פנטזיה 2011: אלה העתידים למות (מוריטוריס, ביקורת עם ספויילרים)

"מוריטוריס" (מלטינית: אלה העתידים למות), בבימויו של רפאלה פיצ'יו, לנצח ייזכר כסרט הסלאשר הראשון שליהק גלדיאטורים בתפקיד רבי-מרצחים.

הסרט מתחיל בסצינה מבריקה שמתעדת פיקניק משפחתי שיוצא מכלל שליטה. זוג הורים מתחיל לחפש אחר בתו שנעלמה אבל אנחנו מגלים שהיא כלל לא הלכה לאיבוד. היא נמצאת עם הדוד האוהב שלה והוא מתכוון לבצע בה את זממו. איתרע מזלו והוא בחר במקום הנורא מכל לגלות רוע אנושי: אזור קבורתם של הגלדיאטורים. ואמנם, בחירתו לעשות את הרע בעיניי הלוחמים המיתולוגיים העירה אותם משנתם היפה ומשורגת השרירים והם החליטו לגמול לו בחרבותיהם.

לרגע, אנחנו מתחילים לחשוב שהגלדיאטורים הם המושיעים ביצירת הביכורים של פיצ'יו, אבל אז אנחנו מגלים מה הם עשו לילדה הקטנה.

אני נוהג לקרוא לרגעים הללו בקולנוע האימה "WTF Moments?". זו הדקה הזו בסרט שמפרידה בין השפויים-שנסים על נפשותיהם מאולם הקולנוע- לנשמות המעוותות שמלקקות את השפתיים לנוכח רוח ההמצאה המצמררת והופכת הקרביים של היוצר המטורלל.

אחרי הפתיחה האינטנסיבית הזו, "מוריטוריס" מוריד הילוך ומגולל בפנינו מעשיית סלאשר ישנה נושנה. סיפורם של שלושה צעירים איטלקיים שאוספים לרכבם שתי בחורות רומניות יפהפיות. הכל מתחיל נפלא. אבל אז הם מתחילים להפר את חוקי הז'אנר בזה אחר זה. הם שותים יחדיו, מריצים שורות (ולא במחברת מבית דפתר) וחמור מכל: הנשים מחמיאות לגברים על אדיבותם האנושית. ואם יש דבר שאסור לטרמפיסטיות לעשות בסרטי אימה זה לסנן את המשפט הבא לגברים שאספו אותם: "אתם כל-כך נחמדים ואדיבים. אתם ממש לא כמו כל הגברים שפגשנו עד כה בטיול שלנו לאיטליה".

ואמנם, למן הרגע הזה "מוריטוריס" הופך לפנטזיית אימה מיזנתרופית, מרושעת, משולחת רסן ואפילו מקוממת. כל-כך מקוממת עד שהיא הצליחה להבריח עשרות אנשים מערב הבכורה של הסרט בפסטיבל פנטזיה. וזה, כידוע למי שעוקב אחר הקהל המשולהב וצמא הדם של פנטזיה, לא עניין של מה בכך.

הגרזן ששבר את גב הקהל תיעד שני מקרי אונס שמתרחשים במקביל בשתי הבחורות. ומי שראה סרט אקספלוייטשן איטלקי אחד בחייו ("להיות בנות עשרים" למשל) יודע שקולנועני האימה האיטלקיים לא בוחלים באמצעים והם נוהגים להתענג על רגעים שלוכדים את האכזריות האנושית. בעשותם כך, הם מואשמים לא אחת בפורנוגרפיה ובניהליזם, אבל דבר אחד אי אפשר לקחת מהם: הם יודעים לגרום לצופה אי נחת.

האיפור של סרג'יו סטיבאלטי ("דימון", "אופרה") האגדי מצוין, הפסקול עוכר שלווה וזו, ללא ספק, אחת המחוות המוצלחות ביותר לתור הזהב של סרטי האקספלוייטשן האיטלקיים ולמורשתו המדממת של רוג'רו דאודאטו.

נ.ב 1

הסרט העצמאי צולם בRED. סצינות היום שלו כהות ובעייתיות אבל סצינות הלילה מצולמות להפליא.

מודעות פרסומת

פנטזיה 2011: המתנקש ה13- חלק ב' (זהירות ספויילרים!)

גרסת הבמאי של טקשי מייקה ל"13 מתנקשים" כוללת 17 דקות נוספות. למרבה הפלא, הדקות הללו מפוזרות לאורך חלקיה הראשונים של היצירה ורובן ככולן מתעדות את הרגעים השקטים שלפני הסערה האדומה הגדולה. אין לי ספק שמי שהחליט על הסרת הסצינות הללו עבור הגרסה המערבית/בינלאומית חש שיש בהן כדי לפגוע בקצב האינטנסיבי של היצירה. זאת ועוד, חלק ניכר מהסצינות הללו עוסקות בדמות הפרובוקטיבית ביותר בסרט: המתנקש ה13.

סצינה מופתית אחת ראויה להתייחסות נרחבת: אנחנו מוזמנים להעביר את הלילה האחרון שלפני הקרב הגדול במחנה הסמוראים. תריסר המתנקשים היהירים והמקצועיים מנצלים את השעות האחרונות להכנות ולשינה עמוקה, מלבד מתנקש אחד שלא מוצא את מנוחתו: מתנקש מספר 13. שוכן ההרים שלנו בוחר להעביר את הרגעים האחרונים שלפני המלחמה בסדרה אינסופית של משגלים. הוא מבקש מראש הכפר לארגן עבורו צבא של נשים ולהכניס אותן בזו אחר זו למשכנו. אנחנו מצטרפים לסצינה הסוריאליסטית הזו כשזעקות כאב נשמעות מהחדר שבו שוכן ההרים מתעלס עם בנות היישוב. מאחר ואנחנו לא מוזמנים אל חדר האהבים, אנחנו משוכנעים שמדובר באקט אלים- מהסוג שהלורד הסדיסט היה מייצר. לפתע, בחורה מופיע במפתן הדלת והיא בקושי מסוגלת ללכת. היא אוחזת באיזור המפשעה שלה, מתחננת לרחמים, מדדה לעבר החצר ואז מתרסקת על הריצפה. המצלמה עוקבת אחר נפילתה ואז מגלה ערימה של נשים במצב דומה. כולן מייללות מכאב ואוחזות את איבריהן. השוט שלוכד את ערימת הנשים המיוסרות מזכיר, באופן מכוון כמובן, את הטבח שביצע העריץ הנורא בשלבי הפתיחה של הסרט.

בסצינה הערמומית הזו מייקה מייצר הקבלה גאונית בין הלורד לשוכן ההרים- בין האלימות הטקסית והמנומסת של השליט הנורא ובין הברבריות הפראית של שוכן ההרים.

מייקה, אגב, לא מסתפק ביבבותיהן של הנשים. רגע אחרי שצפינו בנשים שנפלו קורבן למעשיו של שוכן ההרים, אנחנו שומעים את זעקת הייאוש של האחרון: "הבו לי עוד נשים. הנשים פה עדינות. סף הסיבולת שלהן נמוך מדי עבורי. אני זקוק למישהי שתעמוד בקצב שלי". ראש הכפר מתבונן סביב ומסנן לעברו, "אבל, אין עוד נשים. ידעת כבר את כולן והן זקוקות לזמן התאוששות כדי שיוכלו לשוב ולשכב עימך". שוכן ההרים המתוסכל מגרד בראשו ואז המגבת נופלת מאיבר מינו.

הרגע שאתאר בפניכם כעת הוא לטעמי אחד הרגעים הגדולים של הסרט ואין לי ספק שהצנזור המערבי אחראי להסרתו: המגבת נופלת ואז אנחנו חותכים למבטו ההמום של ראש הכפר. לפי הבעת פניו של האחרון אנחנו מבינים שאיבר מינו של שוכן ההרים יכול להתחרות בקלות בזה של גודזילה. שוכן ההרים לוכד את מבטו המעריץ של ראש הכפר ומעניק לו מבט שאפשר לפרשו רק בדרך אחת: "אם אין נשים שיכולות לעמוד בכוח הגברא שלי, אולי אתה תוכל". והנה, בטרם סיימתי את המחשבה הזו, מייקה חותך לסצינה שמציגה את שוכן ההרים וראש הכפר בתנוחת כלב. הסצינה ההיסטרית הזו מסתיימת בזעקת הכאב וההנאה של ראש הכפר.

הסצינה האגבית הזו, שנחתכה באכזריות מהגרסה המערבית, היא המפתח להבנת הסרט ולפענוח דמותו של המתנקש ה13. בעוד הסמוראים והלורד מוצאים את התכלית לקיומם בהיכל המוות, שוכן ההרים מוצא אותה בחגיגת החיים. בעוד הלורד מערים גופות מרוטשות איברים בחצרו כדי לפרנס את האגו העצום שלו ובכך לקרוא תיגר על המחשבה שגם הוא, ביום מן הימים, ישיב את נשמתו לבורא עולם. שוכן ההרים, לעומת זאת, מותיר גופות כואבות איברים בחצרו כדי לרפא את הפצע שהותירה בו האהבה שחמקה מידיו.

שניהם, אגב, זוכים להארה לקראת סוף הסרט. הלורד חש כאב בפעם ראשונה בחייו ולמד שגם המנהיג האכזרי בעולם לא חסין מהמוות ואילו שוכן ההרים מחליט שהגיע הזמן להילחם על אהבתו הנצחית. הוא מגיע להחלטה הזו לאחר שכבר מת והוקם לתחייה בידי יוצר הסרט, טקשי מייקה.

מייקה יכול היה לבחור להחיות כל דמות אחרת בסרט אבל היה לו חשוב להשיב לחיים את המתנקש ה13, את האיד הטהור, את הפרא המקסים, את החיה שחוגגת את נס החיים והאהבה. מייקה גם הזרים דם חדש בעורקיו כדי שיוכל להיתקל בשורד נוסף של הטבח הנורא: אחיינו של מנהיג המתנקשים. בחור צעיר וחובב הימורים שנטש את אשתו לטובת הקרב הגדול של חייו.

המהמר ושוכן ההר מחליפים נדרים

שם, אל מול תל של גופות מבותרות, ניצבים שני גיבורי הסרט ומספרים את תכניותיהם לעתיד. המתנקש ה13 מספר על המסע שיעשה לעבר אהבת חייו ואילו המהמר מדבר על-כך שהוא לעולם לא ישוב לאשתו הנאמנה ויפצח בחיים של שודד חופשי שמשכיב כל בחורה מזדמנת. לאחר שהחליפו נדרים, פונה כל איש לדרכו. שוכן ההרים מדלג מעל הגופות כמו אייל משוחרר ואילו המהמר מדדה בקושי מהקרב. לרגע נדמה שהוא לא מסוגל להיפרד מהחוויה שסיפקה לו המלחמה הגדולה. מייקה מדגיש את ההיבט הזה כשהוא מתעד את הרגע שבו הסמוראי לא מצליח להיפטר מהחרב שנמצאת בידו- היא דבוקה אליה משל הייתה חלק בלתי נפרד מהווייתו של הסמוראי.

אלה הרגעים האחרונים בגרסת האולפנים. גרסתו של מייקה שונה לחלוטין. בגרסה זו החרב נותרת בידיו של המהמר כמעט עד לכתוביות הסיום. אלא שאז מייקה מגלה לנו מדוע הוא הותיר את החרב בידיו לעוד מספר דקות. אחת הגופות במגרש המוות מנסה לפגוע במהמר והוא נאלץ להשתמש בקטאנה שלו פעם נוספת על-מנת להציל את חייו. רגע לאחר מכן, רגליו מרגישות פחות כבדות, והוא מצליח לעזוב סופסוף את החצר המדממת.

השוט האחרון של הסרט חושף בפנינו אישה-ישות שלא נראתה על המסך כבר קרוב לשעה. האישה, מצולמת מגבה, ולפתע היא מסתובבת בעקבות רחש ששמעה. מדובר באשתו של המהר ומבטה המופתע רומז לנו שאהובה שב אליה מהמרחקים. ואולי בעצם מדובר רק בהרהורי ליבה.

סוף. כתוביות.

פנטזיה 2011: המתנקש ה13-חלק א' (זהירות ספויילרים!)

זה לא סוד ש"13 המתנקשים" הוא אחד הסרטים האהובים עליי השנה. אני אגדיל ואומר ש"13 המתנקשים" הוא אחד מסרטי המלחמה האהובים עליי בכל הזמנים. לכן, ברגע ששמעתי שיצירתו האדירה של טקשי מייקה תוקרן בגרסה מיוחדת (להלן, גרסת הבמאי) בפסטיבל פנטזיה, התרגשתי כמו סמוראי בחנות קטאנות.

כשדיווחתי על-כך שאני עתיד לצפות בגרסה המלאה של "13 המתנקשים" החלו לרוץ בטוויטר תחזיות מבודחות על סוף אלים ומדמם עוד יותר מזה שהציעו ארבעים וחמש הדקות האחרונות של היצירה. ובכן, קוראים יקרים, כל התחזיות כשלו במבחן המציאות וזו, לדעתי הצנועה, אחת הפעמים הבודדות שגרסת הבמאי אכן עדיפה על גרסת האולפנים.

אבל, בטרם אגע בשינויים הנפלאים שמייקה ייצר בעבודתו הסופית, כמה מילים על תרומתו של היוצר המחונן הזה לקאנון העצום של סרטי הסמוראים.

מייקה לא יהיה הראשון להציג את האבסורד שבחיים על-פי החרב. הוא גם לא יהיה הראשון לתעד את חייהם הריקניים של הסמוראים ביום שלאחר התפזרותם. מאסאקי קובאיישי, אקירה קורוסאווה וקיאצ'י אוקאמוטו הם רק כמה מהבמאים שנגעו בהתפוררות מעמדו של הסמוראי בתרבות היפנית. חלקם הציעו עבודות שספק מבקרות וספק מעריצות את הלוחמים המיתולוגיים, חלקם תקפו ללא רחמים את צייתנותו העיוורת של הלוחם הסגפן והאמיץ (ואף השוו את צייתנותם לזו של הלוחמים במלחמת העולם השנייה) וחלקם החלו את דרכם כמעריצים וסיימו אותה כרודפים.

מייקה לא מחדש הרבה בכל הקשור לסיפור שהוא מגולל ב"13 מתנקשים" וההשוואות ל"שבעת הסמוראים" של קורוסאווה הן בלתי נמנעות. מאידך, מייקה מציע הסבר מרתק לחייהם הריקניים והאבסורדיים של נושאי החרבות והופך אותו לבסיס של יצירתו המופתית: יהירות. ולראייה, שלושים הדקות הראשונות של הסרט מציגות לנו שרשרת של אירועים טרגיים שמקורם בשליט אכזר שמעולם לא חווה כאב ולכן גם מעולם לא ידע פחד.

LORD OF THE LIMBS

שתי סצינות ייחקקו לעד בתודעתו של כל מי שיבחר להציץ בעבודתו האכזרית של מייקה. שתיהן מציגות מעשים נפשעים, שתיהן שבות ומאשררות את אותו רעיון ועדיין ליוצר היפני היה חשוב להציגן בדקות הראשונות של הסרט. בראשונה, אנחנו עדים לרגע שבו מנסים לשכנע את גיבור הסרט, מנהיג המתנקשים העתידי, להרוג את השליט האכזר. לשם כך, הם מציגים בפניו את נערת השעשועים של המנהיג האכזר. ומהי נערת שעשועים בעיניו של הרודן הסדיסט? נערה יפהפייה שגפיה ולשונה נכרתו.

מייקה לא מסיט את המצלמה מהדימוי הטראומטי. נהפוך הוא, הוא מאלץ את הצופה להביט, זמן ארוך מן הנדרש, בגופה המתפתל וחסר הגפיים של הנערה ולהקשיב, זמן ארוך מן הנדרש, ליללותיה נטולות הלשון. ריקוד הכאב מסתיים כשטיפות דם זולגות מעיניה של העלמה האומללה שעה שהיא כותבת באמצעות שפתיה את המילים שישלחו תריסר מתנקשים (המתנקש ה13 יגיע רק בהמשך) למשימתם הנועזת: טבח טוטאלי!

זה המקום לציין שהסצינה המדוברת לא מציגה את אירועי הדמים בפלאשבק. אנחנו ניזונים אך ורק מעדותם של היושבים בחדר. הבחירה של מייקה מרתקת, שכן בעשותו כך הוא יוצר אגדה כמו כל האגדות. כזו שמתחילה כצ'יזבט לצד אש המדורות והופכת עם השנים למעשייה שכל אב ואם יספרו לילדיהם.

את המעשייה הבאה אנחנו פוגשים במו עינינו כשאנו מובלים לחצר עמוסת גופות-כולן שייכות למשפחה אחת- כשלצידן ישובים, כפותים, מספר בני משפחה חיים. הם לא יחיו לאורך זמן, שכן בצד השני ממתין להם השליט הנורא כשבידו קשת והוא ממטיר חצים על עבדי החצר. מייקה הממזר, חסך מאיתנו את הטבח המלא, והוא מפגיש אותנו עם החץ האחרון, זה שאמור לפלח את ליבו של הצעיר בבני המשפחה, ילד ממש. הרגע הזה נמשך נצח, שכן בינתיים יש מי שמנסה לשכנע את הנבל לחדול ממעשיו ולהכניס בראשו מעט היגיון. למרבה הצער, הלורד היהיר משוכנע שרק מעשי ענישה וחינוך מהסוג שהוא מייצר יביאו לציות וישמרו על הסטטוס-קוו.

אחרי שתי הסצינות הללו- למעשה יש שלוש- אנחנו חדורים באש הנקמה ממש כמו מנהיג הסמוראים. אבל גם זה האחרון יהיר. בכל זאת, מי במוחו השפוי ונטול היהירות, ייצא למלחמה חסרת סיכוי? לקרב של שניים עשר מול מאתיים?

ואמנם למן החצי השני של הסרט אנחנו עוקבים אחרי שני מחנות שמשוועים להתנגש זה עם זה. הלורד שמתרגש לקראת קרב אמיתי והסמוראים שדוהרים אליי נקמה. אבל, הנקמה היא רק תירוץ. מייקה, כמו במאים רבים לפניו, מציג את הסמוראים ככאלה שלא הצליחו להסתגל לחייהם האזרחיים החדשים ונטולי החרב. לכן, משמוצגת בפניהם האופציה לשחזר את ימיהם כמבתרי איברים ועורפי ראשים הם קופצים על ההזדמנות. ואמנם, כשצבא הלורד והסמוראים סופסוף נפגשים מזומנת לצופה מלחמה קולנועית ארוכה מן הרגיל, כזו ששנים לא נחזתה על המסך הגדול. היא נמשכת קרוב לשעה ומניין הגופות בה עצום. איש לא נסוג, איש לא בורח, כולם-ללא יוצא מן הכלל- מתענגים על הקרב האחרון בחייהם.

חייתי לפי צו החרב וכעת עליי לחיות לפי צו החכה

ובהקשר הזה בולטת במיוחד החלטתו של העריץ הנורא שמביט בטבח של אנשיו וליבו הולך ומתרחב, כל-כך מתרחב עד שהוא מסנן בפני שומר הראש שלו את הדברים הבאים: "מלחמה היא דבר נפלא, כשאשוב מהקרב הזה אשיב את יפן לימיי המלחמה הזוהרים שלה".

ברגע הזה אנחנו מבינים סופסוף את מניעיו של הלורד הקטן. כף רגלו מעולם לא דרכה בשדות קטל ממשיים ולפיכך היה עליו להפנות את חיצי היהירות כלפיי האספסוף. כעת, ממש כמו הסמוראים, הוא מצא מקום שבו היהירות היא יתרון, מקום שבו היהירות היא ברכה, מקום שבו היהירות מצילה ממוות.

מי שמסב את תשומת ליבנו למשחקם היהיר של הלורד והסמוראים הוא הדמות החשובה ביותר בסרט-דמותו של המתנקש ה13. את המתנקש הזה אנחנו פוגשים כשהוא תלוי מרגליו. שוכן הרים שמעולם לא ידע את חיי הסמוראים- רק שמע עליהם. אין לו קטאנה בנדן אבל הוא פראי כמו חיות הטבע. אם היהירות היא הדלק המניע את הלורד והסמוראים הנוקמים, הישרדות היא שם המשחק של שוכן ההרים- הישרדות והאהבה שחמקה מידיו.

שוכן ההרים של מייקה, דומה לאיש הכפר של קורוסאווה (הדמות שגילם טושירו מיפונה הגדול) ב"שבעת הסמוראים", בכך שהוא מבקר את יהירותם של הלוחמים הסובבים אותו. ובצדק. בכל זאת, אלמלא היהירות מילאה תפקיד חשוב כל-כך בקרב, הפסקת האש הייתה מגיעה מהר יותר ואז מה? לאיזה עולם היו שבים הלוחמים היהירים? איזו תרבות תוכל להכיל את האגו העצום והפצוע של הסמוראים המובטלים? איזו אישה תוכל להתחרות בקשר האמיץ שבין חייל לחרב הנאמנה שלו?

שוכן ההרים (במרכז) משתעמם ממשחקי ההיררכיה היפניים

ב"13 המתנקשים" שוכן ההרים נבחר לגלם את דמותו של הצופה הציניקן. הצופה המודרני שמנסה להבין ולנגח את ההיגיון המעוות שעל-פיו מתנהלים החיילים בסרט. ועדיין, מדובר בדמות המטרידה ביותר בסרט. ספק אדם, ספק חיה, ספק טיפש, ספק גאון, ספק חי, ספק מת. אם תרצו, מדובר באיד טהור- טבע במצבו הפראי ביותר. ולמרות הכל, הוא ניחן ברמת ידיעה שחומקת מיתר הדמויות. הוא לרגע אפילו מרשה לעצמו להשתעמם מהמלחמה הארוכה והמתישה שמוצגת בסרט ולדבר בגנותה. זה, אגב, חטא היהירות של שוכן ההרים ומייקה דואג להענישו על-כך בחץ שמפלח את גרונו.

אתם צריכים לשמוע את אנחות האכזבה שהקהל משמיע באותן דקות קשות. ובצדק. בגרסאות הקודמות, איש הכפר תמיד זכה להגיע לכתוביות הסיום. והנה, בגרסתו של מייקה, שוכן ההרים צולל אל מותו רגע לאחר שניצח עשרות אנשים בקרב וייצר נאום בדבר יהירותם של הסמוראים.

מייקה הוא אחד היוצרים הפיקחים ביותר שפועלים כרגע בעולם ואם הוא לא היה מעניש את שוכן ההרים על יהירותו הרגעית, הוא היה ממוטט את המשל הנהדר שהתקין עבור צופיו. זאת ועוד, בעשותו כך, מייקה אומר לנו משהו על יהירותו של אמן הקולנוע שהורג ומחיה גיבורים על-פי גחמותיו ו/או צוויו המוסריים. ואמנם, באורח פלאי, יהיה זה אותו מייקה יהיר שגם יקים לתחייה את שוכן ההרים המת, רגע לפני כתוביות הסיום. למה? כי הוא פשוט יכול!

========

בחלק ב' של הפוסט ארחיב את הדיבור על השינויים בין גרסת האולפנים לגרסת הבמאי. מרביתם, אגב, עוסקים בדמותו של המתנקש ה13.