בסרטו החדש, "חצות בפריז", וודי אלן בא בדין ודברים עם גברת נוסטלגיה. לשם כך, הוא מתקין מעשייה שעוסקת בתסריטאי מצליח בשם גיל (אוון ווילסון) שמתעקש להפוך למחבר נובלות משוכלל. איתרע מזלו והוא מאורס לעלמת חן שאינה מרוצה מהכיוון החדש. קוראים לה אינז (רייצ'ל מקאדמס) והיא ההפך המוחלט של גיל- היא אוהבת קניות ולדבר גבוהה-גבוהה על אמנות גבוהה, שונאת טיולים בלילות גשומים ולא מבינה מדוע מישהו ירצה לקרוא ספר שגיבורו עובד בחנות נוסטלגיה. אל דאגה, לא הכל אבוד עבור גיל, שכן לשיטתו של אלן, אם מטיילים בפריז אחרי חצות קיים סיכוי סביר שרכב עתיק יחזיר אתכם בזמן לתקופה שבה הכי הייתם רוצים לחיות. במקרה של גיל זו פריז של שנות העשרים. או-אז תוכלו לקבל טיפים ספרותיים מגרטרוד סטיין, לדבר על נשים וציד חיות עם ארנסט המינגווי ולהתאהב בגרופית הראשונה של עולם האמנות, אדריאנה (מריון קוטיאר הנהדרת).
מה יעשה גיל האומלל? כיצד בכלל ניתן לחשוב על חזרה למאה העשרים ואחת כשהכול היה כל-כך פשוט ומושלם בפריז של 1920? ובכן, בשלב מסוים הברק יכה בגיל והוא יבין שכל תקופה שמביטים בה בראי הצדדי של מכונת הזמן נראית מושכת ועליזה יותר. אולם, כשהיד משגת והלב מגשים את משאלותיו, הקסם דועך ומתגלים גם סדקיו של תור הזהב.
נוסטלגיה, לשיטתו של אלן, היא מפלצת חמקמקה ומתעתעת וכל דבר חדש ומסקרן נראה אחרי תקופת מה חלוד ומעצבן. זה נכון לגבי ערים וגם לגבי נשים. זכור את העבר אבל חיה בהווה ואם עלמת החן כבר זקנה ולא טובה בעיניך, החלף את הדגם הישן במודל חדש (רצוי בן חצי מגילך) וצא עימו לטיול ענוג אל תוך הלילה החשוך.
ואולי, וודי אלן לא רוצה שנהיה נוסטלגים כדי שנשכח את יצירות המופת שהעניק לנו בעבר, שלא נזכור שפעם הוא היה מעדיף לשלוח יד בנפשו ולא לכתוב דמות נשית חד ממדית וסטריאוטיפית דוגמת אינז המכשפה. כן, ב"חצות בפריז" נדמה שמר אלן פשוט מבקש מאיתנו להפסיק לצפות ממנו למשהו שהוא יותר מחיכוך מרפקים עם תקופה שהייתה ולא תהיה עוד.
הפיראנה מכה שנית 
הביקורת הכי קצרה שלך אבר לא?
אני מפנה אותך לפוסט הפותח של הבלוג החדש: אני לא מבקר יותר וחיי המקצועיים לא מאפשרים לי ניתוחים ארוכים כמו בעבר.
וחוץ מזה, אין לי עוד מה לומר על סרטו החדש של וודי אלן. באמת שאין.
ההגדרה שלך הקשתה עליי. סרטים טובים הוא עשה מספיק גם בשנים האחרונות, אז התייחסתי לזה כסרט המעולה האחרון שעשה ובחרתי ב"פשעים ועבירות קלות" שזו יצירת מופת בעיניי. שיאה של תקופת יצירתיות מדהימה שלו בה היה נדמה שכל שנה הוא מוציא סרט יותר טוב מהקודם.
אוף, הזכרת לי כמה אני אוהב אותו ועכשיו אין לי ברירה אלא ללכת לראות את הסרט החדש.
אז אנחנו מסכימים. וודי אלן לא עשה שום דבר ברמת "פשעים ועבירות קלות" (מלבד "לפרק את הארי" לטעמי) כבר שנים.
"פשעים ועבירות קלות" הוא הסרט האהוב עליי של אלן בכל הזמנים. לצד "מנהטן" ו"הרומן שלי עם אנני".
אתה רואה, למרות כל מה שאומרים עליך דווקא יש לך טעם לא רע 🙂
אני הייתי מצרף גם את "צללים וערפל" שלמרות פגמים מסויימים הוא סרט מצויין.
לאהוב את "אינדיאנה ג'ונס 2" זה טעם לא רע? 😉
וואו, למצוא עוד מישהו שאוהב את "ערפל וצללים".
בשנים האחרונות ניסיתי להבין איפה איבדתי את וודי אלן, ולמה הסרטים החדשים שלו כבר לא מדברים אלי כמו הישנים. איך יתכן שהבנאדם שאחראי לכמה מהסרטים האהובים עלי לא עשה שום דבר מעניין כבר עשור וחצי. ונדמה לי שבסרט הזה הצלחתי סופסוף לשים את האצבע על הסיבה לכך – הוא הפסיק להצחיק אותי.
"חצות בפריז" אמנם מוגדר כקומדיה, אבל מצאתי את עצמי צוחק בו פעם אחת בלבד (לקראת הסוף, בסצינה עם הבלש הפרטי). לכל אורך הסרט לא יכולתי שלא להרגיש שאם הוא היה עושה את הסרט לפני שלושים-ארבעים שנה, זה היה יוצא מצחיק לאין שיעור. זה קצת אירוני שסרט העוסק בנוסטלגיה וגעגועים לתקופה אחרת גורם לי להצטער שהוא לא נעשה בתקופה אחרת של היוצר שלו (ושבדומה לגיבור הסרט, בכלל לא הייתי קיים בה). כך או כך, מבאס לחשוב שוודי אלן, אחד האנשים הכי מצחיקים בעולם, זנח את המרכיב המרכזי ביצירה שלו, זה שפרסם אותו והעלה אותו לגדולה – ההומור.
זו גם הסיבה שבחרתי בסקר ב"לפרק את הארי", שהוא הפעם האחרונה שאלן הצליח להצחיק אותי באמת, עם כמה בדיחות מעולות והגיגים מדויקים וחכמים.
זו, אגב, היית בדיוק התחושה שלי. שאני לא מצליח לצחוק ב"חצות בפריז". שמשהו פשוט מקרטע. חוץ מאותו קטע שאתה מזכיר כאן עם הבלש הפרטי. הרגע הזה לקח אותי לשנות השבעים של וודי אלן. נוסטלגיה זו מחלה.
אני גם הצבעתי עבור "לפרק את הארי".
הצבעתי ל"לפרק את הארי", אבל רק אני משום מה נורא אוהב את "גבר זר גבוה ומסתורי", וגם את "חלומה של קסנדרה" ו"סוף הוליוודי" במידה