מייד אין קוריאה 11- "כלבת" זוכה בציון לשבח

מסתבר שהקוריאנים החליטו להכין לצוות "כלבת" הפתעה נוספת והעניקו לו ציון לשבח. כ221 יצירות השתתפו השנה בפסטיבל פוצ'ון ו"כלבת", סרט האימה הישראלי הראשון, הוא אחד מעשרת הסרטים שזכו להיכלל ברשימת הפרסים היוקרתית.

אחרי שקטף את פרס הביקורת בפסטיבל פנטספורטו, נבחר על-ידי הוול סטריט ז'ורנל והל.א טיימז לאחד מחמשת הסרטים הטובים של פסטיבל טרייבקה, צוין כחביב הקהל בפסטיבל אדינבורו וזכה בציון לשבח בפסטיבל פוצ'ון, "כלבת" ממשיך לצבור מומנטום עולמי ובשבוע הבא הוא ייצג את ישראל בפסטיבל הפנטזיה/אימה העצום של מונטריאול, פנטזיה.

המיתולוגיה מספרת שבפנטזיה נמצא הקהל הטוב ביותר לסרטי אימה- סטודנטים מקומיים שרק משחרים לטרף. המיתולוגיה מוסיפה ומספרת שהסטודנטים הללו אוהבים לשאוג, לצחוק בקולי קולות ולפלרטט בלי בושה עם היצירה המוקרנת.

כולי תקווה שאצליח ללכוד את החוויה המדוברת בוידיאו ולהעלות אותה לקראת סוף השבוע הבא.

הבכורה הקנדית של "כלבת" תיערך ביום שישי הבא (29.7) בשעה 21:20. פרטים מלאים, כמו גם  דברי הקדמה נרגשים ומחממי לב מאת מנהל התוכן, מיץ' דיוויס, תוכלו למצוא בקישור הבא.

נ.ב

כבר אמרתי שאחד השופטים בתחרות השנה הוא ג'ייסון אייזנר? אייזנר הוא המוח המעוות והיפהפה שהעניק לנו את "Hobo with a Shotgun" וכן את אחד מסרטי האימה הקצרים והגדולים בכל הזמנים "TREEVENGE":

אלו היו 16 דקות של שיכרון חושים.

מודעות פרסומת

מייד אין קוריאה 9- מסיבת שכונה!

כבר שנים אני מדבר עם נבות על כתיבת קומדיית אימה בשם "ערסים נגד זומבים" והנה מגיע לו ג'ו קורניש עם "Attack The Block" שלו ומגשים לי את החלום עם מספר שינויים קלים: במקום ערסים- חוליגנים בריטים. במקום זומבים- חייזרים. ונשאלת השאלה, מה באמת היה קורה עם חוצנים היו נוחתים בשכונה שנשלטת בידי בריוני רחוב? ובכן, אם נתקלתם בחוליגן או שניים בחייכם, אתם ודאי מרחמים עכשיו על החייזרים. ובצדק. הסרט נפתח בחוצן בודד שנופל לכדור הארץ היישר לידיה האלימות של הכנופיה העליזה. אי.טי של קורניש לא זוכה להתקשר הביתה ובמותו הוא מצווה לכדור הארץ את המתים, שכן חבריו הגדולים באים בעקבותיו. כעת, החוליגנים הופכים למיעוט נרדף והשמחה גדולה ומרובה.

אלו היו שמונים דקות מהודקות ומסחררות ששואבות את ההומור שלהן מההתנגשות התרבותית הכאוטית והמוזרה הזו. הבדיחות הכי מוצלחות הוענקו, באופן לא מפתיע, לניק פרוסט הגדול שמשתף את הצופה באבחנותיו לגבי הישות המסתורית: "זה זן חדש. זה כאילו שקוף הזדיין עם דג וזה מה שנולד להם" ואז מוסיף, "והריח שלהם. זה כאילו שקקי עשה קקי וזה הריח שלהם". באנגלית זה נשמע הרבה פחות צ'כונתי והרבה יותר ממלכתי.

הפסקול, אגב, מצוין!

אפשר גם להכריז על מגמה, אחרי "דאפט פאנק" וה"כמיקל בראדרז" הגיע תורם של ה"בייסמנט ג'אקס":

אחת הדמויות היותר משעשעות בסרט היא של סוחר הסמים של השכונה, האיש ששולט בבלוק וחולם על קריירת ראפ זוהרת. זה הלהיט הענק שלו:

אין ספק שהוא שאב את ההשראה שלו מKRS-1 ולהיטם הגדול, "Sound of da Police"', שגם מקשט את הסרט ההיסטרי הזה:

רגליי קיפצו על הרצפה לאורך כל ההקרנה. נהניתי כמו פיראנה בבלוק פארטי!

עכשיו אם תסלחו לי, יש לי מטוס לתפוס. דיווחים לגבי הערב הישראלי של "כלבת" בחסות השגרירות וסיכום מיוחד יעלו לקראת הסופ"ש.

תודה לכל מי שליווה את המסע המדהים שלנו לקוריאה והגיב-כאן, בטוויטר ובפייסבוק- מקווה שנהניתם מהדיווחים ונתכתב שוב ממש בקרוב!

מייד אין קוריאה 7- ברנשים בחתיכות

אין ספק שזה היה היום החם ביותר בקוריאה עד עכשיו ולכן את מרבית היום העברנו בקניונים (הידעתם שבפוצ'ון יש קניון ענק על כל שני בניינים?) ובאולמות הקולנוע הממוזגים. במה צפינו? בהצגה כפולה של ברנשים שהורגים אנשים. זה, אגב, גם היה שמו של הסרט הראשון שראינו: Some Guy Who Kills People. וזה סיפור המעשה: קן בויד (קווין קוריגן) השתחרר מבית משוגעים, מאז הוא חי אצל אמו (קארן בלאק האלוהית) ועובד בגלידריה המקומית. הוא שונא את חייו ונושא עמו זיכרון נעורים מצלק: הוא רצה להיות בנבחרת הכדורסל, אך נבחר להיות הקמע שלה. לשם כך היה עליו לעטות את תחפושת הינשוף ולספוג השפלות יומיומיות מחבריו למחזור. בחזרה להווה: מישהו רוצח את שחקני הכדורסל בזה אחר זה. החשוד המיידי הוא קן. בכל יום אחר קן היה שמח להודות במעש הנורא ולחזור לתא סגור ומסוכך, אבל בוקר בהיר אחד בתו האובדת בת ה11 דופקת על דלתו ומבקשת להכיר אותו- את האב שמעולם לא היה לה. כמה דקות מאוחר יותר תישמע דפיקה נוספת בדלת והפעם זו תהיה גברת אהבה שתדרוש להשתחל לחייו. הקונספט מבריק: סרט סלאשר שבו הסלאשר נאלץ לזגזג בין רציחותיו המשוכללות ובין חיי המשפחה והאהבה המסובכים שלו. למרבה הצער, הביצוע מעט מאכזב, בעיקר בגלל ההחלטה להוסיף טוויסט מטופש למערכה האחרונה-תפנית שממוטטת את כל היסודות הדרמטיים, הקומיים והמותחים שעליהם נבנתה היצירה עד לאותם רגעים. וכך קרה שנכנסנו לקומדיית אימים עצמאית ושובבה ויצאנו מקומדיה רומנטית הוליוודית ומתקתקה.

אם אתם שואלים אותי התסריט היה הרבה יותר שחור והרבה, הרבה יותר קודר, אבל אז ג'ק פרז (הבמאי) פגש את שחקניו המעולים, התאהב בדמויות שהם מגלמים והחליט לחוס על חייהם. מאידך, אני לא מאשים אותו. גם אני לא הייתי מעז לגעת בשערה מראשו הכסוף של בארי בוסטוויק האגדי. ב"SGWHKP" בוסטוויק מגלם את השריף של העיירה- איש חוק מזדקן שנוהג לשכב עם אימו של הרוצח החשוד ואף מתעקש לשתף אותו בחוויותיו המיניות איתה. ומילא שהיה מדובר במהלך זדוני ומתוכנן מראש אבל השריף שלנו פשוט נהנה ממין זמין בגיל שכולו זהב.

התמונה שלפניכם לקוחה מהסצינה הכי משעשעת בסרט. צמד השוטרים פוגשים את הפתולוג כדי לשמוע את דו"ח הנתיחה שלו לראש הכרות. בזמן שהם מקשיבים לדבריו, שריף בוסטוויק מפנה את תשומת לב כל הנוכחים לעובדה שהעיניים של המנוח עוקבות אחריהם לכל מקום שהם זזים. זה לא המונה ליזה, אבל זה אוף-ביט במיטבו.

משם המשכנו ל"Hobo With A Shotgun". את הסרט המצוין הזה כבר ראיתי על המסך הקטן, אבל ידעתי שרק צפייה על מסך גדול תעשה עימו חסד. למזלי, אנשי פיפאן אוהבים מסכים עצומים וכך התאפשר לי להבחין בכל כדורית דם שהשתתפה בחוויה המתיזה והמשפריצה הזו.

מה זה צרוד, קשוח, אדום ועושה ככה עם הידיים? גראן טורינו בבלנדר!

עלילת הדם של "HWAS" מאד פשוטה. יחפן (רוטגר האוור בקאמבק אדיר) מגיע לחור נידח בשם פאק-טאון: עיירת בלהות שבה סנטה קלאוס הוא פדופיל, השוטרים הם אנסים סדיסטיים ונסיכי העיר אוספים ראשים למזכרת. בהתחלה יחפנינו מנסה להשתלב בעיר החטאים ואף מחליט להעלים עין מהפרעות הקשות, אבל אז הוא נתקל בזונה יפהפייה העונה לשם אבי (מולי דאנסוורת', מצוינת!). הוא מציל אותה ממוות בטוח והיא משיבה לו במיטה חמה. הוא מספר לה על דובים והיא מעניקה לו סוודר דובים. הוא משתף אותה בתכניותיו העתידיות: לאסוף 49 דולר, לרכוש מכסחת דשא ולעבוד למחייתו. ולבסוף הוא מקנח בטיפ מקצועי עבורה: את לא זונה, את מורה! שמעת היטב, אבי המתוקה והנותנת, יום יבוא ואת תהיי אשת חינוך ממעלה ראשונה. את, ולא אחרת, תספרי לדור העתיד שלנו על היופי שקיים בעולמנו. למרבה הצער, מלך העיירה ובניו הפוחזים אינם מאמינים ברפורמה החינוכית של מר הובו והם ממשיכים להשליט טרור ברחובות. כעת, לנוודינו לא נותרה ברירה: עליו לוותר על מכסחת הדשא היקרה ללבו ולרכוש שוט-גאן. להלן, "הובו עם שוט-גאן"- מרחץ דמים חסר רחמים.

האלימות בסרט הזה היא חסרת תקדים ויוצר הסרט, ג'ייסון אייזנר, מוכן ללכת עם חזונו האפוקליפטי רחוק מאד. כמה רחוק? לשרוף אוטובוס מלא ילדים תמימים-רחוק! ועדיין, מצאתי את עצמי מתפוצץ מצחוק לכל אורך הסרט. ומילא שהיה מדובר רק בי, או-אז הייתי יודע שאיבדתי את שפיותי סופית. אבל יחד איתי צחק אולם שלם. "הובו עם שוט-גאן" הוא לטעמי אחת הקומדיות המוצלחות של השנה החולפת והוא כולל, נכון לעכשיו, את מקבץ שורות המחץ הצפוף ביותר של השנה. זו, אגב, אחת השורות האהובות עליי בסרט:

Put the knife away, kid… or I'll use it to cut welfare checks from your rotten skin!

כדי שחלילה לא תחשבו שמדובר בקומדיה רגילה, אוסיף ואומר שאחת הבדיחות היותר מוצלחות בסרט משתמשת בתריסריון ומעיים מפוצצים כחומרי הסוואה. הלצות אחרות כוללות מסור וצוואר, מחלקיים במצח, זכוכיות בגרון, תמנון ענק ונו…אתם מבינים את התמונה…

להלן, התמונה: ראש שנערף במערכה הראשונה לא יופיע במערכה האחרונה.

======================

היום תיערך ההקרנה השנייה של "כלבת". כל הכרטיסים כבר נמכרו!

כמו-כן צפויות לנו ההקרנות הבאות: "schoolgirl apocalypse", "סופר" ו"דבאאנג" (רובין הוד הודי).

====================

אורי שחורי הגדול חזר לעדכן את הבלוג המוטרף שלו ומייד ניגש לטפל במריון קוטיאר ובטרילוגיה הגדולה של חייה.

מייד אין קוריאה 6: זהירות, רק לא לחדור!

אם לשפוט לפני המתרחש בטבלת שוברי הקופות של קוריאה, מייקל ביי הוא לא פחות מאל מקומי. ומילא שהיה מדובר רק בהתרחשות קולנועית, אבל הטלוויזיה כאן מקדישה ימי שידור שלמים לפירומן ההוליוודי. ולא רק בערוץ אחד. פה "רובוטריקים" ושם "רובוטריקים 2" ויש גם אינספור פרסומות שמקדישות את עצמן לקידום סחורותיו של ביי. מאידך, זה יכול להיות גם יותר גרוע. קחו למשל את העובדה שברגעים אלה, מוצאי יום ראשון, מוקרנת יצירתו המונמנטלית של רולנד אמריך, "10000 לפנה"ס".

אבל לא הכל רע ואת הרגעים שבין הקרנה להקרנה ומסיבה למסיבה, אנחנו מעבירים בניסיון להבין כיצד מתנהלת הטלוויזיה הקוריאנית בהשוואה לזו הישראלית. החדשות הטובות: מפלס תכניות הריאליטי נמוך עד בלתי נראה. החדשות הרעות: מפלס הטלנובלות עולה על גדותיו. החדשות הרעות-טובות: מיטב הכוכבים הקוריאנים עושים גם טלנובלות. ממש כמו בישראל.

הקוריאנים, בדומה ליפנים, חולים על תכניות קומדיה מטורללות. הגניבו הצצה לגרסה המקומית לתכניתו של שלום אסייג, "צחוק מעבודה":

מה שמדהים לגלות זה שהתכנית הזו מצחיקה גם מבלי שנבין מילה. ועדיין היא לא מצחיקה כמו הפרסומות הקוריאניות המהוללות, בטח לא כמו הפרסומת שרצה כאן אחת לעשר דקות:

אין לי מושג מה הפרסומת האינפנטילית והסקסית הזו מקדמת (ציוד בום??) אבל היא השיגה את מטרתה: אני אקנה כל מוצר שמגיע עם כוריאוגרפיה כל-כך מושלמת.

ואפרופו כוריאוגרפיה מושלמת, הקוריאנים מעריצים הופעות חיות וכך קורה שיש ערוץ שמקדיש את עצמו לחיי הפופ של כוכביו. להקה אחת צדה את עיניי וכשאני כותב צדה אני מתכוון, ירתה בעיניי, תלשה אותן מארובותיהן ולקחה אותן כבנות ערובה. על במה אחת ניצבות להן למעלה מעשר נשים שרוקדות ושרות ומקפיצות את הקהל לעננים. זו האימא של כל להקות הנשים, הסופר-גרופ של הסופר-גרופס, הלאה הספייס-גירלז קבלו את הסוג'ו גירלז:

מדובר בהופעה של שעה, מוזיקה קלאסית במיטבה.

=============האבחנה הבאה מוגבלת מגיל 18=========================

אאוט אוף פו-כוס

אם חשבתי שהצנזורה הישראלית היא אווילית, הרי שתאומתה הקוריאנית גורמת לה להיראות כמו האח המבריק במשפחה. למזרח הרחוק, כידוע, יש בעיה עם איברי המין המוצנעים. קשה להם, במיוחד ליפנים, עם פין ופות. עם ציצי הם בסדר וגם עם טוסיק. אבל בולבול אסור וגם תותה. וחדירה זה הכי חמור. הקנס שיוטל על העבריינים הוא אותו כתם מטושטש ומשעשע שמופיע באזור המפשעה. במשך שעות ניסיתי להבין את ההיגיון התרבותי שעומד מאחורי ההחלטה ואז זה הכה בי: אין היגיון. שכן, מה עושה אדם שצופה בסרט שיש בו סצינות מין מסעירות ונועזות שמונעות ממנו באמצעות כתם (לא הסרה של הסצינה, חלילה) את האקט המלא? הוא משלים אותו בעצמו. הצופה הנשית חולמת על איבר מין אגדי (הרבה יותר אגדי מזה שיש לשחקן המוגבל להציע) והצופה הגברי מדמיין פות-על, סופר-תותה, כזה שאפילו הקולנוען המוכשר בעולם לא יוכל להביא למסך המרצד. בכך, הופכת הצנזורה המקומית את הצופה התמים למציצן פעיל עוד יותר.

אבל זו לא החדירה היחידה שמדירה שינה משנתה של הצנזורה המקומית. היום שודר בטלוויזיה "הטייס" בבימויו של מרטין סקורסזי(ה) ובכל פעם שסיגריה מוצתת הונחה בפיו של אחד מגיבורי הסרט שוב הופיע לו אותו כתם מיתולוגי. הרשו לי לחדד את התופעה: מותר להציג שחקן שסיגריה בוערת נמצאת בין אצבעותיו. מותר להראות עשן שיוצא מפיו של כוכב. מותר אפילו להיתקל בגיבור שסיגריה שוכבת על שפתיו. אבל אסור בכל לשון של איסור להראות סיגריה בוערת נכנסת לפה של שחקן או שחקנית. אסור גם להראות אותה יוצאת.  זה פשוט חם מדי!

מייד אין קוריאה 5: קוריאה ו"כלבת" לעולמים, שתי נשיכות ב…

אמש זה סופסוף קרה. "כלבת" ערך את הפרמיירה שלו באחד האולמות הגדולים והאהובים בפוצ'ון בפני מאות צופים מקומיים ונלהבים. עבורנו מדובר בסגירת מעגל קטנה. במשך שנים, נבות ואני סוגדים לקולנוע של דרום קוריאה וצופים בכל פירור קולנועי שמגיע משם. כשניגשנו לכתוב את התסריט של "כלבת" תמיד שאלנו את עצמנו, מה הקוריאנים היו עושים? המעבר הבלתי פוסק בין טונים שונים (קומדיה, אימה, טרגדיה), ההומור האדום, טשטוש הערכים המוחלטים-כל המאפיינים הללו יובאו היישר מקוריאה ל"כלבת". לכן, כששמענו שהתקבלנו לפסטיבל הפנטזיה הגדול של פוצ'ון ידענו שסופסוף נוכל לדעת אם עשינו סרט שיוכל לשחק במגרש השעשועים של הקוריאנים הגדולים.

למתורגמנית שלנו קוראים אסתר. וכן, גם היא מלכה!

בתום תשעים דקות חמימות עם הקהל המקומי בפוצ'ון אני מבקש לחזק את דעתי: אם עשיתם סרט אימה תדאגו לערוך את הפרמיירה שלו בפסטיבל שמתמחה בסרטי ז'אנר. שכן, הקהל שמגיע לפסטיבלים כמו פיפאן או פנטספורטו (שבפורטוגל) שונה לחלוטין מזה שימתין לכם בפסטיבלים מעונבים וחנוטים יותר. בפסטיבלים מהסוג הראשון, הקהל מגיע בהמוניו כדי לעשות אהבה עם המסך הגדול. זוהי אהבה מעוותת ומדממת ומאידך כל-כך פשוטה ומלאת אמת. הציניות הארורה נותרת מיותמת בבית ולאולם המחבק כולם מגיעים חמושים רק ברפלקסים שלהם. כשמשהו מצחיק-צוחקים! כמשהו עצוב-משמיעים אנחה מייללת! (אוווווו!!!) כמשהו מפחיד-מסתירים את העיניים! וכשמשהו מקפיץ-קופצים ולעתים, כמו שהוכיחה לנו ההקרנה אמש, קופצים כל-כך גבוה שעלולים להשאיר גם חור בתקרה.

ועדיין, בניגוד לקהלים שפגשנו בפנטספורטו, טרייבקה ואדינבורו, הקוריאנים מופנמים יותר ולכן היינו צריכים לחכות תשעים דקות שלמות כדי לדעת מה הם באמת חשבו על הניסוי הישראלי. כשכתוביות הסיום עלו ואיש לא עזב את האולם, ידענו שהם התאהבו בסרט ושהם מצפים לסצינה נוספת ומפתיעה. הם קיבלו אותה כמה שניות מאוחר יותר וחיוך ענק נמתח על פניהם.

הסכם ממון? אין שום בעיה!

בתום ההקרנה עלינו לבמה לסדרה של שאלות ותשובות והרשו לי לומר את הדבר הבא על הקהל הקוריאני: מדובר בקהל חד ומתוחכם במיוחד. מספר הסוגיות המקוריות שהם העלו היה עצום ובשלב מסוים המנחה נאלץ לחתוך את הדיון מאחר וסרט אחר היה אמור להקרין באותו אולם. או-אז ניתן האות לאירוע ההזוי מכולם- טקס החתימות. משהו כזה קרה לנו גם בפורטוגל, אבל איש לא הכין אותנו לחיבתו העצומה של הקהל הקוריאני. שכן, בצאתנו מהעולם חיכו לנו גדודים של מעריצים קוריאנים שהמתינו לנו עם דפים, גלויות של הסרט ועטים וביקשו מאיתנו לחתום ואז להצטלם עמם. כמה מהם אף ביקשו מאיתנו לשגר אליהם את התסריט של "כלבת" (באנגלית, כמובן) כדי שהם יוכלו ללמוד אותו מקרוב. אנחנו, כמובן, נעשה כמבוקשם ונוסיף למעטפה טבעות אירוסין. תקראו לזה שגרירות של רצון טוב, אבל אחרי אתמול נבות ואני רוצים למסד את הקשר שלנו עם אנשיה היפים של פוצ'ון.

את הדרך חזרה לבית המלון עשינו ברגל כשאנחנו מרחפים מספר סנטימטרים מעל האדמה. אם חשבנו שהכניסה ללובי תחבר אותנו בחזרה אל הקרקע, טעינו. שכן, שם ציפתה לו הפתעה נוספת: בריאן יוזנה הענק (הוא באמת ענק, אגב). יוזנה הוא אגדה בעולם האימה. הוא האיש שהפיק עבור סטיוארט גורדון את אחד מסרטי הפולחן הגדולים בכל הזמנים, "ריאנימייטור". הוא האיש שחתום על שני סרטי ההמשך ל"ריאנימייטור".  הוא אחראי ל"סוסייטי" ומעריציו של מרק דקסקוס חייבים לו את "פרימן".

אני אוהב אותך בריאן יוזנה

אבל, מעבר לכך שהוא איש קולנוע מרתק יוזנה הוא גם אישיות חמה ולבבית. ברגע שהצגנו את עצמנו הוא השלים, בעצמו, את הפרטים. היה חשוב לו להראות שהוא יודע עלינו לא פחות מאשר אנחנו יודעים עליו. ולא זאת בלבד שהוא הכיר את "כלבת" הוא אפילו הציע לנו לעשות את מה שכולם מציעים לנו לעשות לאורך השנה האחרונה: סרט על חסידים רצחניים (Rabbis). יוזנה, הוא הדבר הכי רחוק מתקינות פוליטית, והוא הציע שהחסידים הרצחניים יהרגו את כולם באמצעות יהלומים. כששאלתי אם הוא ירצה לביים את הפארסה הפסיכוטית והגזענית הזו הוא השיב בחיוך מחשיד, הייתי רוצה אבל רק יהודי יוכל להתחמק מעונש עם רעיון כזה. אבל לא הכל אבוד, יוזנה סיפר לי שסרטו הבא, "POPE", עוסק באדם שמסתובב בבגדי אפיפיור ורוצח כמרים פדופילים להנאתו. אמממ…תענוג.

יוזנה הוא השראה לכל יוצר אימה צעיר. בגיל 60 הוא נושא על פניו חיוך ילדותי של מי שרק פוסע את צעדיו הראשונים בעולם האימה של תעשיית הקולנוע. הוא ויטאלי ועמוס ברעיונות מקוריים שאילולא היו מובילים אותו לקולנוע, ודאי היו משגרים אותו לתאי כליאה שונים ומשונים ברחבי ארה"ב.

נפרדנו מיוזנה בחיבוק והבטחה למפגש מחודש על אדמת ישראל.

אחרי כל הטוב הזה נותר לנו רק דבר אחד לעשות: לחגוג. ואם חשבתם שהקוריאנים יודעים לעשות סרטים, חכו עד שתיכנסו לנשף האיפור השנתי שלהם. בשתי מילים, הו אלוהים!

מייד אין קוריאה 4: כולם שונאים קולנוע קוריאני!

כמה פעמים שמעתם ישראלים מכריזים בקול רם ונישא, "אני לא צופה בקולנוע ישראלי"? הרבה, אולי אפילו יותר מדי. אתם ודאי משוכנעים שמדובר בתופעה מקומית, שרק הישראלים לא ממהרים להתלהב מהתוצרת המקומית שלהם. ובכן, הרשו לי להרגיע את כולכם, מדובר במגמה חובקת עולם. הפורטוגזים לא צופים בקולנוע פורטוגזי, הסקוטים לא צופים בקולנוע סקוטי והקוריאנים, שומו שמיים, לא צופים בקולנוע קוריאני.

בהגיעי לארץ חדשה הסינפיל שבתוכי תמיד מתעורר לחיים חדשים ובדרך-כלל יוצא שאני נוהג לחקור את תושבי המקום לגבי התעשייה שלהם (מה היו הלהיטים האחרונים בשפתם? מי השחקן האהוב עליהם? מי היוצר החשוב ביותר בארצם? וכיוצ"ב). התשובות שאני מקבל תמיד נשמעות לי מתפזרות ומבולבלות. ומילא שהיה מדובר בתושבים שכל קשר בינם ובין קולנוע היה מקרי לחלוטין, אך לא אחת מדובר באנשי פסטיבל (שלא צפו מעולם ב"אולדבוי" כי הם שמעו שהוא אלים מדי) ולעתים אפילו בעיתונאים מקומיים. היום, למשל, שאלתי את אחת המראיינות שלנו, מהו הסרט הלוהט ביותר בקוריאה בימים אלה. היא השיבה, בלי להתבלבל, "רובוטריקים 3". "לא, לא", הקשיתי עליה והוספתי, "מהו הסרט הקוריאני הלוהט ביותר בימים אלה?". באותם רגעים היא התחילה לשפשף את ראשה ונראה שסופסוף אני עתיד לשמוע תשובה שתסב לי עונג רב, אבל אז היא סיננה את המשפט שאני חושש ממנו יותר מכל: "אני מצטערת. אני פשוט לא אוהבת קולנוע קוריאני".

את צליליו של שברון הלב שלי שמעו הבוקר גם בצפון קוריאה. הכיצד ייתכן, שהקוריאנים לא מתחברים לקולנוע הווירטואוזי והמשלהב שלהם? האם גם בארץ שצמחו בה יוצרים כמו קים ג'י וון וצ'אן ווק פארק הקהל המקומי יעדיף לצפות בפרויקט חדש מבית מייקל ביי? הרשו לי שלא להשיב על השאלות הללו בקול. הכאב פשוט חד מדי.

באופן אירוני, מספר רגעים אחרי שסיימנו את הראיון המדובר כיתתנו את רגלינו להקרנה מיוחדת של יצירה קוריאנית מסחררת בשם "הים הצהוב". את הסרט ביים אחד מכישרונותיה המבטיחים של קוריאה, נה הונג-ג'ין (סרט הביכורים שלו, THE CHASER, הוא ללא ספק אחד המותחנים המשוכללים והמשובחים שנוצרו בשנים האחרונות).

מחול גרזנים משובב לב ושובה עין

הגלגולים שעבר סרטו החדש של נה הונג-ג'ין בטרם הגיע לפסטיבל פיפאן מרתקים לא פחות ממותחן הפשע החדש שלו. בניסיונו להגיע למועד ההפצה שלו בדצמבר, החליטו מפיקי הסרט להאיץ את תהליך העריכה וכך קרה שהוא יצא לקולנוע המקומי בקאט מבולבל ומקרטע שאורכו כ156 דקות. למזלו של הונג-ג'ין, ניתנה לו ההזדמנות נוספת לתקן ולשכלל את סרטו עבור פסטיבל קאן. ואמנם, במסגרת "מבט מסוים" הוצגה גרסה מוצלחת ומהודקת יותר של הסרט לה הוצמד גם הכיתוב המחייב: גרסת הבמאי (140 דקות). הוורסיה שהוקרנה בפסטיבל קאן זכתה להדים חיוביים והיא גם הגרסה שהוצגה לפנינו היום.

"הים הצהוב" חייב את שמו לרצועה הימית שנמצאת בין סין לקוריאה. חייו של תושב מהאזור הזה משולים לאלה של כלב או חרק. כך לפחות, אנו למדים מדברי הקריינות הפותחים של גיבור הסרט (ג'ונג-וו הא)- נהג מונית שננטש על-ידי אשתו ונאלץ לגדל את בתו הקטנה ביחד עם אמו הנוזפת. ומילא שבכך הסתכמו כל צרותיו, אך חיבתו להימורים הניבה לו חובות שאין ביכולתו לכסות. למזלו, יש מי שאוהב חרקים ואת מעמדם הייחודי והנהג שלנו נשלח לחסל אדם בקוריאה. בהתחלה הוא מתלבט, אבל המחשבה שהוא יוכל להחזיר את חובותיו (ואולי גם להיתקל באשתו האובדת) גורמת לו לצאת למסע דמים אפי.

בהגיעו לקוריאה הוא זומם תכנית למופת. הוא מתזמן את רגע הגעתו של הקורבן, את מנהגיו של הנהג הפרטי ואפילו את אופייה של התאורה במקום. אך בקולנוע הקוריאני כמו בקולנוע הקוריאני, דינן של תכניות מושלמות להיתקל בכל התקלות האפשריות ובהקשר הזה לבד "הים הצהוב" ראוי להיכנס לספר השיאים של גינס על שיבושה האולטימטיבי של תכנית חיסול קולנועית.

יותר מזה אני לא מוכן לחשוף, שכן בדומה לרוב היצירות הקוריאניות, חלק בלתי מבוטל מחוויית הצפייה ב"הים הצהוב" שואב את כוחו מההפתעות הקטנות, אותם מקלות דינמיט שהיוצר תוקע בגלגלי החיים.

הרשו לי רק לומר שמאז "שבעה צעדים" לא נהניתי כך מתגרת המונים קוריאנית ושמעולם לא חשבתי שאראה סרט שיגרום לי לרצות להסתובב עם גרזן ברחובות (לפחות לא מאז ימיו של צ'רלס ברונסון ב"שבעת המופלאים") ו/או עצם של חזיר. ובהקשר הזה, שוב נדהמתי לגלות כמה מעט אקדחים וקליעים מוצאים תעסוקה בתעשיית הקולנוע הקוריאנית .

ואיך אפשר לסיים בלי כמה מילים על המרדפים בסרטיו של נה הונג-ג'ין. אלו מביניכם שראו את "The Chaser"', ודאי זוכרים את אחת מסצינות המרדף היותר מרעננות של השנים האחרונות. "הים הצהוב" מגדיל לעשות וכולל שניים מהמרדפים היותר מופרעים שתראו בתקופה הקרובה. אני מצאתי שהדרך המדויקת ביותר לתאר אותם היא הבאה: אם המרדף המטורלל ב"אחים בלוז" היה פוגש את האסתטיקה המחוספסת של סדרת "זהות במלכודת" ומזיין אותה בכלי המשחית של "שבעה צעדים", ודאי היו נולדים לו שני בנים פוחזים-שני מרדפים ממזרים בני ממזרים.

לא עם הגרזן, לא עם עצם החזיר!

תוספות מיוחדות:

הטריילר ל"The Chaser" (תרגום לצרפתית):

הטריילר ל"הים הצהוב":