יוווווו, תראווווווו, המינגווי !!! (חצות בפריז, וודי אלן)

בסרטו החדש, "חצות בפריז", וודי אלן בא בדין ודברים עם גברת נוסטלגיה. לשם כך, הוא מתקין מעשייה שעוסקת בתסריטאי מצליח בשם גיל (אוון ווילסון) שמתעקש להפוך למחבר נובלות משוכלל. איתרע מזלו והוא מאורס לעלמת חן שאינה מרוצה מהכיוון החדש. קוראים לה אינז (רייצ'ל מקאדמס) והיא ההפך המוחלט של גיל- היא אוהבת קניות ולדבר גבוהה-גבוהה על אמנות גבוהה, שונאת טיולים בלילות גשומים ולא מבינה מדוע מישהו ירצה לקרוא ספר שגיבורו עובד בחנות נוסטלגיה. אל דאגה, לא הכל אבוד עבור גיל, שכן לשיטתו של אלן, אם מטיילים בפריז אחרי חצות קיים סיכוי סביר שרכב עתיק יחזיר אתכם בזמן לתקופה שבה הכי הייתם רוצים לחיות. במקרה של גיל זו פריז של שנות העשרים. או-אז תוכלו לקבל טיפים ספרותיים מגרטרוד סטיין, לדבר על נשים וציד חיות עם ארנסט המינגווי ולהתאהב בגרופית הראשונה של עולם האמנות, אדריאנה (מריון קוטיאר הנהדרת).

מה יעשה גיל האומלל? כיצד בכלל ניתן לחשוב על חזרה למאה העשרים ואחת כשהכול היה כל-כך פשוט ומושלם בפריז של 1920? ובכן, בשלב מסוים הברק יכה בגיל והוא יבין שכל תקופה שמביטים בה בראי הצדדי של מכונת הזמן נראית מושכת ועליזה יותר. אולם, כשהיד משגת והלב מגשים את משאלותיו, הקסם דועך ומתגלים גם סדקיו של תור הזהב.

נוסטלגיה, לשיטתו של אלן, היא מפלצת חמקמקה ומתעתעת וכל דבר חדש ומסקרן נראה אחרי תקופת מה חלוד ומעצבן. זה נכון לגבי ערים וגם לגבי נשים. זכור את העבר אבל חיה בהווה ואם עלמת החן כבר זקנה ולא טובה בעיניך, החלף את הדגם הישן במודל חדש (רצוי בן חצי מגילך) וצא עימו לטיול ענוג אל תוך הלילה החשוך.

ואולי, וודי אלן לא רוצה שנהיה נוסטלגים כדי שנשכח את יצירות המופת שהעניק לנו בעבר, שלא נזכור שפעם הוא היה מעדיף לשלוח יד בנפשו ולא לכתוב דמות נשית חד ממדית וסטריאוטיפית דוגמת אינז המכשפה. כן, ב"חצות בפריז" נדמה שמר אלן פשוט מבקש מאיתנו להפסיק לצפות ממנו למשהו שהוא יותר מחיכוך מרפקים עם תקופה שהייתה ולא תהיה עוד.

מודעות פרסומת