מייד אין קוריאה 10- (שגרי)רות, סוף!

הלילה האחרון שלנו בפוצ'ון הציע לנו חוויה מרגשת ובלתי צפויה: מסיבה בחסות השגרירות הישראלית. מי היה מאמין שהתינוק הקטן והמעוות שלנו יעמוד במרכזו של ערב כחול לבן- אירוע שינקז אליו את כל אורחי הפסטיבל.

הנציגים הקוריאנים התוודו שהם יודעים מעט מאד על הקולנוע הישראלי. עבור רבים מהם "כלבת" הוא לא רק סרט האימה הישראלי הראשון, הוא גם הסרט הישראלי הראשון שצפו בו. אתם מבינים, למעט "וואלס עם באשיר" שפתח את פסטיבל פיפאן לפני מספר שנים, "כלבת" הוא הסרט הישראלי השני שהוצג בשנים האחרונות בקוריאה.מדובר באחריות עצומה, אבל אני שמח לספר שעמדנו במשימה בגבורה ושלקולנוע הישראלי נוספו בשבוע האחרון לא מעט מעריצים חדשים. הייתי רוצה לדעת איזו תמונה של ישראל מצטיירת בקרב הקוריאנים כשכל הדימויים שרצים כרגע במוחם שייכים לסרט אנימציה שעוסק בטבח נוראי ובסרט אימה שמציע לצופיו טבח נוראי נוסף.

אבל כנראה שהם אהבו את מה שהם ראו שכן לאורך כל הערב שמענו נאומים שמכריזים על תחילתה של ידידות נפלאה. הלוואי! הייתי רוצה להאמין שיותר ויותר סרטים ישראלים יעשו את דרכם לקוריאה ושיותר סרטים קוריאנים יגיעו לכאן. ולא רק של קים קי-דוק. הייתי רוצה להתעורר בוקר בהיר אחד לעולם (ואולם) שבו אוכל לראות את סרטיהם החדשים של קים ג'י וון וצ'אן ווק פארק על מסך גדול בישראל.

בסיומו של ערב חגיגי, יצאו אורחי הפסטיבל שבעי רצון ובעיקר שבעי תיאבון. ואיך אני יודע? הציוצים של כל המשתתפים בטוויטר היו זהים: האוכל הישראלי פשוט מדהים!

מה עוד ידעו לספר לנו אורחי פיפאן על ישראל? שתל-אביב נחשבת לאחת הערים הלוהטות בעולם, שהנשים הישראליות יפהפיות, שהקולנוע הישראלי פורח, שפסטיבל הסרטים של ירושלים פחות פורח (כן, כולם פה שמעו על הפיאסקו המביש), שאין חורף אבל יש קיץ, שאין גשם אבל יש ים, שאין דובים אבל יש יער. יער בן שמן.

ומה אני למדתי על קוריאה?

– שהנשים הקוריאניות יפהפיות.

-שתעשיית הניתוחים הקוסמטיים בקוריאה היא אחת החזקות בעולם. למעשה,  רבים מתושבי המזרח הרחוק מגיעים לקוריאה על-מנת לשפץ את חזותם.

-שהנשים הקוריאניות הן יפהפיות אך מנותחות להפליא.

-שבניגוד למתרחש בעולם המערבי, הניתוחים שהאישה האסייתית עוברת (למעט ניתוחי החזה) מנוגדים לתפישה האסתטית הרווחת. הנשים, כך סיפר לי האחראי על קשרי ישראל-קוריאה, מגדילות את אפן הקטן. קראתם נכון, תנו לאישה קוריאנית אף-כפתור והיא מייד תעביר בו חוט ומחט.

-שהנשים הקוריאניות אוהבות גברים עם אף גדול. כן, כן, קוריאה היא אחד המקומות הבודדים בעולם שבו האף היהודי הוא בבחינת איבר מין עצום במיוחד.

-שהגברים הקוריאנים אוהבים חזה גדול במיוחד.

-שהגבר הישראלי יתאהב באישה קוריאנית אחת לשלוש דקות. שהאישה הקוריאנית תתאהב בגבר זר אחת לשלוש דקות גם.

-שהבילוי הנשי המועדף בקוריאה הוא קניות ושהיחס בין מרכזי קניות לנשים עומד כרגע על 1;2 (מרכז קניות על כל שתי נשים). הבילוי הגברי, לעומת זאת, כולל שתיית אלכוהול בגנים הציבוריים ורביצה על הספה בבית. מעניין מתי הם מוצאים זמן (או מרחב) להיפגש האחד עם האחרת?

-ש80 אחוז ממרכזי הקניות שלהם מוקדשים לבגדי ונעלי נשים.

-שהפטיש המיני הדומיננטי שלהם הוא נשים שמתלבשות, אוספות את שיערן ומתנהגות כמו ילדות קטנות. זו כנראה גם הסיבה שלא מעט נשים קוריאניות מסתובבות בקוקיות ופלטה על השיניים גם הרבה אחרי שעברו את גיל עשרים.

-שהקוריאנים לא פותחים מפות אסטרולוגיות אבל הם כן מאמינים בסוג הדם שלך. ואני אסביר, הקוריאנים נוהגים לשייך תכונות אופי לסוג הדם של האדם עימו הם באים במגע. בעלי סוג דם A, למשל, נחשבים לרגישים ומשעשעים. בעלי סוג דם O הם חולי שליטה וכך הלאה.

-שאין יותר ספריות דיוידי ובלו-ריי. תושבי קוריאה מורידים הכל מהמחשב. אבל, וזה אבל גדול, הם עושים את זה באופן חוקי לחלוטין. קוריאה, כך גיליתי, היא אחת הארצות המקוונות ביותר בעולם (ובאמת שאין מקום שאי אפשר למצוא בו אינטרנט בקוריאה) ולכן היא גם המתקדמת ביותר בעולם בשירותי האינטרנט שהיא מציעה לתושביה.

-שסוג'ו הוא משקה נהדר אבל אל תתנו לחזותו המתוקה להטעות אתכם ואל תעזו לשתות אותו על בטן ריקה.

-שהקוריאנים אוהבים חטיפים אפילו יותר מהאמריקאים. לעזאזל, יש להם אפילו במבה בטעם בננה.

-שקוריאה לחה יותר וגשומה יותר מישראל ושאם לא נרטבים מהגשם אז בטוח נרטבים מהזיעה.

-שהם שמים אננס על הבורגר קינג שלהם.

– שהם חולים על קולנוע הודי ומייקל ביי. אני די משוכנע שאם מייקל ביי יעשה סרט עבור בוליווד, קוריאה תחווה את האורגזמה ההמונית הראשונה בתולדות הזמן.

– שהקוריאנים שונאים את קים קי-דוק כמו שהישראלים שונאים את עמוס גיתאי. שנמאס להם מהקולנוע המסוגנן יתר על המידה של צ'אן ווק פארק וזו הסיבה שכל סרטיו האחרונים נכשלים שם בזה אחר זה.

-שהתושבים המקומיים מעדיפים טלנובלות וסרטים רומנטיים בעלי קצב איטי על פני קולנוע היפר-קינטי.

-שהלהיטים הבינלאומיים, "אולד-בוי", "הים הצהוב" ו"I Saw The Devil" נחשבים לאכזבות קופתיות בקוריאה.

-שכדי להפוך לבמאי בקוריאה צריך לעבוד עשר שנים בתפקידים שונים על הסט.

-שהאיש החזק ביותר בתעשיית הסרטים הקוריאנית הוא המפיק שבדר"כ חולש גם על חברת ההפצה הגדולה ביותר בקוריאה.

-שקוריאה היא קצת כמו ישראל. מינוס הסרקזם.

-שגם בלי הסרקזם קוריאה היא אחת המדינות המצחיקות בעולם.

ואם בהומור קוריאני עסקינן אז הנה תמונה אחרונה למזכרת, תמונה שליוותה את הראיון הסוריאליסטי שהענקנו למגזין הפנאי הגדול בקוריאה:

חכו שתראו אותנו 28 ימים אחרי

מודעות פרסומת

מייד אין קוריאה 8- קסמי המזרח, תוגת המערב

אמש השתתפנו במרתון סרטים שהחל בשעה 11:00 ונגמר בחצות.

11:00 – Schoolgirl Apocalypse: סאקורה היא תלמידת תיכון שחיה בעיירה קטנה ביפן אך חולמת על חיים במערב. אבל זה לא מפתיע. לא כשאנו למדים שכל ספרי לימוד של השפה האנגלית מלאים בציורים כובשי עין שאחד מגיבוריהם הוא בילי, ילד צהוב שיער ותכול עיניים. בוקר בהיר אחד, סאקורה שלנו מתעוררת לסיוט. צליל מחריש אוזניים נשמע בעיירה ולפתע כל הגברים בעיירה מתחילים לרדוף ולרצוח את נשותיהם. לאחר שהיא מתייתמת מהוריה, סאקורה יוצא למסע הישרדות שבמהלכו היא מגלה שהדרך לגאולת המין האנושי כרוכה בהשבתו של ילד צהוב שיער ותכול עיניים אל הים.

מי שיצפה לסרט שבו תלמידה יפנית ויפהפייה נלחמת בגדודים אדירים של זומבים עלול להתאכזב. למזלי, הבמאי הצנוע והנרגש, ג'ון קיירנס, הזהיר אותי מספר ימים לפני ההקרנה שמדובר בסרט זומבים רדום או לחלופין בדרמת התגברות שמתרחשת בעיירה מוכת זומבים. יצירה סוריאליסטית שעוסקת בפנטזיות המסוכנות שמוכרים לנו ספרי הלימוד- אלו שגורמות לנו לחשוק ב"בילים" של העולם ולהתכחש למציאות.

14:00- כלבת: מפסטיבל לפסטיבל "כלבת" בונה את קהל המעריצים העולמי שלו ואנחנו גאים לדווח שגם הכרטיסים להקרנה השנייה של סרט האימה הישראלי הראשון נגמרו הרבה לפני שהגיע המועד המיוחל. האולם היה מלא עד אפס מקום ובהקרנה נכח גם ג'יימס מארש מ"טוויץ'". הקהל כאן מאד אהב את הסרט וגם מארש שצייץ את הדברים הבאים בטוויטר שלו:

RABIES is a pretty damn great woodland horror flick that is vicious, subversive & very funny. Flips the survival genre on its head

מאוחר יותר הוא צייץ את בחירותיו לרגעי השיא של הפסטיבל:

PIFAN highs now include THE YELLOW SEA and RABIES as well as UNDERWATER LOVE, SLAPSTICK BROS, ATTACK THE BLOCK, BULLHEAD and COLD SWEAT

אגב, קיבלתי דיווחים משני פסטיבלים נוספים, פרייטפסט (לונדון) ופנטזיה (מונטריאול), על ביקוש היסטרי לכרטיסים ולהצגות נוספות של "כלבת". ייתכן שההיסטריה בלונדון קשורה גם לעובדה שאחד ממבקריה הבכירים, נייג'ל פלויד, התאהב ב"כלבת" ופירסם את רשימת חמשת הסרטים האהובים עליו בפסטיבל:

You should be looking forward to: Rabies, A Lonely Place To Die, Kill List, The Glass Man, Troll Hunter

תענוג.

17:00- סופר. סרטו של ג'יימס גאן שייך למחזור הסרטים שבא בדין ובדברים עם תרבות גיבורי העל. "קיק אס" המצוין היה הראשון, "Defendor" הלא מוערך דיו היה השני ו"סופר" חותם, נכון לעכשיו, את הטרילוגיה המורבידית הזו.

"סופר" עוסק בבחור מרובע (ריין ווילסון) שמאבד את אשתו המושלמת (ליב טיילר) לטובת גבר אחר (קווין בייקון בהכנות ל"אקסמן") ובמקום להתמודד עם עזיבתה הוא בונה בדמיונו פנטזיית קומיקס אלימה. אשתו נחטפה בידי סוחר סמים ורק הוא-גיבור-על העונה לשם המגוחך "רעם הארגמן"- יוכל להצילה מגורלה האכזר.

הייתכן שכל חלומות הקומיקס הברוטליים נולדים מתוך ליבו השבור של גבר בעל ארבע צלעות?

"סופר" הוא ללא ספק אחת מקומדיות האקשן המדכדכות ביותר שראיתי בחיי והוא עושה את זה בדרך שפסעו בה שתי היצירות שקדמו לו: מפגש אלים בין המציאותי לפנטסטי. בין אדם שמתגורר ביקום פנימי, טעון בתחושת שליחות עצמית ומשיחיות שווא, לבין העולם הממשי שמשגר לעברו קליעי אמת, לא סרק. התוצאות בסרטים הללו תמיד מחרידות משום שהן תובעות קורבנות ממשיים בדרך להגשמתה של פנטזיית הנקמה האולטימטיבית. ללמדנו שעלינו להיזהר במשאלותינו. במיוחד במשאלות המוות שלנו.

אלן פייג' בסצינה שמתחילה בפיתוי ונגמרת בגבר בוכה

הופעתו הצובטת של ריין ווילסון היא אחת מתצוגות המשחק הדרמטיות הטובות ביותר שראיתי בשנה החולפת ומי שתומכת בה, ואף גונבת לו את הגלימה, היא לא אחרת מאלן פייג' (ג'ונו) שעושה כאן את תפקידה הטוב ביותר מאז "הארד קנדי". ב"סופר" היא מגלמת צעירה מבולבלת שעובדת בחנות קומיקס ומחפשת אחר הרפתקאה גדולה משל עצמה. בשלב מסוים היא מתחברת לגיבור הסרט ומתעקשת להפוך לסייד-קיק הצעיר והנלהב שלו. סייד-קיק סוציופת שאינו מכיר בגבולות של חוברות הקומיקס. כזה שמסוגל להאמין באהבה שנרקמת בין באטמן ורובין במקטעים הריקים שבין חלונות הקומיקס. בתשוקה המציפה את הגיבורים בוואקום שבין הפאנלים.

**אם פייג' לא תשבור את לבכם, הרי שהוא עשוי מאבן ויש גם מי שתטפל בו בסרט הזה: ארנבת

20:00- Dabaang:  אחרי שהתבוססנו בתוגת המערב, נבות ואני תרנו אחר בידור משכך כאבים ומה הולם יותר מקומדיית אקשן בוליוודית. את "דאבאאנג" סימנתי לעצמי כחובת צפייה למן היום שראיתי את הקדימון המסחרר שלו. הוא הזכיר לי את "אל-מריאצ'י" של רוברט רודריגז. ואכן, בסיומן של שלוש שעות בקירוב, אני יכול לומר ש"דאבאאנג" הוא אחד מסרטי הפעולה היותר טובים שראיתי בשנים האחרונות. אזהרה: בין קטעי האקשן הווירטואוזים מתגוררות סצינות רומנטיות ונאמברים מוזיקליים במיטב המסורת של הקולנוע הבוליוודי.

"דבאאנג" הוא כינויו של גיבור הסרט ופירושו, "חסר פחד". ואכן, השריף של העיירה ההודית הקטנה לא יודע פחד. הוא לוכד את העבריינים העשירים, גונב מהם את כספם ואז מחלק אותו לעניים. הוא אפילו קורא לעצמו "בד אס רובין הוד".  אם כריזמה הייתה אל הודי, דבאאנג היה גלגולו הבוליוודי. השפם- שפמו של עומאר שריף, השרירים- שרירי סטלון, הגמישות של ואן דאם, השארם  של ברוס וויליס ויכולת קומית כזו הייתה רק לאחד, ארנולד שוורצינגר. ולראייה, שורת האיומים הקבועה של דאבאאנג: "אני אמלא אותך בכל-כך הרבה חורים שלא תדע מאיפה לנשום ומאיפה לשחרר…".

אתם מוזמנים לרקוד לצליליו של שיר הנושא:

================

ומה מצפה לנו היום?

Attack The Block בבימויו של ג'ו קורניש.

מסיבה בחסות שגרירות ישראל. וזה המקום לשבח ולהלל את מעורבותה של השגרירות הישראלית בקוריאה. מדי ערב כשעולה רשימת נותני החסות של פסטיבל הסרטים בפוצ'ון מופיע לו דגל ישראל. כן, קוראים נכבדים, נציגינו כאן נתנו יד לאחד מהפסטיבלים היפים והעשירים ביותר שביקרנו בו. זאת ועוד, המסיבה שהשגרירות הישראלית מרימה כאן הלילה לכבוד המשלחת הישראלית היא אחד האירועים הכי מדוברים השבוע בפוצ'ון ואין אף אורח שחושב להחמיצה. כבוד!

מייד אין קוריאה 7- ברנשים בחתיכות

אין ספק שזה היה היום החם ביותר בקוריאה עד עכשיו ולכן את מרבית היום העברנו בקניונים (הידעתם שבפוצ'ון יש קניון ענק על כל שני בניינים?) ובאולמות הקולנוע הממוזגים. במה צפינו? בהצגה כפולה של ברנשים שהורגים אנשים. זה, אגב, גם היה שמו של הסרט הראשון שראינו: Some Guy Who Kills People. וזה סיפור המעשה: קן בויד (קווין קוריגן) השתחרר מבית משוגעים, מאז הוא חי אצל אמו (קארן בלאק האלוהית) ועובד בגלידריה המקומית. הוא שונא את חייו ונושא עמו זיכרון נעורים מצלק: הוא רצה להיות בנבחרת הכדורסל, אך נבחר להיות הקמע שלה. לשם כך היה עליו לעטות את תחפושת הינשוף ולספוג השפלות יומיומיות מחבריו למחזור. בחזרה להווה: מישהו רוצח את שחקני הכדורסל בזה אחר זה. החשוד המיידי הוא קן. בכל יום אחר קן היה שמח להודות במעש הנורא ולחזור לתא סגור ומסוכך, אבל בוקר בהיר אחד בתו האובדת בת ה11 דופקת על דלתו ומבקשת להכיר אותו- את האב שמעולם לא היה לה. כמה דקות מאוחר יותר תישמע דפיקה נוספת בדלת והפעם זו תהיה גברת אהבה שתדרוש להשתחל לחייו. הקונספט מבריק: סרט סלאשר שבו הסלאשר נאלץ לזגזג בין רציחותיו המשוכללות ובין חיי המשפחה והאהבה המסובכים שלו. למרבה הצער, הביצוע מעט מאכזב, בעיקר בגלל ההחלטה להוסיף טוויסט מטופש למערכה האחרונה-תפנית שממוטטת את כל היסודות הדרמטיים, הקומיים והמותחים שעליהם נבנתה היצירה עד לאותם רגעים. וכך קרה שנכנסנו לקומדיית אימים עצמאית ושובבה ויצאנו מקומדיה רומנטית הוליוודית ומתקתקה.

אם אתם שואלים אותי התסריט היה הרבה יותר שחור והרבה, הרבה יותר קודר, אבל אז ג'ק פרז (הבמאי) פגש את שחקניו המעולים, התאהב בדמויות שהם מגלמים והחליט לחוס על חייהם. מאידך, אני לא מאשים אותו. גם אני לא הייתי מעז לגעת בשערה מראשו הכסוף של בארי בוסטוויק האגדי. ב"SGWHKP" בוסטוויק מגלם את השריף של העיירה- איש חוק מזדקן שנוהג לשכב עם אימו של הרוצח החשוד ואף מתעקש לשתף אותו בחוויותיו המיניות איתה. ומילא שהיה מדובר במהלך זדוני ומתוכנן מראש אבל השריף שלנו פשוט נהנה ממין זמין בגיל שכולו זהב.

התמונה שלפניכם לקוחה מהסצינה הכי משעשעת בסרט. צמד השוטרים פוגשים את הפתולוג כדי לשמוע את דו"ח הנתיחה שלו לראש הכרות. בזמן שהם מקשיבים לדבריו, שריף בוסטוויק מפנה את תשומת לב כל הנוכחים לעובדה שהעיניים של המנוח עוקבות אחריהם לכל מקום שהם זזים. זה לא המונה ליזה, אבל זה אוף-ביט במיטבו.

משם המשכנו ל"Hobo With A Shotgun". את הסרט המצוין הזה כבר ראיתי על המסך הקטן, אבל ידעתי שרק צפייה על מסך גדול תעשה עימו חסד. למזלי, אנשי פיפאן אוהבים מסכים עצומים וכך התאפשר לי להבחין בכל כדורית דם שהשתתפה בחוויה המתיזה והמשפריצה הזו.

מה זה צרוד, קשוח, אדום ועושה ככה עם הידיים? גראן טורינו בבלנדר!

עלילת הדם של "HWAS" מאד פשוטה. יחפן (רוטגר האוור בקאמבק אדיר) מגיע לחור נידח בשם פאק-טאון: עיירת בלהות שבה סנטה קלאוס הוא פדופיל, השוטרים הם אנסים סדיסטיים ונסיכי העיר אוספים ראשים למזכרת. בהתחלה יחפנינו מנסה להשתלב בעיר החטאים ואף מחליט להעלים עין מהפרעות הקשות, אבל אז הוא נתקל בזונה יפהפייה העונה לשם אבי (מולי דאנסוורת', מצוינת!). הוא מציל אותה ממוות בטוח והיא משיבה לו במיטה חמה. הוא מספר לה על דובים והיא מעניקה לו סוודר דובים. הוא משתף אותה בתכניותיו העתידיות: לאסוף 49 דולר, לרכוש מכסחת דשא ולעבוד למחייתו. ולבסוף הוא מקנח בטיפ מקצועי עבורה: את לא זונה, את מורה! שמעת היטב, אבי המתוקה והנותנת, יום יבוא ואת תהיי אשת חינוך ממעלה ראשונה. את, ולא אחרת, תספרי לדור העתיד שלנו על היופי שקיים בעולמנו. למרבה הצער, מלך העיירה ובניו הפוחזים אינם מאמינים ברפורמה החינוכית של מר הובו והם ממשיכים להשליט טרור ברחובות. כעת, לנוודינו לא נותרה ברירה: עליו לוותר על מכסחת הדשא היקרה ללבו ולרכוש שוט-גאן. להלן, "הובו עם שוט-גאן"- מרחץ דמים חסר רחמים.

האלימות בסרט הזה היא חסרת תקדים ויוצר הסרט, ג'ייסון אייזנר, מוכן ללכת עם חזונו האפוקליפטי רחוק מאד. כמה רחוק? לשרוף אוטובוס מלא ילדים תמימים-רחוק! ועדיין, מצאתי את עצמי מתפוצץ מצחוק לכל אורך הסרט. ומילא שהיה מדובר רק בי, או-אז הייתי יודע שאיבדתי את שפיותי סופית. אבל יחד איתי צחק אולם שלם. "הובו עם שוט-גאן" הוא לטעמי אחת הקומדיות המוצלחות של השנה החולפת והוא כולל, נכון לעכשיו, את מקבץ שורות המחץ הצפוף ביותר של השנה. זו, אגב, אחת השורות האהובות עליי בסרט:

Put the knife away, kid… or I'll use it to cut welfare checks from your rotten skin!

כדי שחלילה לא תחשבו שמדובר בקומדיה רגילה, אוסיף ואומר שאחת הבדיחות היותר מוצלחות בסרט משתמשת בתריסריון ומעיים מפוצצים כחומרי הסוואה. הלצות אחרות כוללות מסור וצוואר, מחלקיים במצח, זכוכיות בגרון, תמנון ענק ונו…אתם מבינים את התמונה…

להלן, התמונה: ראש שנערף במערכה הראשונה לא יופיע במערכה האחרונה.

======================

היום תיערך ההקרנה השנייה של "כלבת". כל הכרטיסים כבר נמכרו!

כמו-כן צפויות לנו ההקרנות הבאות: "schoolgirl apocalypse", "סופר" ו"דבאאנג" (רובין הוד הודי).

====================

אורי שחורי הגדול חזר לעדכן את הבלוג המוטרף שלו ומייד ניגש לטפל במריון קוטיאר ובטרילוגיה הגדולה של חייה.

מייד אין קוריאה 5: קוריאה ו"כלבת" לעולמים, שתי נשיכות ב…

אמש זה סופסוף קרה. "כלבת" ערך את הפרמיירה שלו באחד האולמות הגדולים והאהובים בפוצ'ון בפני מאות צופים מקומיים ונלהבים. עבורנו מדובר בסגירת מעגל קטנה. במשך שנים, נבות ואני סוגדים לקולנוע של דרום קוריאה וצופים בכל פירור קולנועי שמגיע משם. כשניגשנו לכתוב את התסריט של "כלבת" תמיד שאלנו את עצמנו, מה הקוריאנים היו עושים? המעבר הבלתי פוסק בין טונים שונים (קומדיה, אימה, טרגדיה), ההומור האדום, טשטוש הערכים המוחלטים-כל המאפיינים הללו יובאו היישר מקוריאה ל"כלבת". לכן, כששמענו שהתקבלנו לפסטיבל הפנטזיה הגדול של פוצ'ון ידענו שסופסוף נוכל לדעת אם עשינו סרט שיוכל לשחק במגרש השעשועים של הקוריאנים הגדולים.

למתורגמנית שלנו קוראים אסתר. וכן, גם היא מלכה!

בתום תשעים דקות חמימות עם הקהל המקומי בפוצ'ון אני מבקש לחזק את דעתי: אם עשיתם סרט אימה תדאגו לערוך את הפרמיירה שלו בפסטיבל שמתמחה בסרטי ז'אנר. שכן, הקהל שמגיע לפסטיבלים כמו פיפאן או פנטספורטו (שבפורטוגל) שונה לחלוטין מזה שימתין לכם בפסטיבלים מעונבים וחנוטים יותר. בפסטיבלים מהסוג הראשון, הקהל מגיע בהמוניו כדי לעשות אהבה עם המסך הגדול. זוהי אהבה מעוותת ומדממת ומאידך כל-כך פשוטה ומלאת אמת. הציניות הארורה נותרת מיותמת בבית ולאולם המחבק כולם מגיעים חמושים רק ברפלקסים שלהם. כשמשהו מצחיק-צוחקים! כמשהו עצוב-משמיעים אנחה מייללת! (אוווווו!!!) כמשהו מפחיד-מסתירים את העיניים! וכשמשהו מקפיץ-קופצים ולעתים, כמו שהוכיחה לנו ההקרנה אמש, קופצים כל-כך גבוה שעלולים להשאיר גם חור בתקרה.

ועדיין, בניגוד לקהלים שפגשנו בפנטספורטו, טרייבקה ואדינבורו, הקוריאנים מופנמים יותר ולכן היינו צריכים לחכות תשעים דקות שלמות כדי לדעת מה הם באמת חשבו על הניסוי הישראלי. כשכתוביות הסיום עלו ואיש לא עזב את האולם, ידענו שהם התאהבו בסרט ושהם מצפים לסצינה נוספת ומפתיעה. הם קיבלו אותה כמה שניות מאוחר יותר וחיוך ענק נמתח על פניהם.

הסכם ממון? אין שום בעיה!

בתום ההקרנה עלינו לבמה לסדרה של שאלות ותשובות והרשו לי לומר את הדבר הבא על הקהל הקוריאני: מדובר בקהל חד ומתוחכם במיוחד. מספר הסוגיות המקוריות שהם העלו היה עצום ובשלב מסוים המנחה נאלץ לחתוך את הדיון מאחר וסרט אחר היה אמור להקרין באותו אולם. או-אז ניתן האות לאירוע ההזוי מכולם- טקס החתימות. משהו כזה קרה לנו גם בפורטוגל, אבל איש לא הכין אותנו לחיבתו העצומה של הקהל הקוריאני. שכן, בצאתנו מהעולם חיכו לנו גדודים של מעריצים קוריאנים שהמתינו לנו עם דפים, גלויות של הסרט ועטים וביקשו מאיתנו לחתום ואז להצטלם עמם. כמה מהם אף ביקשו מאיתנו לשגר אליהם את התסריט של "כלבת" (באנגלית, כמובן) כדי שהם יוכלו ללמוד אותו מקרוב. אנחנו, כמובן, נעשה כמבוקשם ונוסיף למעטפה טבעות אירוסין. תקראו לזה שגרירות של רצון טוב, אבל אחרי אתמול נבות ואני רוצים למסד את הקשר שלנו עם אנשיה היפים של פוצ'ון.

את הדרך חזרה לבית המלון עשינו ברגל כשאנחנו מרחפים מספר סנטימטרים מעל האדמה. אם חשבנו שהכניסה ללובי תחבר אותנו בחזרה אל הקרקע, טעינו. שכן, שם ציפתה לו הפתעה נוספת: בריאן יוזנה הענק (הוא באמת ענק, אגב). יוזנה הוא אגדה בעולם האימה. הוא האיש שהפיק עבור סטיוארט גורדון את אחד מסרטי הפולחן הגדולים בכל הזמנים, "ריאנימייטור". הוא האיש שחתום על שני סרטי ההמשך ל"ריאנימייטור".  הוא אחראי ל"סוסייטי" ומעריציו של מרק דקסקוס חייבים לו את "פרימן".

אני אוהב אותך בריאן יוזנה

אבל, מעבר לכך שהוא איש קולנוע מרתק יוזנה הוא גם אישיות חמה ולבבית. ברגע שהצגנו את עצמנו הוא השלים, בעצמו, את הפרטים. היה חשוב לו להראות שהוא יודע עלינו לא פחות מאשר אנחנו יודעים עליו. ולא זאת בלבד שהוא הכיר את "כלבת" הוא אפילו הציע לנו לעשות את מה שכולם מציעים לנו לעשות לאורך השנה האחרונה: סרט על חסידים רצחניים (Rabbis). יוזנה, הוא הדבר הכי רחוק מתקינות פוליטית, והוא הציע שהחסידים הרצחניים יהרגו את כולם באמצעות יהלומים. כששאלתי אם הוא ירצה לביים את הפארסה הפסיכוטית והגזענית הזו הוא השיב בחיוך מחשיד, הייתי רוצה אבל רק יהודי יוכל להתחמק מעונש עם רעיון כזה. אבל לא הכל אבוד, יוזנה סיפר לי שסרטו הבא, "POPE", עוסק באדם שמסתובב בבגדי אפיפיור ורוצח כמרים פדופילים להנאתו. אמממ…תענוג.

יוזנה הוא השראה לכל יוצר אימה צעיר. בגיל 60 הוא נושא על פניו חיוך ילדותי של מי שרק פוסע את צעדיו הראשונים בעולם האימה של תעשיית הקולנוע. הוא ויטאלי ועמוס ברעיונות מקוריים שאילולא היו מובילים אותו לקולנוע, ודאי היו משגרים אותו לתאי כליאה שונים ומשונים ברחבי ארה"ב.

נפרדנו מיוזנה בחיבוק והבטחה למפגש מחודש על אדמת ישראל.

אחרי כל הטוב הזה נותר לנו רק דבר אחד לעשות: לחגוג. ואם חשבתם שהקוריאנים יודעים לעשות סרטים, חכו עד שתיכנסו לנשף האיפור השנתי שלהם. בשתי מילים, הו אלוהים!

מייד אין קוריאה 4: כולם שונאים קולנוע קוריאני!

כמה פעמים שמעתם ישראלים מכריזים בקול רם ונישא, "אני לא צופה בקולנוע ישראלי"? הרבה, אולי אפילו יותר מדי. אתם ודאי משוכנעים שמדובר בתופעה מקומית, שרק הישראלים לא ממהרים להתלהב מהתוצרת המקומית שלהם. ובכן, הרשו לי להרגיע את כולכם, מדובר במגמה חובקת עולם. הפורטוגזים לא צופים בקולנוע פורטוגזי, הסקוטים לא צופים בקולנוע סקוטי והקוריאנים, שומו שמיים, לא צופים בקולנוע קוריאני.

בהגיעי לארץ חדשה הסינפיל שבתוכי תמיד מתעורר לחיים חדשים ובדרך-כלל יוצא שאני נוהג לחקור את תושבי המקום לגבי התעשייה שלהם (מה היו הלהיטים האחרונים בשפתם? מי השחקן האהוב עליהם? מי היוצר החשוב ביותר בארצם? וכיוצ"ב). התשובות שאני מקבל תמיד נשמעות לי מתפזרות ומבולבלות. ומילא שהיה מדובר בתושבים שכל קשר בינם ובין קולנוע היה מקרי לחלוטין, אך לא אחת מדובר באנשי פסטיבל (שלא צפו מעולם ב"אולדבוי" כי הם שמעו שהוא אלים מדי) ולעתים אפילו בעיתונאים מקומיים. היום, למשל, שאלתי את אחת המראיינות שלנו, מהו הסרט הלוהט ביותר בקוריאה בימים אלה. היא השיבה, בלי להתבלבל, "רובוטריקים 3". "לא, לא", הקשיתי עליה והוספתי, "מהו הסרט הקוריאני הלוהט ביותר בימים אלה?". באותם רגעים היא התחילה לשפשף את ראשה ונראה שסופסוף אני עתיד לשמוע תשובה שתסב לי עונג רב, אבל אז היא סיננה את המשפט שאני חושש ממנו יותר מכל: "אני מצטערת. אני פשוט לא אוהבת קולנוע קוריאני".

את צליליו של שברון הלב שלי שמעו הבוקר גם בצפון קוריאה. הכיצד ייתכן, שהקוריאנים לא מתחברים לקולנוע הווירטואוזי והמשלהב שלהם? האם גם בארץ שצמחו בה יוצרים כמו קים ג'י וון וצ'אן ווק פארק הקהל המקומי יעדיף לצפות בפרויקט חדש מבית מייקל ביי? הרשו לי שלא להשיב על השאלות הללו בקול. הכאב פשוט חד מדי.

באופן אירוני, מספר רגעים אחרי שסיימנו את הראיון המדובר כיתתנו את רגלינו להקרנה מיוחדת של יצירה קוריאנית מסחררת בשם "הים הצהוב". את הסרט ביים אחד מכישרונותיה המבטיחים של קוריאה, נה הונג-ג'ין (סרט הביכורים שלו, THE CHASER, הוא ללא ספק אחד המותחנים המשוכללים והמשובחים שנוצרו בשנים האחרונות).

מחול גרזנים משובב לב ושובה עין

הגלגולים שעבר סרטו החדש של נה הונג-ג'ין בטרם הגיע לפסטיבל פיפאן מרתקים לא פחות ממותחן הפשע החדש שלו. בניסיונו להגיע למועד ההפצה שלו בדצמבר, החליטו מפיקי הסרט להאיץ את תהליך העריכה וכך קרה שהוא יצא לקולנוע המקומי בקאט מבולבל ומקרטע שאורכו כ156 דקות. למזלו של הונג-ג'ין, ניתנה לו ההזדמנות נוספת לתקן ולשכלל את סרטו עבור פסטיבל קאן. ואמנם, במסגרת "מבט מסוים" הוצגה גרסה מוצלחת ומהודקת יותר של הסרט לה הוצמד גם הכיתוב המחייב: גרסת הבמאי (140 דקות). הוורסיה שהוקרנה בפסטיבל קאן זכתה להדים חיוביים והיא גם הגרסה שהוצגה לפנינו היום.

"הים הצהוב" חייב את שמו לרצועה הימית שנמצאת בין סין לקוריאה. חייו של תושב מהאזור הזה משולים לאלה של כלב או חרק. כך לפחות, אנו למדים מדברי הקריינות הפותחים של גיבור הסרט (ג'ונג-וו הא)- נהג מונית שננטש על-ידי אשתו ונאלץ לגדל את בתו הקטנה ביחד עם אמו הנוזפת. ומילא שבכך הסתכמו כל צרותיו, אך חיבתו להימורים הניבה לו חובות שאין ביכולתו לכסות. למזלו, יש מי שאוהב חרקים ואת מעמדם הייחודי והנהג שלנו נשלח לחסל אדם בקוריאה. בהתחלה הוא מתלבט, אבל המחשבה שהוא יוכל להחזיר את חובותיו (ואולי גם להיתקל באשתו האובדת) גורמת לו לצאת למסע דמים אפי.

בהגיעו לקוריאה הוא זומם תכנית למופת. הוא מתזמן את רגע הגעתו של הקורבן, את מנהגיו של הנהג הפרטי ואפילו את אופייה של התאורה במקום. אך בקולנוע הקוריאני כמו בקולנוע הקוריאני, דינן של תכניות מושלמות להיתקל בכל התקלות האפשריות ובהקשר הזה לבד "הים הצהוב" ראוי להיכנס לספר השיאים של גינס על שיבושה האולטימטיבי של תכנית חיסול קולנועית.

יותר מזה אני לא מוכן לחשוף, שכן בדומה לרוב היצירות הקוריאניות, חלק בלתי מבוטל מחוויית הצפייה ב"הים הצהוב" שואב את כוחו מההפתעות הקטנות, אותם מקלות דינמיט שהיוצר תוקע בגלגלי החיים.

הרשו לי רק לומר שמאז "שבעה צעדים" לא נהניתי כך מתגרת המונים קוריאנית ושמעולם לא חשבתי שאראה סרט שיגרום לי לרצות להסתובב עם גרזן ברחובות (לפחות לא מאז ימיו של צ'רלס ברונסון ב"שבעת המופלאים") ו/או עצם של חזיר. ובהקשר הזה, שוב נדהמתי לגלות כמה מעט אקדחים וקליעים מוצאים תעסוקה בתעשיית הקולנוע הקוריאנית .

ואיך אפשר לסיים בלי כמה מילים על המרדפים בסרטיו של נה הונג-ג'ין. אלו מביניכם שראו את "The Chaser"', ודאי זוכרים את אחת מסצינות המרדף היותר מרעננות של השנים האחרונות. "הים הצהוב" מגדיל לעשות וכולל שניים מהמרדפים היותר מופרעים שתראו בתקופה הקרובה. אני מצאתי שהדרך המדויקת ביותר לתאר אותם היא הבאה: אם המרדף המטורלל ב"אחים בלוז" היה פוגש את האסתטיקה המחוספסת של סדרת "זהות במלכודת" ומזיין אותה בכלי המשחית של "שבעה צעדים", ודאי היו נולדים לו שני בנים פוחזים-שני מרדפים ממזרים בני ממזרים.

לא עם הגרזן, לא עם עצם החזיר!

תוספות מיוחדות:

הטריילר ל"The Chaser" (תרגום לצרפתית):

הטריילר ל"הים הצהוב":

מייד אין קוריאה 3: בומביי אקספרס

היום ניתן האות לפתיחת פסטיבל הפנטזיה/אימה/מד"ב הגדול ביותר באסיה. מעולם לא ראיתי כמות כל-כך גדולה של מצלמות באירוע אחד. ומילא שהיה מדובר רק במצלמות סטילס, אבל מספר העגורנים שריחפו וליוו את טקס הפתיחה, היה מרשים אפילו את מייקל ביי.

כשהוכרזו שמותינו (לראשונה בלי להתבלבל) עלינו על שטיח אדום וארוך במיוחד שמטרתו להקיף את הקהל שנהר בהמוניו לאירוע הגדול בפוצ'ון. אם לשפוט לפי היום הראשון, עושה רושם שהפסטיבל מושך אליו צעירים רבים וכך היינו יכולים ליהנות משאגות עידוד אדירות (אתם צריכים לראות מה קורה כששולחים לעבר הקהל הנהדר הזה נשיקה באוויר). אין ספק, הייתה היום הרבה אהבה באוויר.

הכניסה לאולם הייתה מלהיבה לא פחות. באודיטוריום ענק, התכנסו להם אלפי אנשים כדי לחזות בלהקה של רקדנים נלהבים שקיפצו ודילגו אחד מעל השני כשביד אחת הם מחזיקים חרב וביד השנייה, נונצ'אקו קטלני. זו, קוראיי היקרים, ה-דרך לפתוח פסטיבל סרטים (וגם ראשים).

אחרי שרקדנו, האזנו למספר נאומי פתיחה, ולפתע, מבלי להתריע, קול נפץ נשמע באולם ומופע של זיקוקי דינור וקונפטי סימר את שיערות העורף של כל היושבים באולם. ואז זה הכה בי, יש סיכוי שלא אצא מהערב הזה בחיים. התחושה התחזקה כשהופיעה על הבמה, ליידי פיפאן, ובמילים אחרות, הפנים שנבחרו לייצג את הגרסה הנוכחית של הפסטיבל. קוראים לה פארק בו-יאנג והיא עתידה לככב בקיץ הקרוב במותחן אימה חדש. לא ישראלי. בינתיים.

אתם ודאי למדים מהתמונה שנשקפת לעיניכם שפניה של שגרירת פיפאן מועדים לשלום.

אחרי שטעמנו קצת אבק כוכבים וגילינו שרוצחים מסרטים קוריאנים ("זיכרונות של רצח" למשל) הם חנונים כובשים במציאות, הוקרן סרט הפתיחה של הפסטיבל: "The Greatest Love Story Ever Told".בניגוד לציפיות, ואולי מתוך רצון לענג את טעמו של הקהל הרחב, בחרה ההנהלה בסרט שאין לו שום דבר במשותף עם אימה/פנטזיה או מדע בדיוני. מדובר ביצירה דוקומנטרית שחוגגת את נס הבריאה הבוליוודי. הכותרת שפותחת את הסרט מכריזה שלשני מיליארד אנשים בעולם יש רומן עם הקולנוע ההודי ולמן הרגע הזה צללנו ל81 דקות של שירה, ריקודים, אהבה, גשם, נבלים משופמים ואחד, אלוהיהם, אמיטאב באצ'אן.

סרטו של ראקייש אומפראקאש מאהרה הוא עוף מוזר. זו איננה יצירה דוקומנטרית כמו מחווה חסרת מעצורים לקולנוע הבוליוודי. אני לא משוכנע שכל הקהל נהנה מהבחירה של הפסטיבל, ודאי לא צמד הבמאים הציניקנים שישב לצידי, אבל אני כבר התחלתי לחפש אחר כמה מהפנינים ההודיות המקוריות שעיטרו את סרטו של מאהרה.

ב"דון" אמיטאב באצ'אן הורג מישהו רק בגלל הנעליים שלו:

טוב, גם בגלל התכולה שלהם.

וב"מר הודו" הגיבורים אינם מתביישים להשתמש בשלוש המילים היפות ביותר בשפה האנגלית כדי לגרום לפיראנה הזקנה לקום ולרקוד:

חף מציניות אבל עמוס גשמי ברכה ואהבה.

חלומות בוליוודיים,

א.