במשך שנים סיזר, הקוף ירוק העיניים, התהלך אבוד בעולם. הוא הרגיש לא שייך. משהו בו רצה להילחם, להיאבק, לזעוק חמס, אבל הנוחיות הבורגנית שהציעה לו משפחתו האמידה והמאמצת, הרדימה את מחשבותיו הטורדניות. חייו היו יכולים להמשיך כך לנצח, אילולא בוקר בהיר אחד סיזר החל להרגיש שמחוץ לחלונו מתקיימת לה מציאות שאין לו שום קשר אליה. שם, מעבר לעצי השכונה, סיזר גילה שיש יופי, הדר ופאר. אבל, לא רק. מחוץ לפרוורים המאווררים יש גם גילויים של אלימות, עוולות חברתיים, שחיתות, עושק וקיפוח. לפתע החדר המרווח של סיזר בעליית הגג של הוריו החל לסגור עליו.
ובדיוק בנקודה הזו בזמן, סיזר החליט לעשות מעשה: לעוף מהחלון ולבחון את אופציות הנדל"ן בסביבתו הקרובה. בכל זאת, בחייו של כל קוף מגיע הגיל שבו עליו לעזוב את הקן החמים שהעניקו לו הוריו לטובת בית שבו יוכל להקים משפחה משלו. והנה, סיזר יוצא אל הרחובות, וכולו נרגש עדיין מהאוויר החופשי שמרעיד את לחייו ומן העתיד הוורוד שאך מחכה לו מעבר לפינה, ואז ראשו נחבט בקיר ענק.
אחרי שהתאושש סיזר גילה שמעבר לפינה לא המתינו לו דירות פאר וגם לא עבודה עם הכנסה בטוחה. לא, לא, אם סיזר שלנו יעזוב את בית הוריו, הוא יתגלגל עד מהרה לחיים ברחובות או חמור מכך: הוא ייאלץ להסתפק בצמרות עצים מחולקות. אלה חיים של כלב, חשב סיזר, לא של קוף. או-אז גמלה החלטה בלבו: להישאר בבית הוריו ולייחל לרגע שבו יוקר המחיה ישוב לשפיותו.
המקום נורא יפה, אבל עם הארנונה, החשמל והצמיג הזה...
הימים חלפו, יוקר המחיה רק עלה, ואיבריו של סיזר החלו לצמוח ולהתפתח. החיים בבית אימא הפכו לבלתי אפשריים והדיכאון עשה את שלו. סיזר הוציא את ייאושו על השכנים ולעתים אף הסתבך בקטטות רחוב. זמנים נואשים דורשים צעדים נואשים וסיזר נתבקש לעזוב את בית הוריו ולהעתיק את מגוריו לבניין מט ליפול. שם, במבנה עתיר כוכים, ששטחם לא עולה על מטר מרובע, הוא מצא את ייעודו האמיתי בחיים: סיזר שלנו יגדל להיות מהפכן!
ועדיין, מחאתו לא פרצה בן לילה. סיזר, הסובלני ונעדר רוח הלחימה, היה צריך להבין תחילה שבעל הבית שלו יתעמר בו עד יום מותו, שיהיה עליו לוותר על ארוחות גורמה ולהסתפק בנזיד עדשים וחמור מכל- שהוריו לא יוכלו לתמוך בו עוד מבחינה כלכלית, בטרם ייצא לקרב הגדול על חייו.
וכך, כשגבו לחוץ אל הקיר והחמצן בריאותיו כמעט אזל לגמרי, סיזר הצליח לשגר לאוויר העולם את המילים שיהפכו לססמת המהפכה: "לא!".
יהיו שיתלוננו כי מדובר בשתי אותיות ריקות מתוכן, שכן שום מילה נוספת לא מתלווה אליהן, אבל הן מסכמות נהדר את תחושתו של העם הנרדף: לא! לא כללי ונהדר. לא כללי לכל מה שהיה עד עכשיו.
סיזר, כלל לא ידע איזה כוח טמון בשתי האותיות הללו, אבל אז הוא ראה כיצד מצטרפים אליו כל הדיירים האחרים בבניין. עד מהרה התחוור לו שגם להם נמאס מהחיים שדוחקים אותם לפינה. ואמנם, עוד באותו לילה נערכה ישיבה סוערת בין דיירי הבית ובסופה נתקבלה החלטה: כולנו נעזוב את דירותינו הצרות ונקים מאהל מחאה בלב העיר.
בימים שלאחר מכן, החליטו מנהיגי המהפכה להדגיש ולומר שמחאתם גדולה ממצוקת הדיור. זוהי, למעשה, מלחמה על עתידה של החברה בה הם חיים. ומכאן שהיא לא שייכת רק לשימפנזה, לבבון הקולני ואפילו לא רק לאורנג-אוטנג החכם והמתנשא. המהפכה הזו שייכת ל-כ-ו-ל-ם.
מהיום כל קוף רואה, כל קוף שומע וכל קוף מדבר.
הפיראנה מכה שנית 