובה בסרט) אבל מדוע אתה חושב שהיא "ניסתה לעשות נזק מכוון לסרט"?
כשאני למדתי אצל אורי קליין הוא אמר לנו משהו מאד יפה בנוגע לכתיבת ביקורת. הוא טען שלדעתו אף מבקר לא צריך לכלול בכתביו משפטים מהסוג : "אל תלכו לסרט הזה"! ההיגיון שעמד מאחורי דבריו אומר שעבודתו של המבקר היא להעביר את רשמיו וחוויותיו הפרטיות-גישה שאני מאד מסכים עמה, אגב- ולא להסית לפעולת חרם כזו או אחרת. הרי אם גברת בראון רצתה שלא ייראו את הסרט די היה בניתוחיה (הבעייתיים, בלשון המעטה) אבל היא-ועורכיה- התעקשו להצמיד כיתוב מאד סנסציוני: אל תראו את הסרט. הכותרת הזו, שמופיעה עוד לפני הנימוקים, היא זולה וצהובה.
לטעמי יש משהו פגום גם בכמות הספויילרים הנדיבים שהיא פיזרה במאמרה מבלי להתריע על-כך. "כלבת", ואת זה אפילו מבקר מתחיל הבין, מתבסס על הרבה מאד טוויסטים והפתעות והנה מגיעה לה גברת בראון ושוטחת בפני הקורא התמים את כל התכסיסים ובהם גם את הגימיק הגדול של הסרט: הרוצח שנרדם. היא לא מסתפקת בכך ומותירה שובל של תפניות עלילתיות שעלול להרוס את החוויה הקולנועית הראשונה והמפתיעה של "כלבת" .
הכותרת של הביקורת בתוספת חשיפת כל הפיתולים העלילתיים של היצירה היא מבחינתי מעשה חבלה ביקורתי. הכותרת קוראת לחרם, גוף הביקורת הורס את החוויה העתידית של הסרט, אם זה לא לעשות נזק מכוון, אז מה כן?!
בטענה ל"נזק מכוון" מובלעת הנחה קונספירטיבית.
נראה לי נכון יותר להניח שהמבקרת מאוד לא אהבה את הסרט, והניחה בטעות שגם אף אחד אחר לא יוכל לאהוב אותו, ומכאן הספוילרים (מלשון, אני לא מקלקלת לכם שום דבר כי אין מה לקלקל).
היתה כאן העדפה (לא הוגנת) של ההתחכמות הביקורתית (כולל משחק המלים בכותרת) על פני מתן הזדמנות לסרט, אבל קשה לי להאמין שהיתה כוונה. זאת תופעה שימיה כימי הביקורת.
מעולם לא הוגדרתי כאיש חובב קונספירציות והטענה שלי גם עכשיו היא לא קונספרטיבית. אני מצביע כאן על תופעה ביקורתית: יד קלה וחסרת אחריות על המקלדת. זה לא שאני חושב שהיו ישיבות בקרב עורכי הג'רוזלם פוסט וחנה בראון שבמהלכן אלו ישבו ושאלו איך אנחנו מנתקים את אספקת החמצן ל"כלבת". אבל, הפזיזות שלהם במתן הכותרת המסיתה וכתיבתה עמוסת הספויילרים של בראון, הולידו תוצר שהוא, בראות עיניי, מלא כוונות רעות.
הדגשתי בפוסט הראשון ואני אדגיש שוב, אין לי בעיה עם ביקורת רעה, יש לי בעיה עם ביקורות שאין להן דרך ארץ ושאינן מכבדות את מושא כתיבתן. יש לי בעיה עוד יותר גדולה עם ביקורות שאינן מבינות את היצירות שהן מנתחות. בורות, במקרים כאלה, יכולה להסב נזק גדול יותר מאקט מתוכנן מראש.
אגב 1: האם לדעתך העובדה שכך נוהגת ביקורות משחר ההיסטוריה מעניקה להן תקפות או שמא הגיע הזמן שתופעות מהסוג הזה ייעלמו מהעיתונות?
אגב 2: האם לשיטתך גם שניצר כתב ביקורת הגונה? או שמא פה את רואה את הבעייתיות?
"יד קלה וחסרת אחריות על המקלדת" בהחלט כן.
"ניסיון לעשות נזק מכוון לסרט" לא נראה לי.
אתה שואל האם לדעתי העובדה שכך נוהגת ביקורות משחר ההיסטוריה מעניקה להן תקפות. ודאי שלא. רציתי רק לחדד את העובדה שמבקרים רבים כותבים ביד קלה וחסרת אחריות מתוך כוונה לבדר את קוראיהם ולשמור על מקום עבודתם, ולא מתוך כוונה להזיק למי ומה שהם כותבים עליו.
כל הוויכוח שלי אתך ועם נבות הוא על המשפט "ניסתה לעשות נזק מכוון לסרט".
ועוד אתה שואל: האם לשיטתך גם שניצר כתב ביקורת הגונה? או שמא פה את רואה את הבעייתיות?
המלה "גם" בהקשר של "כתב ביקורת הגונה" מטעה. והרי כתבתי שהביקורת שבה אנו דנים "לא הוגנת" (המרכאות מסמנות שאני מצטטת את עצמי). כאמור, אני בהחלט רואה את הבעייתיות, אני לא רואה את ההתכוונות.
חוששני שאת מייחסת לי מילים שלא אמרתי. אני כתבתי בפוסט שגברת בראון אינה מודעת לכוחה ולחשיבות של המקום בו היא כותבת. אם הייתי טוען שנעשה פה צעד קונספרטיבי של חנה, לא הייתי כותב "לא מודעת". ועדיין, אינני מוריד שליש על "העדר כוונת זדון" שכן במקרים כאלה, כוונה זדונית או קלילות דעת ואצבעות, יוצרים את אותו מקרה חבלה עבור היוצר.
לגבי שניצר, אם קיימת בעייתיות זה אומר הכל. ולדעתי הגיע הזמן של היוצרים לומר "חדל". ההתעללות המילולית הזו, שאין לה שום דבר במשותף עם תרבות דיון או תרבות בכלל לצורך העניין, חייבת להיעלם מהעיתונות.
אהרון, לא ייחסתי לך מילים שלא אמרת.
התגובה הראשונה שלי, שבעקבותיה התחיל הדיאלוג בינינו, היתה לתגובה של פפושדו שכתב את המילים בדיוק כפי שציטטתי אותן.
טוב, אז זה כבר בינך ובין פפושדו 😉
אגב, תודה על התייחסות הזו. זה לא מובן מאליו. ואני מאחל לך המון בהצלחה עם הספר שלך. אני בטוח שאת מתרגשת בימים אלה.
תודה. אכן מתרגשת, ומצפה לביקורות.
כשסרט יוצא לקולנוע אתה יודע שתקבל ביקורות, טובות או אנטיפטיות. כשספר יוצא לחנויות, עצם הופעת ביקורות אינה מובטחת.
אני בטוח שיגיעו חיש מהר. בינתיים, המשיכי לדווח בסטטוסים שלך על פגישות קסומות עם ילדות ואבותיהן.
האמת היא שחנה בראון היא על פי רוב מבקרת קולנוע נהדרת. אבל זה נכון שכמו שניצר וקליין היא גם בעלת טעם מיושן למדי וגם כמותם היא לא עושה הבחנה בין ביקורת שנכתבת על סרט זר שיוצרו כנראה מעולם לא יקרא, ובין סרט שנעשה בארץ ושיוצריו קוראים אותו. מבחינתי, חנה בראון תמיד תיזכר לטוב כמי שתמיד התייצבה לצד יוצרים כמו דוד פרלוב ואבי נשר כששאר המבקרים והממסד קולנועי בארץ התנכרו להם.
לכל מבקר קולנוע מומלץ לקרוא לפחות פעם בשנה את ההקדמה של פרנסואה טריפו ל"הסרטים בחיי", הקדמה שהטקסט הנ"ל שלך היא כמעט מעין סינופסיס לה.
http://www.scribd.com/doc/52788912/The-Films-in-My-Life-By-Francois-Truffaut
מבקרים עם טעם מיושן יכולים להקדים, להתריע ולומר כמו שעשו לא מעט מבקרים בחו"ל: אני לא אוהב או מבין סרטי אימה ועדיין הקשיבו לביקורת השלילית שלי.
בראון מציגה את עצמה בביקורת הזו כמי שיש לה בקיאות בז'אנר אך קריאתה את "כלבת" מראה על כל-כך הרבה חורים בהשכלה שזה מביך, פשוט מביך.
על מה אתה מדבר, אין כמו ביקורות שליליות. כן, הן כואבות ואולי הן מעלות מחשבות שחשבת בעצמך והצלחת להדחיק אבל בסופו של דבר הביקורת השלילית באה מאותו מקום ממנו באה הביקורת המחבקת – מהלב. אם אתה מוציא תגובה רגשית כל כך חזקה מבן אדם זה אומר שנגעת בנפשו. אני אישית חושש הרבה יותר מאדישות. אדישות, או בשמה הנפוץ יותר – שעמום, היא הכי כואבת כי היא אומרת שליצירה אין ערך, לא טוב, לא רע, פשוט ואקום רגשי ומנטלי. זה אוכל את הנשמה.
אני מסכים איתך לחלוטין ולכן ברגע ששניצר פרסם את כתבתו לינקקתי אותה לפייסבוק והוספתי את שורת הסטטוס: שניצר חוטף "כלבת".
אבל אתה שוכח שאני מבקר לשעבר ואני מכיר את הטריקים והשטיקים של כל הכותבים ואני גם מכיר את האינטרסים שלהם, מה יעשה יוצר שרק החל את דרכו בעולם הקולנוע שרואה ששניצר כתב על סרטו שהוא ההפקה הגרועה ביותר שנעשתה בישראל. צלם מצוין (גיא רז) שקורא שהצילום שעליו עמל כל-כך קשה הוגדר כ"מחריד".
אני מזכיר לך שרוב הצוות שעבד ב"כלבת" מורכב מסטודנטים שעשו את צעדיהם הראשונים.
זו לא דרך לקבל את פניהם. זו לא דרך לגרום להם ללמוד מטעויותיהם. זו הייתה דרכו של שניצר להרוס קריירות בטרם התחילו.
התפקיד של שניצר הוא לא לקבל את פניו של הקולנוען הצעיר, התפקיד שלו הוא לזרוק עליו אבנים ולצעוק "יורים עליך, חרא קטן!" או להזכיר לו שלא משנה מה הוא יעשה, תמיד יהיה מישהו שישנא את זה. מבקרי קולנוע הם אבא רוחני של יוצרי קולנוע, אז יש אבות מלטפים ומפרגנים ויש אבות שלא חוסכים שבטם. מי אבא יותר טוב? זה כבר דיון אחר.
אבישי, מצטער, אני לא מחפש אבא רוחני בקרב מבקרי הקולנוע. גם לא בקרב יוצרי הקולנוע. יש לי אבא בולגרי מקסים בשם שלמה ואני מקבל את כל האבהות שאני צריך בעולם ממנו. שמבקרים יהיו מבקרים. שיוצרים יהיו יוצרים. ואיש לא צריך לגדף בעולמנו, להרים יד או לירות במישהו כדי לומר לו את דברי הביקורת שלו.
נ.ב
התגעגעתי לפרובוקציות שלך. נשמה.
אני התגעגעתי לפיראנה
אהרון, כמישהו שנמצא בתחום יצירתי קצת אחר (מוזיקה) – אני מזדהה מאוד עם מה שכתבת.
חשוב להבהיר שכל מי שיוצר באופן עצמאי בארץ ראוי לפרס, בחיי, אני חושב שיש מעט מדינות מערביות שדואגות להניח רגליים ולהערים קשיים ליוצרים כמו במדינת ישראל ואם זה לא מספיק, אנחנו מדינה קטנה כל כך עד שכל מערכת היחסים בין אמן-מבקר הופכת להיות בהכרח אישית וחורגת מגבול הביקורת הנקייה.
מצד שני ההישגים שלך ושל פפושדו פנומנאליים: לא רק שיצרתם את סרט האימה הישראלי הראשון ותקעתם את הטריז בדלת ליוצרים אחרים – הצלחתם לכתוב תסריט חכם ומקורי שלא נופל במהמורות הידועות של הז'אנר.
אז היצירה שלכם לא תתאים לכ-ל המבקרים – ובוודאי שיהיו כאלה שעינם תהיה צרה במבקר-לשעבר שעבר לכיסא הבימאי, אבל הכל כל כך מתגמד אל מול ההישגים שלך ושל נבות. באמת.
פשוט עשה אצבע-משולשת-מנטאלית ותמשיך הלאה.
וואו… לא הכרתי את הביקורת של חנה בראון… מאיפה זה בא לה?! (אמנם צריך לקחת בחשבון שרוב הזמן הכותרת נבחרת על ידי העורך ולא על ידי הכתב, אבל עדיין…)
המקרה "קליין-סידר", הטקסט שלך, וגם הטקסט של גיא בסופרבלוב, וגם הטקסט של רותם יפעת בבלוג שלו – כולם מתעסקים לא מעט עם תפקיד הביקורת והקשר בין ביקורת לבין קהל וביקורת לבין סרט וביקורת לבין יוצרים.
זה לא רק קורה בארץ, זה נושא מרתק ומעניין. אני שואל את עצמי למה זה עולה כל כך חזק?
אם האתר הזה שאתה מתכוון להקים יצוץ בקרוב, היה יפה לעשות "ספיישל" עם סדרת כתבות ודיונים בנושא. אני מת לפצח את ההיבטים הערכיים/אתיים של כל מערכות היחסים הללו.
אז תודה שהופסת עוד חומר למחשבה!
הלו פבלו,
אני מגיב לך פה למה שכתבת למעלה, פשוט כי אני לא מצליח להגיב שם 🙂
הקדמה:
על סרט עובדים בערך בין שנתיים לשלוש בממוצע : מלאכת גיוס הכספים, צילום הסרט ולבסוף מלאכת השיווק וההפצה (בעזרת השם)…
כמות האנשים שעובדים על הסרט יכולה להגיע ל50 בממוצע ולעיתים להרבה יותר: מפיקים, משקיעים, תסריטיאים, בימאים, שחקנים, צלם ועוזר צלם, אנשי סאונד, מאפרים, מעצבי פסקול, מלחין, עוזרי הפקה, טבחים, ועוד ועוד ועוד.
אם תחבר את כל הזמן שכל האנשים האלה עבדו על הסרט תגיע לזה שהשקיעו בסרט עשרות שנות עבודה (על פי החישוב ששנתיים של בימאי שעבד על הסרט ובמקביל אליו שנתיים שבהם המפיק עבד על הסרט שווים ל4 שנות עבודה).
עשרות שנות עבודה על סרט אחד!!!!!!!!
בסופן של אותן עשרות שנות עבודה, שמשפיעות לא רק על האנשים שעובדים על הסרט אלא גם על בני משפחותיהם וחבריהם, בסופן אם הכל הלך מדהים יוצא מוצר שאפשר לשווק אותו לבית הקולנוע.
ואז המוצר הזה, שהשפיע על כל כך הרבה מעגלים של אנשים, ודרש כל כך הרבה מאמץ שמתורגם לעשרות שנות עבודה, מגיע לבית משפטו של המבקר. המבקר רואה את הסרט במשך שעה וחצי ומקדיש לכתבת הביקורת….. עוד 10 שעות (נהיה לארג'ים).
וכך יוצא שמבקר לא זהיר עלול בחצי יום להרוס מלאכה שהושקעו בה שנים רבות ונעשה על ידי עשרות אנשים. וזה ידידי כוח שאין מבקר שלא יודע אותו או לא חשב עליו.
יש את אלה שמכבדים את עצמם ולמרות שלא אהבו את הסרט מודעים לכמות הזמן, ההשקעה הדם והזיעה (באופן ליטרלי) שניתנו לו. ולעומתם יש את אלה שבוחרים להתעלם מהמשוואה הזו ומעדיף להרוס.
גילוי נאות:
החבר הכי טוב שלי הוא מבקר קולנוע, וגם עשה איתי את הסרט. גם לפני שהוא נהיה בימאי הייתי מצטרף אליו להקרנות עיתונאים ואני חייב להסכים איתך שהמוסד הזה שנקרא ביקורות הוא חשוב מעין כמוהו.
היכולת של מבקרי קולנוע לבחון יצירה, לנתח אותה ולמסור אותה לקהל הקוראים היא מרתקת. יש כמה ביקורות ישראליות ובינלואמיות שאני אנצור לעד מהסיבה הזו בדיוק: הם נברו לתוך נשמתה של היצירה והאירו אותה בכל כך הרבה מובנים. מדהים לראות איך אנשים חווים את הסרט שלך ממקומות כל כך שונים. ועצם העובדה שסרט מצליח לרגש כל כך הרבה אנשים מסביב לעולם הוא דבר שאני לעולם לא אתרגל אליו ותמיד אתייחס אליו בענווה.
ובדיוק כמו שאני מתמוגג כשאני מקבל ביקורות של חמישה כוכבים, אני מבין שיהיו כאלה שיכולים לתת גם כוכב אחד.
אני רוצה שישפטו את המוצר שלי בסטנדרטים הכי גבוהים והכי מחמירים. אבל אני לעולם לא אקבל מישהו שאחרי שראה את הסרט שלי יחפש לפגוע בי באופן אישי, או להכפיש את שמי ולנסות לפגוע בקריירה שלי.
ואם יש איזשהו כותב/מבקר שלא מבין את ההבדל בין לבקר יצירה ובין להרוס אותה או את הבנאדם שאחראי לה, אז אותו כותב/מבקר צריך להיות מוקע ומושמץ על ידי מעסיקיו ועל ידי קהל קוראיו.
אין מקום לרוע או טיפשות כשמדובר בחייהם של כל כך הרבה אנשים ויוצרים שלפעמים מקריבים את כל חייהם ורכושם על מנת להגשים את החלום הכל כך בלתי אפשרי הזה לפעמים, חלום שנקרא – סרט.
נבות
נבות, טקסט מרגש :-).
אבל יש לי בעיה עם מה שאתה אומר, כי היית מאוד לארג'…במקרה הטוב עובדים על סרט (בארץ) שנתיים, שלוש – יש סרטים שאנשים עובדים כדי להפיק אותם גם 7 או 10 שנים. אז אדרבא 🙂
האמת שאני לא מצליח להבין מהתגובה אם אתה מבקר את מה שכתבתי או מחזק… אני מנסה להבין בעיקר בנוגע לעניין הכוחני הזה (לטענתי) שנקרא "ביקורת קולנוע"… כי אני חייב להודות שאני לא חושב שמבקרים רבים לוקחים אחראיות על הכוחניות הזאת. (וזה לא משנה לדעתי אם זה סרט שלקח 10 שנים, או סרט כמו ש"ארץ נהדרת" אומרים על מנחם גולן, שמצליח לעשות סרט של שעה וחצי בשעה של צילומים)
אכן שמעתי סיפורים כאלה ובסביבה טבעית קולנועית.. למדתי קולנוע ישראלי במכללה והרבה בוגרי המכללה חשבו לעצמם שיעשו איזה סרט לא ארוך מדי, ישווקו אותי בצורה נכונה והכל יסתדר.. היום זה לא קל בכלל וצריך לקחת בחשבון שיש המון תחרות גם סביב הבימוי וגם סביב המשחק עצמו (המון במאים ושחקנים) במדינה כזאת קטנה…
הולה פבליטו,
קודם כל תודה 🙂
בנוגע למה שכתבתי, אני לחלוטין מחזק את מה שאתה אומר ורק מנסה לשפוך אור על זה ממקום קצת אחר.
אני גם אדגיש שאני מאמין במוסד הביקורת ובזכותו להתקיים לצד היצירה. לפעמים זו דווקא הביקורת שמסוגלת לקחת סרט נסתר ולהאיר עליו את אור הזרקורים. המון פנינות קולנועיות לאורך השנים התגלו דווקא מכיוון הביקרות.
בעיני אין מבקרים שלא מבינים את הכוח שנמצא בידיהם, יש רק את אלא שהחליטו לנצל אותו לרעה.
נ.ב – ואתה צודק לגמרי, אין הבדל בין סרט שלקח לו 10 שנים לקרום עור וגידים ובין סרט שהופק תוך שנה. בכולם עובדים אנשים חרוצים ומסורים. ולכולם מגיע טפיחה נאה על השכם.
🙂
כן לגמרי – אפשר לתת לדוגמה את המקרה של "כלבת" וטוד בראון בטוויץ', כמקרה של ביקורת שעוזרת לסרט להיחשף ולהגיע למודעות ציבורית מסוימת וחשובה.
לכן, מדובר ב"משחק" מאוד מורכב ומסובך – כמו שאהרון כותב בביקורת, המבקרים הם "השומרים" סוף של שומרי סף שאומרים מי נכנס למועדון ומי לא. אנחנו מתבקשים להגיד "מה שווה ומה לא". אנחנו אמורים להיות "אנשי המקצוע" אלה שיודעים להבדיל בין טוב לרע ויודעים לנמק ולהסביר למה זה ככה ולמה זה ככה…
אבל כמו שאמרתי גם בתגובה שלי אצל רותם, אני חושב שהגדרת התפקיד לא נכונה. וכאיש מקצוע אתה צריך להיות עם ידע רחב וכלים מספיק רחבים כדי להבין שלכל יצירה שפה, מטרה, סוג חוויה משלה, וכאיש מקצוע לעזור לקורא לפתח דיון וחוויה מעמיקה יותר בקשר שלו עם הסרט.
לכן, מותר לאהוב ולא לאהוב – אבל ה"טעם" שלך הוא דווקא לא רלוונטי כאיש מקצוע!!! אלא הכלים המקצועיים שלך. ולמשל, הביקורת של חנה בראון השאירה אותי בהלם כי הראתה כלים מקצועיים מאוד עניים = אנסה להיות ברור יותר:
אפשר להגיד שהביקורת של חנה בראון על "כלבת" דומה לזה שהיא הייתה לוקחת סרט של טרקובסקי וקוטלת אותו על זה שהוא בכלל לא מצחיק. או שהמשחק והדיאלוגיים לא מספיק ריאליסטיים, או שהקצב שלו אינו מהיר. את יכולה לא לאהוב את זה שאין הרבה הומור בטרקובסקי ואת יכולה לא להתחבר לסרטים איטיים – אבל אם המקצוע שלך הוא ביקורת קולנוע, את צריכה לרכוש את הכלים להתמודד עם יצירות שונות ומגוונות והתאמן על כלים מילוליים כדי להעביר את התכנים האלה שהיצירות מציעות לקהל הקוראים שלך- אחר כך הצופים בעצם כבר יאהבו או לא יאהבו את הסרט – התפקיד שלך זה לא (לדעתי) לאהוב או לא לאהוב את הסרט במקומם…
אבל אני יודע שזו התפיסה שלי – והמקצוע "ביקורת קולנוע" מוגדר אחרת – אז אולי אני צריך להמציא מקצוע חדש?
וואו, נכנסתי רק עכשיו לאינטרנט אחרי שהייתי מחוץ לבית כל היום, ואני רואה שפספסתי את כל האקשן.
חייב להודות שהפוסט והתגובות מרתקות, גם אם אני לא לגמרי קולט הכל בשעה כזו מאוחרת – אני אקרא שוב מחר.
בינתיים, אני אגיד שאפו על האומץ של מר קשלס ושל כל שאר החברה שהסכימו לדבר פה.
אני מעריך מאד את התזמון שבו שחררתם את הסכר, שמרתם על איפוק הרבה מאד זמן (לא נראה לי שאני הייתי מסוגל).
יאללה, לילה טוב 🙂
פינגבק: נקמת המבוקרים 2: קשלס נגד שניצר | עין הדג
פינגבק: שוברים | הפיראנה מכה שנית
אני הייתי מדפיס את הביקורת של גברת בראון, ממסגר אותה , שם על הקיר, וקורא כל פעם שיכתבו עלי ביקורת שלילית – בתור דוגמא עד כמה מבקר מלומד יכול לא להבין כלום בסרט בו הוא צפה ועליו מתיימר למתוח ביקורת 🙂
הביקורת של בראון היא פשוט קטסטורפה בכל מובן של המילה, גם הכותרת, אבל בעיקר התוכן.
איזה חוסר אחריות – פשוט מאד חוצפה!!
היא בקלות הרסה את הצפייה לכל דובר אנגלית שקרא את הביקורת שלה לפני שראה את הסרט.
בכל מקרה, פוסט מעולה, ממש הצצה נדירה אל תוך נבכי העולם היצירה והביקורת.
מאד אהבתי את כלבת, מאד מאד!
🙂
על שניצר אני בכלל לא רואה צורך להתייחס, הוא פשוט פתטי.
פינגבק: כשנחמן פגש את בלה « יפעת, רותם יפעת
מעבר לכך ששניצר לא הבין את ההומור של הסרט ועל כן אפשר להניח שלא הבין גם אלמנטים אחרים בו, ישנם מבקרים שבאים ממקום של עקיצה והחרבה. אנת'וני ליין מהניו-יורקר הוא אחד כזה, אבל לפחות הוא מצחיק בטירוף וכותב מוכשר (שני דברים שאי אפשר להגיד על היבוקרת של שניצר), והוא גם יושב לו באנגליה הרחוק ולא טובל רגליו בביצה ההוליוודית.
אני לא חושב ש*לכל* סרט מגיע קהל -ישנם סרטים גרועים, או כאלה שמזלזלים בקהל, ואז מותר בהחלט לקהל לוותר עליהם, ואפילו להתריע מפניהם. הבעיה בעיני היא ששניצר לא מבין, או מסרב להבין את תפקיד המבקר בתעשיית קולנוע שברירית כמו בארצנו, שצריכה ומגיע לה תמיכה וטיפוח, כשעשיית סרט, כל סרט, היא מעשה של תשוקה בלתי מבוטלת ומסע שכרוך בקשיים וכשלים רבים. לשים רגל לסרט שלכל הפחות מנסה להיות שונה בנוף הקולנוע הישראלי זה ממש נבזי, ועולה מכך חוסר אכפתיות לכל מפעל הקולנוע הישראלי העכשווי.
אין לשניצר, או לכל מבקר אחר, שום בסיס לחשוב שכלבת או יוצריו מזלזלים בקהלם או עושים דבר חוץ מאשר ללכת אחרי ליבם ותשוקותיהם, ולכן העלבון מועצם.
ותמיד שווה להקשיב לאיתן גרין, אחד האנשים היקרים שיש לנו, שיודע דבר או שניים על עשיית סרטים כנגד הסיכויים.