מייד אין קוריאה 10- (שגרי)רות, סוף!

הלילה האחרון שלנו בפוצ'ון הציע לנו חוויה מרגשת ובלתי צפויה: מסיבה בחסות השגרירות הישראלית. מי היה מאמין שהתינוק הקטן והמעוות שלנו יעמוד במרכזו של ערב כחול לבן- אירוע שינקז אליו את כל אורחי הפסטיבל.

הנציגים הקוריאנים התוודו שהם יודעים מעט מאד על הקולנוע הישראלי. עבור רבים מהם "כלבת" הוא לא רק סרט האימה הישראלי הראשון, הוא גם הסרט הישראלי הראשון שצפו בו. אתם מבינים, למעט "וואלס עם באשיר" שפתח את פסטיבל פיפאן לפני מספר שנים, "כלבת" הוא הסרט הישראלי השני שהוצג בשנים האחרונות בקוריאה.מדובר באחריות עצומה, אבל אני שמח לספר שעמדנו במשימה בגבורה ושלקולנוע הישראלי נוספו בשבוע האחרון לא מעט מעריצים חדשים. הייתי רוצה לדעת איזו תמונה של ישראל מצטיירת בקרב הקוריאנים כשכל הדימויים שרצים כרגע במוחם שייכים לסרט אנימציה שעוסק בטבח נוראי ובסרט אימה שמציע לצופיו טבח נוראי נוסף.

אבל כנראה שהם אהבו את מה שהם ראו שכן לאורך כל הערב שמענו נאומים שמכריזים על תחילתה של ידידות נפלאה. הלוואי! הייתי רוצה להאמין שיותר ויותר סרטים ישראלים יעשו את דרכם לקוריאה ושיותר סרטים קוריאנים יגיעו לכאן. ולא רק של קים קי-דוק. הייתי רוצה להתעורר בוקר בהיר אחד לעולם (ואולם) שבו אוכל לראות את סרטיהם החדשים של קים ג'י וון וצ'אן ווק פארק על מסך גדול בישראל.

בסיומו של ערב חגיגי, יצאו אורחי הפסטיבל שבעי רצון ובעיקר שבעי תיאבון. ואיך אני יודע? הציוצים של כל המשתתפים בטוויטר היו זהים: האוכל הישראלי פשוט מדהים!

מה עוד ידעו לספר לנו אורחי פיפאן על ישראל? שתל-אביב נחשבת לאחת הערים הלוהטות בעולם, שהנשים הישראליות יפהפיות, שהקולנוע הישראלי פורח, שפסטיבל הסרטים של ירושלים פחות פורח (כן, כולם פה שמעו על הפיאסקו המביש), שאין חורף אבל יש קיץ, שאין גשם אבל יש ים, שאין דובים אבל יש יער. יער בן שמן.

ומה אני למדתי על קוריאה?

– שהנשים הקוריאניות יפהפיות.

-שתעשיית הניתוחים הקוסמטיים בקוריאה היא אחת החזקות בעולם. למעשה,  רבים מתושבי המזרח הרחוק מגיעים לקוריאה על-מנת לשפץ את חזותם.

-שהנשים הקוריאניות הן יפהפיות אך מנותחות להפליא.

-שבניגוד למתרחש בעולם המערבי, הניתוחים שהאישה האסייתית עוברת (למעט ניתוחי החזה) מנוגדים לתפישה האסתטית הרווחת. הנשים, כך סיפר לי האחראי על קשרי ישראל-קוריאה, מגדילות את אפן הקטן. קראתם נכון, תנו לאישה קוריאנית אף-כפתור והיא מייד תעביר בו חוט ומחט.

-שהנשים הקוריאניות אוהבות גברים עם אף גדול. כן, כן, קוריאה היא אחד המקומות הבודדים בעולם שבו האף היהודי הוא בבחינת איבר מין עצום במיוחד.

-שהגברים הקוריאנים אוהבים חזה גדול במיוחד.

-שהגבר הישראלי יתאהב באישה קוריאנית אחת לשלוש דקות. שהאישה הקוריאנית תתאהב בגבר זר אחת לשלוש דקות גם.

-שהבילוי הנשי המועדף בקוריאה הוא קניות ושהיחס בין מרכזי קניות לנשים עומד כרגע על 1;2 (מרכז קניות על כל שתי נשים). הבילוי הגברי, לעומת זאת, כולל שתיית אלכוהול בגנים הציבוריים ורביצה על הספה בבית. מעניין מתי הם מוצאים זמן (או מרחב) להיפגש האחד עם האחרת?

-ש80 אחוז ממרכזי הקניות שלהם מוקדשים לבגדי ונעלי נשים.

-שהפטיש המיני הדומיננטי שלהם הוא נשים שמתלבשות, אוספות את שיערן ומתנהגות כמו ילדות קטנות. זו כנראה גם הסיבה שלא מעט נשים קוריאניות מסתובבות בקוקיות ופלטה על השיניים גם הרבה אחרי שעברו את גיל עשרים.

-שהקוריאנים לא פותחים מפות אסטרולוגיות אבל הם כן מאמינים בסוג הדם שלך. ואני אסביר, הקוריאנים נוהגים לשייך תכונות אופי לסוג הדם של האדם עימו הם באים במגע. בעלי סוג דם A, למשל, נחשבים לרגישים ומשעשעים. בעלי סוג דם O הם חולי שליטה וכך הלאה.

-שאין יותר ספריות דיוידי ובלו-ריי. תושבי קוריאה מורידים הכל מהמחשב. אבל, וזה אבל גדול, הם עושים את זה באופן חוקי לחלוטין. קוריאה, כך גיליתי, היא אחת הארצות המקוונות ביותר בעולם (ובאמת שאין מקום שאי אפשר למצוא בו אינטרנט בקוריאה) ולכן היא גם המתקדמת ביותר בעולם בשירותי האינטרנט שהיא מציעה לתושביה.

-שסוג'ו הוא משקה נהדר אבל אל תתנו לחזותו המתוקה להטעות אתכם ואל תעזו לשתות אותו על בטן ריקה.

-שהקוריאנים אוהבים חטיפים אפילו יותר מהאמריקאים. לעזאזל, יש להם אפילו במבה בטעם בננה.

-שקוריאה לחה יותר וגשומה יותר מישראל ושאם לא נרטבים מהגשם אז בטוח נרטבים מהזיעה.

-שהם שמים אננס על הבורגר קינג שלהם.

– שהם חולים על קולנוע הודי ומייקל ביי. אני די משוכנע שאם מייקל ביי יעשה סרט עבור בוליווד, קוריאה תחווה את האורגזמה ההמונית הראשונה בתולדות הזמן.

– שהקוריאנים שונאים את קים קי-דוק כמו שהישראלים שונאים את עמוס גיתאי. שנמאס להם מהקולנוע המסוגנן יתר על המידה של צ'אן ווק פארק וזו הסיבה שכל סרטיו האחרונים נכשלים שם בזה אחר זה.

-שהתושבים המקומיים מעדיפים טלנובלות וסרטים רומנטיים בעלי קצב איטי על פני קולנוע היפר-קינטי.

-שהלהיטים הבינלאומיים, "אולד-בוי", "הים הצהוב" ו"I Saw The Devil" נחשבים לאכזבות קופתיות בקוריאה.

-שכדי להפוך לבמאי בקוריאה צריך לעבוד עשר שנים בתפקידים שונים על הסט.

-שהאיש החזק ביותר בתעשיית הסרטים הקוריאנית הוא המפיק שבדר"כ חולש גם על חברת ההפצה הגדולה ביותר בקוריאה.

-שקוריאה היא קצת כמו ישראל. מינוס הסרקזם.

-שגם בלי הסרקזם קוריאה היא אחת המדינות המצחיקות בעולם.

ואם בהומור קוריאני עסקינן אז הנה תמונה אחרונה למזכרת, תמונה שליוותה את הראיון הסוריאליסטי שהענקנו למגזין הפנאי הגדול בקוריאה:

חכו שתראו אותנו 28 ימים אחרי

מודעות פרסומת

מייד אין קוריאה 5: קוריאה ו"כלבת" לעולמים, שתי נשיכות ב…

אמש זה סופסוף קרה. "כלבת" ערך את הפרמיירה שלו באחד האולמות הגדולים והאהובים בפוצ'ון בפני מאות צופים מקומיים ונלהבים. עבורנו מדובר בסגירת מעגל קטנה. במשך שנים, נבות ואני סוגדים לקולנוע של דרום קוריאה וצופים בכל פירור קולנועי שמגיע משם. כשניגשנו לכתוב את התסריט של "כלבת" תמיד שאלנו את עצמנו, מה הקוריאנים היו עושים? המעבר הבלתי פוסק בין טונים שונים (קומדיה, אימה, טרגדיה), ההומור האדום, טשטוש הערכים המוחלטים-כל המאפיינים הללו יובאו היישר מקוריאה ל"כלבת". לכן, כששמענו שהתקבלנו לפסטיבל הפנטזיה הגדול של פוצ'ון ידענו שסופסוף נוכל לדעת אם עשינו סרט שיוכל לשחק במגרש השעשועים של הקוריאנים הגדולים.

למתורגמנית שלנו קוראים אסתר. וכן, גם היא מלכה!

בתום תשעים דקות חמימות עם הקהל המקומי בפוצ'ון אני מבקש לחזק את דעתי: אם עשיתם סרט אימה תדאגו לערוך את הפרמיירה שלו בפסטיבל שמתמחה בסרטי ז'אנר. שכן, הקהל שמגיע לפסטיבלים כמו פיפאן או פנטספורטו (שבפורטוגל) שונה לחלוטין מזה שימתין לכם בפסטיבלים מעונבים וחנוטים יותר. בפסטיבלים מהסוג הראשון, הקהל מגיע בהמוניו כדי לעשות אהבה עם המסך הגדול. זוהי אהבה מעוותת ומדממת ומאידך כל-כך פשוטה ומלאת אמת. הציניות הארורה נותרת מיותמת בבית ולאולם המחבק כולם מגיעים חמושים רק ברפלקסים שלהם. כשמשהו מצחיק-צוחקים! כמשהו עצוב-משמיעים אנחה מייללת! (אוווווו!!!) כמשהו מפחיד-מסתירים את העיניים! וכשמשהו מקפיץ-קופצים ולעתים, כמו שהוכיחה לנו ההקרנה אמש, קופצים כל-כך גבוה שעלולים להשאיר גם חור בתקרה.

ועדיין, בניגוד לקהלים שפגשנו בפנטספורטו, טרייבקה ואדינבורו, הקוריאנים מופנמים יותר ולכן היינו צריכים לחכות תשעים דקות שלמות כדי לדעת מה הם באמת חשבו על הניסוי הישראלי. כשכתוביות הסיום עלו ואיש לא עזב את האולם, ידענו שהם התאהבו בסרט ושהם מצפים לסצינה נוספת ומפתיעה. הם קיבלו אותה כמה שניות מאוחר יותר וחיוך ענק נמתח על פניהם.

הסכם ממון? אין שום בעיה!

בתום ההקרנה עלינו לבמה לסדרה של שאלות ותשובות והרשו לי לומר את הדבר הבא על הקהל הקוריאני: מדובר בקהל חד ומתוחכם במיוחד. מספר הסוגיות המקוריות שהם העלו היה עצום ובשלב מסוים המנחה נאלץ לחתוך את הדיון מאחר וסרט אחר היה אמור להקרין באותו אולם. או-אז ניתן האות לאירוע ההזוי מכולם- טקס החתימות. משהו כזה קרה לנו גם בפורטוגל, אבל איש לא הכין אותנו לחיבתו העצומה של הקהל הקוריאני. שכן, בצאתנו מהעולם חיכו לנו גדודים של מעריצים קוריאנים שהמתינו לנו עם דפים, גלויות של הסרט ועטים וביקשו מאיתנו לחתום ואז להצטלם עמם. כמה מהם אף ביקשו מאיתנו לשגר אליהם את התסריט של "כלבת" (באנגלית, כמובן) כדי שהם יוכלו ללמוד אותו מקרוב. אנחנו, כמובן, נעשה כמבוקשם ונוסיף למעטפה טבעות אירוסין. תקראו לזה שגרירות של רצון טוב, אבל אחרי אתמול נבות ואני רוצים למסד את הקשר שלנו עם אנשיה היפים של פוצ'ון.

את הדרך חזרה לבית המלון עשינו ברגל כשאנחנו מרחפים מספר סנטימטרים מעל האדמה. אם חשבנו שהכניסה ללובי תחבר אותנו בחזרה אל הקרקע, טעינו. שכן, שם ציפתה לו הפתעה נוספת: בריאן יוזנה הענק (הוא באמת ענק, אגב). יוזנה הוא אגדה בעולם האימה. הוא האיש שהפיק עבור סטיוארט גורדון את אחד מסרטי הפולחן הגדולים בכל הזמנים, "ריאנימייטור". הוא האיש שחתום על שני סרטי ההמשך ל"ריאנימייטור".  הוא אחראי ל"סוסייטי" ומעריציו של מרק דקסקוס חייבים לו את "פרימן".

אני אוהב אותך בריאן יוזנה

אבל, מעבר לכך שהוא איש קולנוע מרתק יוזנה הוא גם אישיות חמה ולבבית. ברגע שהצגנו את עצמנו הוא השלים, בעצמו, את הפרטים. היה חשוב לו להראות שהוא יודע עלינו לא פחות מאשר אנחנו יודעים עליו. ולא זאת בלבד שהוא הכיר את "כלבת" הוא אפילו הציע לנו לעשות את מה שכולם מציעים לנו לעשות לאורך השנה האחרונה: סרט על חסידים רצחניים (Rabbis). יוזנה, הוא הדבר הכי רחוק מתקינות פוליטית, והוא הציע שהחסידים הרצחניים יהרגו את כולם באמצעות יהלומים. כששאלתי אם הוא ירצה לביים את הפארסה הפסיכוטית והגזענית הזו הוא השיב בחיוך מחשיד, הייתי רוצה אבל רק יהודי יוכל להתחמק מעונש עם רעיון כזה. אבל לא הכל אבוד, יוזנה סיפר לי שסרטו הבא, "POPE", עוסק באדם שמסתובב בבגדי אפיפיור ורוצח כמרים פדופילים להנאתו. אמממ…תענוג.

יוזנה הוא השראה לכל יוצר אימה צעיר. בגיל 60 הוא נושא על פניו חיוך ילדותי של מי שרק פוסע את צעדיו הראשונים בעולם האימה של תעשיית הקולנוע. הוא ויטאלי ועמוס ברעיונות מקוריים שאילולא היו מובילים אותו לקולנוע, ודאי היו משגרים אותו לתאי כליאה שונים ומשונים ברחבי ארה"ב.

נפרדנו מיוזנה בחיבוק והבטחה למפגש מחודש על אדמת ישראל.

אחרי כל הטוב הזה נותר לנו רק דבר אחד לעשות: לחגוג. ואם חשבתם שהקוריאנים יודעים לעשות סרטים, חכו עד שתיכנסו לנשף האיפור השנתי שלהם. בשתי מילים, הו אלוהים!

מייד אין קוריאה 4: כולם שונאים קולנוע קוריאני!

כמה פעמים שמעתם ישראלים מכריזים בקול רם ונישא, "אני לא צופה בקולנוע ישראלי"? הרבה, אולי אפילו יותר מדי. אתם ודאי משוכנעים שמדובר בתופעה מקומית, שרק הישראלים לא ממהרים להתלהב מהתוצרת המקומית שלהם. ובכן, הרשו לי להרגיע את כולכם, מדובר במגמה חובקת עולם. הפורטוגזים לא צופים בקולנוע פורטוגזי, הסקוטים לא צופים בקולנוע סקוטי והקוריאנים, שומו שמיים, לא צופים בקולנוע קוריאני.

בהגיעי לארץ חדשה הסינפיל שבתוכי תמיד מתעורר לחיים חדשים ובדרך-כלל יוצא שאני נוהג לחקור את תושבי המקום לגבי התעשייה שלהם (מה היו הלהיטים האחרונים בשפתם? מי השחקן האהוב עליהם? מי היוצר החשוב ביותר בארצם? וכיוצ"ב). התשובות שאני מקבל תמיד נשמעות לי מתפזרות ומבולבלות. ומילא שהיה מדובר בתושבים שכל קשר בינם ובין קולנוע היה מקרי לחלוטין, אך לא אחת מדובר באנשי פסטיבל (שלא צפו מעולם ב"אולדבוי" כי הם שמעו שהוא אלים מדי) ולעתים אפילו בעיתונאים מקומיים. היום, למשל, שאלתי את אחת המראיינות שלנו, מהו הסרט הלוהט ביותר בקוריאה בימים אלה. היא השיבה, בלי להתבלבל, "רובוטריקים 3". "לא, לא", הקשיתי עליה והוספתי, "מהו הסרט הקוריאני הלוהט ביותר בימים אלה?". באותם רגעים היא התחילה לשפשף את ראשה ונראה שסופסוף אני עתיד לשמוע תשובה שתסב לי עונג רב, אבל אז היא סיננה את המשפט שאני חושש ממנו יותר מכל: "אני מצטערת. אני פשוט לא אוהבת קולנוע קוריאני".

את צליליו של שברון הלב שלי שמעו הבוקר גם בצפון קוריאה. הכיצד ייתכן, שהקוריאנים לא מתחברים לקולנוע הווירטואוזי והמשלהב שלהם? האם גם בארץ שצמחו בה יוצרים כמו קים ג'י וון וצ'אן ווק פארק הקהל המקומי יעדיף לצפות בפרויקט חדש מבית מייקל ביי? הרשו לי שלא להשיב על השאלות הללו בקול. הכאב פשוט חד מדי.

באופן אירוני, מספר רגעים אחרי שסיימנו את הראיון המדובר כיתתנו את רגלינו להקרנה מיוחדת של יצירה קוריאנית מסחררת בשם "הים הצהוב". את הסרט ביים אחד מכישרונותיה המבטיחים של קוריאה, נה הונג-ג'ין (סרט הביכורים שלו, THE CHASER, הוא ללא ספק אחד המותחנים המשוכללים והמשובחים שנוצרו בשנים האחרונות).

מחול גרזנים משובב לב ושובה עין

הגלגולים שעבר סרטו החדש של נה הונג-ג'ין בטרם הגיע לפסטיבל פיפאן מרתקים לא פחות ממותחן הפשע החדש שלו. בניסיונו להגיע למועד ההפצה שלו בדצמבר, החליטו מפיקי הסרט להאיץ את תהליך העריכה וכך קרה שהוא יצא לקולנוע המקומי בקאט מבולבל ומקרטע שאורכו כ156 דקות. למזלו של הונג-ג'ין, ניתנה לו ההזדמנות נוספת לתקן ולשכלל את סרטו עבור פסטיבל קאן. ואמנם, במסגרת "מבט מסוים" הוצגה גרסה מוצלחת ומהודקת יותר של הסרט לה הוצמד גם הכיתוב המחייב: גרסת הבמאי (140 דקות). הוורסיה שהוקרנה בפסטיבל קאן זכתה להדים חיוביים והיא גם הגרסה שהוצגה לפנינו היום.

"הים הצהוב" חייב את שמו לרצועה הימית שנמצאת בין סין לקוריאה. חייו של תושב מהאזור הזה משולים לאלה של כלב או חרק. כך לפחות, אנו למדים מדברי הקריינות הפותחים של גיבור הסרט (ג'ונג-וו הא)- נהג מונית שננטש על-ידי אשתו ונאלץ לגדל את בתו הקטנה ביחד עם אמו הנוזפת. ומילא שבכך הסתכמו כל צרותיו, אך חיבתו להימורים הניבה לו חובות שאין ביכולתו לכסות. למזלו, יש מי שאוהב חרקים ואת מעמדם הייחודי והנהג שלנו נשלח לחסל אדם בקוריאה. בהתחלה הוא מתלבט, אבל המחשבה שהוא יוכל להחזיר את חובותיו (ואולי גם להיתקל באשתו האובדת) גורמת לו לצאת למסע דמים אפי.

בהגיעו לקוריאה הוא זומם תכנית למופת. הוא מתזמן את רגע הגעתו של הקורבן, את מנהגיו של הנהג הפרטי ואפילו את אופייה של התאורה במקום. אך בקולנוע הקוריאני כמו בקולנוע הקוריאני, דינן של תכניות מושלמות להיתקל בכל התקלות האפשריות ובהקשר הזה לבד "הים הצהוב" ראוי להיכנס לספר השיאים של גינס על שיבושה האולטימטיבי של תכנית חיסול קולנועית.

יותר מזה אני לא מוכן לחשוף, שכן בדומה לרוב היצירות הקוריאניות, חלק בלתי מבוטל מחוויית הצפייה ב"הים הצהוב" שואב את כוחו מההפתעות הקטנות, אותם מקלות דינמיט שהיוצר תוקע בגלגלי החיים.

הרשו לי רק לומר שמאז "שבעה צעדים" לא נהניתי כך מתגרת המונים קוריאנית ושמעולם לא חשבתי שאראה סרט שיגרום לי לרצות להסתובב עם גרזן ברחובות (לפחות לא מאז ימיו של צ'רלס ברונסון ב"שבעת המופלאים") ו/או עצם של חזיר. ובהקשר הזה, שוב נדהמתי לגלות כמה מעט אקדחים וקליעים מוצאים תעסוקה בתעשיית הקולנוע הקוריאנית .

ואיך אפשר לסיים בלי כמה מילים על המרדפים בסרטיו של נה הונג-ג'ין. אלו מביניכם שראו את "The Chaser"', ודאי זוכרים את אחת מסצינות המרדף היותר מרעננות של השנים האחרונות. "הים הצהוב" מגדיל לעשות וכולל שניים מהמרדפים היותר מופרעים שתראו בתקופה הקרובה. אני מצאתי שהדרך המדויקת ביותר לתאר אותם היא הבאה: אם המרדף המטורלל ב"אחים בלוז" היה פוגש את האסתטיקה המחוספסת של סדרת "זהות במלכודת" ומזיין אותה בכלי המשחית של "שבעה צעדים", ודאי היו נולדים לו שני בנים פוחזים-שני מרדפים ממזרים בני ממזרים.

לא עם הגרזן, לא עם עצם החזיר!

תוספות מיוחדות:

הטריילר ל"The Chaser" (תרגום לצרפתית):

הטריילר ל"הים הצהוב":

מייד אין קוריאה 3: בומביי אקספרס

היום ניתן האות לפתיחת פסטיבל הפנטזיה/אימה/מד"ב הגדול ביותר באסיה. מעולם לא ראיתי כמות כל-כך גדולה של מצלמות באירוע אחד. ומילא שהיה מדובר רק במצלמות סטילס, אבל מספר העגורנים שריחפו וליוו את טקס הפתיחה, היה מרשים אפילו את מייקל ביי.

כשהוכרזו שמותינו (לראשונה בלי להתבלבל) עלינו על שטיח אדום וארוך במיוחד שמטרתו להקיף את הקהל שנהר בהמוניו לאירוע הגדול בפוצ'ון. אם לשפוט לפי היום הראשון, עושה רושם שהפסטיבל מושך אליו צעירים רבים וכך היינו יכולים ליהנות משאגות עידוד אדירות (אתם צריכים לראות מה קורה כששולחים לעבר הקהל הנהדר הזה נשיקה באוויר). אין ספק, הייתה היום הרבה אהבה באוויר.

הכניסה לאולם הייתה מלהיבה לא פחות. באודיטוריום ענק, התכנסו להם אלפי אנשים כדי לחזות בלהקה של רקדנים נלהבים שקיפצו ודילגו אחד מעל השני כשביד אחת הם מחזיקים חרב וביד השנייה, נונצ'אקו קטלני. זו, קוראיי היקרים, ה-דרך לפתוח פסטיבל סרטים (וגם ראשים).

אחרי שרקדנו, האזנו למספר נאומי פתיחה, ולפתע, מבלי להתריע, קול נפץ נשמע באולם ומופע של זיקוקי דינור וקונפטי סימר את שיערות העורף של כל היושבים באולם. ואז זה הכה בי, יש סיכוי שלא אצא מהערב הזה בחיים. התחושה התחזקה כשהופיעה על הבמה, ליידי פיפאן, ובמילים אחרות, הפנים שנבחרו לייצג את הגרסה הנוכחית של הפסטיבל. קוראים לה פארק בו-יאנג והיא עתידה לככב בקיץ הקרוב במותחן אימה חדש. לא ישראלי. בינתיים.

אתם ודאי למדים מהתמונה שנשקפת לעיניכם שפניה של שגרירת פיפאן מועדים לשלום.

אחרי שטעמנו קצת אבק כוכבים וגילינו שרוצחים מסרטים קוריאנים ("זיכרונות של רצח" למשל) הם חנונים כובשים במציאות, הוקרן סרט הפתיחה של הפסטיבל: "The Greatest Love Story Ever Told".בניגוד לציפיות, ואולי מתוך רצון לענג את טעמו של הקהל הרחב, בחרה ההנהלה בסרט שאין לו שום דבר במשותף עם אימה/פנטזיה או מדע בדיוני. מדובר ביצירה דוקומנטרית שחוגגת את נס הבריאה הבוליוודי. הכותרת שפותחת את הסרט מכריזה שלשני מיליארד אנשים בעולם יש רומן עם הקולנוע ההודי ולמן הרגע הזה צללנו ל81 דקות של שירה, ריקודים, אהבה, גשם, נבלים משופמים ואחד, אלוהיהם, אמיטאב באצ'אן.

סרטו של ראקייש אומפראקאש מאהרה הוא עוף מוזר. זו איננה יצירה דוקומנטרית כמו מחווה חסרת מעצורים לקולנוע הבוליוודי. אני לא משוכנע שכל הקהל נהנה מהבחירה של הפסטיבל, ודאי לא צמד הבמאים הציניקנים שישב לצידי, אבל אני כבר התחלתי לחפש אחר כמה מהפנינים ההודיות המקוריות שעיטרו את סרטו של מאהרה.

ב"דון" אמיטאב באצ'אן הורג מישהו רק בגלל הנעליים שלו:

טוב, גם בגלל התכולה שלהם.

וב"מר הודו" הגיבורים אינם מתביישים להשתמש בשלוש המילים היפות ביותר בשפה האנגלית כדי לגרום לפיראנה הזקנה לקום ולרקוד:

חף מציניות אבל עמוס גשמי ברכה ואהבה.

חלומות בוליוודיים,

א.

מייד אין קוריאה 2: טיסה נעימה!

הטיסה לסיאול אורכת כעשר שעות. עשר שעות מאד ארוכות. בניגוד לשותפי ליצירה, נבות פפושדו, שנרדם עם רגע התנעת מנועי המטוס, אני לא מסוגל לישון בטיסות. אז מה עשיתי בעשר השעות הללו? לאחר שסיימתי לבהות בדיילות עוצרות הנשימה של אייר קוריאה (פעולה שארכה כחמש שעות לפחות), התחלתי לתור אחר שעשועים אוויריים. למזלי, טיסות ארוכות מבורכות בספריות סרטים עמוסות וזה מאפשר לי להשלים צפייה בקולנוע שכמו נולד לצפייה במטוס. וכך קרה שצפיתי סופסוף ב"סנגור במבחן"-דרמת בית משפט שבה עורך דין תאב בצע וציניקן (מת'יו מקונוהי) מוצא את מצפונו האובד בעקבות מפגש צפוף עם לקוח בעל ראש סוטה ומעוות (ריאן פיליפה).

זה הסרט השני שאני פוגש את מקונוהי בבית המשפט ("עת להרוג" היה הראשון) ואני מתחיל להשתכנע שעורכי דין שהולכים מדי יום למכוני כושר ושיזוף הם הטובים ביותר בתחומם.

עם סיום הסרט הפכתי את שלט הצפייה וגיליתי עולם שלם של משחקי מחשב. בהיותי ילד של שנות השמונים ונער של שנות התשעים, בחרתי במשחקים הקלאסיים ביותר: "פאקמן" ו"סטריט פייטר". הייתי רוצה להתפאר בשיאים ששברתי, אבל הייתי גרוע. אני יכול להאשים את הכפתורים הלא נוחים, אבל זה יהיה שקר. הזנחתי את אמנות הפאקמן בשנים האחרונות והשדים שלו עשו לי בית ספר, בני זונות.

והנה, בעודי מקלל את האמהות של הנבלים הצבעוניים, הכריז קולה הקטיפתי של הדיילת על הנחיתה הקרבה ובאה. למרבה הצער, זמן קוריאני שונה מזמן ישראלי ושעה קוריאנית היא שוות ערך לשלוש שעות ישראליות. אבל, לבסוף זה קרה, נבות התעורר ונחתנו בשדה התעופה של סיאול.

בנמל התעופה חיכתה לנו משלחת צעירה של מתנדבים נלהבים שנדהמו מהידע שלנו בקולנוע המקומי. אחרי שיחת היכרות משעשעת עלינו על מונית לבית המלון שבפוצ'ון. והנה משהו שאתם צריכים לדעת על פסטיבלים שמתמחים בז'אנרים- הם הכי מפנקים בעולם!

משסיימנו להתארגן בחדר המשוכלל, ערב ירד על קוריאה והביא עימו את הגשם. בשונה מהממטרים האירופאים, ובדומה לגשם הישראלי, הטיפות הקוריאניות פוסקות אחרי שעה. לא יותר.

אחרי שלמדנו להעריך את מזג האוויר הקוריאני (לח!!!) ואף רכשנו מטריות (שחורה בשבילי, לבנה עם נקודות כחולות בשביל נבות) יצאנו אל העיר הגדולה בחיפוש אחר בשר ואלכוהול. התוצאות לא איחרו להגיע ולראשונה בחיי טעמתי סוג'ו.

שלום, קוראים לי אהרון קשלס, ויש לי בעיה: כשאני רואה ארבעים קוריאנים בגריל-בר עם בקבוק ירוק בידם, אני חייב לנסות גם. יש שטסים לחו"ל בשביל לגמוע את כל האתרים הרשומים בספרי המדריך, אני מעדיף להכיר את המנטליות המקומית. וכך קרה שזחלתי הערב לתוך בקבוק ירוק – שמבחוץ מזכיר את צורתו הבלתי מזיקה של סיידר הגליל-והתאהבתי במשקה העונה לשם סוג'ו.

סוג'ו לעירור המוג'ו: לחיים!

הסוג'ו כולל את כל יתרונותיה של הוודקה ומוסיף לה סוכר. הוא קליל, מתוק ומחליק נהדר בגרון. עכשיו אפשר ללכת לישון.

מייד אין קוריאה: רשימת צפייה

כדי להתמודד עם כמות הסרטים הפנומנלית שתוקרן בפסטיבל פוצ'ון שבדרום קוריאה הכנתי לעצמי רשימת צפייה. אתם מוזמנים להציץ (אם יש משהו שכדאי לי להיזהר מפניו דווחו בתגובות).

Attack The Block

כבר מזמן השתעשעתי במחשבה על עשיית סרט בשם "ערסים נגד זומבים". להלן, גרסת החוליגן הבריטי למחשבה הזו.

===============

Hobo With a Shotgun

את הסרט המטורלל הזה כבר ראיתי, אבל אין סיכוי שאני מחמיץ הזדמנות לצפות בסרט הזה על מסך גדול עם מאות קוריאנים שיכורים.

==============

Kill List

בעקבות הצפייה בסרט הזה החבר'ה בסינמטיקל קראו לבן וויטלי, במאי הסרט: מייק לי רק עם שק ביצים יותר גדול.

ככה נראה שק ביצים גדול יותר מזה של מייק לי

=============

Gantz

זוהי אחת ההפקות היותר רהבתניות שיצאו מיפן בשנים האחרונות והיא מגוללת את סיפורם של שני צעירים שמצילים בחור מפגיעת רכבת אך מתים בעצמם. במותם הם פוגשים ביישות שחורה ששולחת אותם חזרה לכדור הארץ על-מנת להילחם בחוצנים.

אגב, מדובר בטרילוגיה.

==============

The Yellow Sea

מלבד הפרמיירה החגיגית של "כלבת" זה האירוע שאני הכי מחכה לו בפסטיבל. "הים הצהוב" הוא סרטו החדש של הונג-ג'ין נא, הבמאי שהעניק לנו את יצירת המופת האחרונה (לעת עתה) של הקולנוע הקוריאני, "The Chaser".

==============

Some Guy who Kills People

ג'ון לנדיס הגדול מנצח על ההפקה של קומדיית האימים השחורה הזו, שמגוללת את סיפורו של קן בויד-בחור רגיל שמשתחרר ממוסד לתשושי נפש ויוצא לנקום בכל מי שאחראי לחייו האומללים. יש באז מצוין סביב הסרט הזה ואני מודה ששנים חיכיתי לרגע שבו קווין קוריגן יקבל תפקיד ראשי:

==============

Schoolgirl Apocalypse

סאקורה היא תלמידת תיכון שמתגוררת בעיירה קטנה שמשתגעת ובמשתגעת אני מתכוון לכך שכל תושביה הגבריים של העיירה מתחילים לרצוח את נשותיה. תוציאו דפים וחרבות!

לא קמה לשעת אפס, מה תעשו לי?

==============

Robot

עלילת הסרט היא מעין מאש-אפ בין "פרנקנשטיין" ל"תקלה מופלאה": ד"ר ואסי ממציא רובוט, שנראה בדיוק כמוהו, אך המכון שבו הוא עובד דוחה את ההמצאה בטענה שליישות הקיברנטית אין יכולת לפתח רגשות ולבצע מהלכים מתוך שיפוט רציונלי. אל דאגה, בטרם תאמרו איצ'יקידאנה, מתחוללת לה סופת ברקים שמתניעה סחרחורת של רגשות ברובוט/סופר-גיבור שגורמת לו-שומו שמיים ומעגלים חשמליים-להתאהב בארוסתו של הדוקטור.

ללמדכם שגלמים תמיד יקומו על יוצריהם. לעיתים הם אפילו ירקדו עם נשותיהם מאחורי עצים.

===============

Super

הפיץ': ריין ווילסון עושה גיבור-על! קווין בייקון עושה נבל-על! (הרבה יותר מוצלח מזה שב"אקסמן") אלן פייג' עושה אלן פייג'-על!

===============

!Kaboom

גרג אראקי ("דור מזויין") עושה מד"ב!

==============

זו הרשימה הראשונית שאיתה אני יוצא לדרך. יש עוד חוויות קולנועיות שאנסה לדחוס במהלך המסע שלנו לדרום-קוריאה. מסתבר שבמקביל לסרטים החדשים יוקרנו שם גם יצירות כמו "מרטירז", "הכנס את האדם הנכון" ו"ממלכת החיות" על מסכים סופר-דופר גדולים. כמו-כן מתוכננת רטרוספקטיבה לפארק-נו סיק, אחד מבמאיי הפשע הקוריאנים הגדולים שפעלו בשנות השבעים. ויש גם ארץ מדהימה לראות!

==============

ל"כלבת" מתוכננות שלוש הקרנות בהשתתפותו של קהל קוריאני חם ונלהב. כל הכרטיסים להקרנה הראשונה נחטפו כבר שבוע לפני הגעתנו ואנחנו נרגשים כמו שני ילדים בחנות צעצועים שממוקמת בתוך מטוס לדרום-קוריאה.

דיווחים שוטפים בקרוב!

שוברים

בסופו של שבוע ראשון בבלוג, אני יכול להיות מאושר. הפוסטים החדשים זכו לפופולריות גבוהה מתמיד, במיוחד אלה שעסקו ב"כלבת" . אבל, זה לא מפתיע אותי. במהלך החודשים האחרונים סיפרו לי לא מעט בלוגרים ובעלי אתרים שעצם אזכורו של סרט האימה הישראלי הראשון הביא לאחוז כניסות פנומנלי. מה שאומר של"כלבת" יש הרבה אוהבים וגם הרבה שונאים. אבל, ככה זה כשעושים סרט ישראלי. ככה זה כשעושים סרט אימה. ועל אחת כמה וכמה, ככה זה כשעושים סרט ישראלי שהוא גם סרט אימה. גם ברגעים אלה, אחרי שהתפרסמה ב"עין הדג" ידיעה על הפוסט שעוסק ב"כלבת" ובביקורת הישראלית, מתנהל לו דיון ער. כל זאת, שבעה חודשים אחרי שהסרט יצא לאקרנים. פשוט תאווה לעיניים.

הבאז האינטרנטי וההצלחה בפסטיבל טרייבקה יצרו גם אפקט דומינו. "כלבת" נמכר להפצה בארה"ב ובקנדה (ובקרוב יוכרזו טריטוריות נוספות), נשך בספריות הוידיאו, נגס בויאודי (עומד בראש רשימת הסרטים הנצפים באורנג' ויאודי בשבועיים האחרונים), הפך לאחד מלהיטי ההורדות הגדולים של השנה האחרונה (שזה עצוב מבחינה כלכלית, אבל משמח מבחינה החשיפה לה הסרט זוכה) ולאחרונה נבחר גם לחביב הקהל בפסטיבל אדינבורו.

הוסיפו לכך את העובדה ש"כלבת" היה אחד משבעת הסרטים הישראלים הכי מצליחים בשנת 2010 (והוא יצא רק בדצמבר של אותה שנה) ואחד מסרטי האימה היותר פופולריים שהוקרנו בישראל (יותר מ"מסור", "הוסטל" ורבים אחרים) ואפשר רק לייחל שסרט האימה הישראלי השני (ויסלח לי שניצר אם אני לא כולל את "המלאך היה שטן" ברשימה) והשלישי יגיעו למספרים עוד יותר גדולים. כל זאת בהנחה שהצנזורה לא תגיע שוב ותקלקל את החגיגה הגדולה.

__________

לאחרונה אני קורא הרבה תגובות קשות נגד הסרטים שמוקרנים באקדמיה, אבל אני חייב להודות שמשהו טוב קורה לקולנוע הישראלי. הוא נכנס לעידן הניסיוני שלו. הוא לא חושש לסטות מהנוסחאות הישנות ולייצר פנטזיות פרועות שמפגישות את הצופה עם סצינות שמעולם לא נראו בקולנוע הישראלי. קחו למשל, את סצינת הפתיחה החובטת של "הנותנת", בבימויה של הגר בן אשר, או את הרגע הקולנועי והכוחני שבו חבורת פאנקיסטים מנתצת רכב חונה ב"השוטר" של נדב לפיד.

המגמה בהקרנות השנה היא ברורה: הקולנוע הישראלי מתחיל לחקור את הצורה שלו. וכך, אחרי שנים שהצופה הישראלי ידע בדיוק מה ממתין לו בפינה, לפתע הוא לא יכול לנחש מה יקפוץ עליו מהמסך: כדור תועה, סוס דוהר ואולי אפילו בולבול. שמתם לב שיש הרבה בולבולים השנה? אני חושב שצריכה להיפתח קטגוריה חדשה באופיר. צבי דובוש הציע את "בולבול הזהב" ו"שטרונגול הכסף", אני הצעתי את "אשכי הברונזה" ו"ביצי החופש" ליצירות שמקדמות באמצעות איברו מינו של השחקן הראשי את ערכי הדמוקרטיה.

אבל, אני סוטה מהנקודה והנקודה היא שהטירוף שאוחז בסרטים הישראלים החדשים, טירוף שהופך חלק לא קטן מהיצירות לפנטזיות סהרוריות וקשות לעיכול, הוא דווקא בריא לתעשייה הקטנה שלנו.

___________

ביום שלישי נבות ואני טסים לדרום קוריאה כדי להשתתף עם "כלבת" בפסטיבל פוצ'ון- פסטיבל האימה והפנטזיה הגדול במזרח הרחוק. מעיון מדוקדק בתכנייה הגעתי למסקנה שכמות הסרטים המוקרנת בו היא פשוט בלתי נתפשת.

כדי להפוך את עבודתי לקלה יותר התחלתי לתור באינטרנט אחר הטריילרים לסרטים שפחות מוכרים לי. אחד הקדימונים שצד את עיניי הוא סאגת המד"ב ההודית : ROBOT.

עלילת הסרט היא מעין מאש-אפ בין "פרנקנשטיין" ל"תקלה מופלאה": ד"ר ואסי ממציא רובוט, שנראה בדיוק כמוהו, אך המכון שבו הוא עובד דוחה את ההמצאה בטענה שליישות הקיברנטית אין יכולת לפתח רגשות ולבצע מהלכים מתוך שיפוט רציונלי. אל דאגה, בטרם תאמרו איצ'יקידאנה, מתחוללת לה סופת ברקים שמתניעה סחרחורת של רגשות ברובוט/סופר-גיבור שגורמת לו-שומו שמיים ומעגלים חשמליים-להתאהב בארוסתו של הדוקטור.

ללמדכם שגלמים תמיד יקומו על יוצריהם. לעיתים הם אפילו ירקדו עם נשותיהם מאחורי עצים.

ביום ראשון אעלה את רשימת הצפייה המלאה שלי (בתוספת טריילרים) כדי שזו תחייב אותי לשבת באולמות הקולנוע ולא להתגלגל שיכור בין גריל קוריאני אחד לאחר.

בינתיים אתם מוזמנים להציץ בגרסה הקוריאנית לפוסטר (הקליקו על התמונה להגדלה):

אניה כובשת בכל שפה