מאחורי הסורגים (האסקפיסט, ביקורת)

בסיום הצפייה ב"כוכב הקופים-המרד" חייכתי לעצמי. סופסוף סרט קיץ שמכבד את צופיו המיוזעים. הסרט אמנם סובל מלא מעט בעיות תסריטאיות (למשל, לשם מה היינו זקוקים לעלילת משנה רומנטית עם נערתו של נער החידות ממומביי?), אבל יש כל-כך הרבה תנופה בבימוי של רופרט ווייאט שקשה לא להיסחף אחריו. וכולנו אכן נסחפים. כל-כך נסחפים עד שאנחנו מוצאים את עצמנו מקליקים את שמו של הבמאי בימד"ב ותרים אחר עברו החמקמק. או-אז כולנו מגלים ש"כוכב הקופים-המרד" הוא בסך הכל סרטו העלילתי הארוך השני. פלא פלאים: הכיצד ייתכן שאולפני פוקס הגדולים העניקו לבמאי (כמעט) מתחיל את המפתחות לאחת ממלכותיהם הגדולות בתולדותיהם?

כדי להבין את גודל המאורע, מייד רצתי לחפש אחר סרט הביכורים של ווייאט, "האסקפיסט" ואז גיליתי שהכוכב של סרטו הראשון הוא לא אחר מבריאן קוקס שמופיע גם בתפקיד משנה, משונה ולא אופייני, ב"כוכב הקופים-המרד". קוקס מגלם ב"אסקפיסט" את דמותו של פרנק פרי, אסיר בבית כלא שמקבל בוקר בהיר אחד מכתב שבו כתוב כי בתו העדינה הידרדרה לסמים. פרי לא מתבלבל ומחליט לעשות מעשה: להקים צוות קטן ולתכנן את הבריחה המושלמת. אבל, בסרטי הבריחה מהכלא כמו בסרטי הבריחה מהכלא, שום דבר אינו מושלם ולצוות שלנו מזומנים מכשולים רבים בדרכו לתחנת קינג קרוס הגואלת.

לאור התקציר שגוללתי בפניכם אתם עשויים להרים גבה חושדת ולומר, "זה נשמע בדיוק כמו כל סרטי בית הכלא האחרים". אתם צודקים. הסיפור הוא תמיד אותו סיפור, השאלה היא איך מלהטטים בו? התשובה: שני סיפורים במחיר אחד.

הרשו לי להסביר. סרטי הבריחה הגדולים תמיד נסמכים על שני חלקים מאד ברורים: תכנון וביצוע. שלב התכנון מציע לצופה את התסריט המושלם. שלב הביצוע מציע לצופה את התסריט הפגום ושותת הדם. תמיד יש יוצאי דופן ונכון יהיה לומר שככל ששלב התכנון והחיים בכלא יהיו עגומים יותר כך הבריחה תהיה קלילה יותר וחפה מנפגעים (להלן, "חומות של תקווה") וככל ששלב התכנון והחיים בכלא יהיו נוחים יותר כך הבריחה תהיה כואבת יותר. קיימים גם מספר סרטים סדיסטיים שיתעללו בגיבוריהם בשני החלקים, "האסקפיסט" למשל. ובדיוק בנקודה הסדיסטית הזו נכנס לפעולה התכסיס התסריטאי של רופרט וואייט ודניאל הארדי: שלבי התכנון השונים יתועדו (וייערכו) במקביל למהלכי הביצוע. התוצאה: מתח גבוה!

דמיינו לעצמכם סרט שמקפיץ אתכם מסצינה שמתעדת את ניסיונותיו של אחד האסירים להשיג שן יהלום במהלך קרב אגרוף לסצינה אחרת שמציגה לנו את הרגע בבריחה שמצריך את השימוש ביהלום הנכסף. או לחלופין, דמיינו לעצמכם רגע שבו אתם למדים משהו אל טבעה ועברה של אחת הדמויות בסרט לאחר שזו כבר השיבה את נשמתה לבורא. הכאב והדרמה, באותם רגעים, הם בלתי נתפשים.

אין לי ספק שהגימיקים התסריטאיים המבריקים הללו, כמו גם העריכה המדויקת, עבודת המצלמה החכמה, הפסקול המצוין וההופעות האדירות שווייאט השכיל להוציא מכל צוות שחקניו- במיוחד מג'וזף פיינס שמפתיע ביכולתו לגלם בריון מגודל בקפוצ'ון היודע דבר או שניים על פריצות- הם שזירזו את הגעתו של היוצר המתחיל להוליווד הגדולה.

~הייתי כותב גם משהו על הטוויסט הסופי והמרטיט של הסרט ועל ההברקה שטמונה בשמה של היצירה, אבל אני מעדיף לאפשר לכם לגלות את מעשה הקסם של וואייט לבדכם~

The Cooler King

וכעת אנחנו יכולים לשוב ל"כוכב הקופים-המרד" ולראות כיצד הוליווד מצליחה לפעמים לחבר אחד ועוד אחד. כל מי שקרא את התסריט ל"כוכב הקופים-המרד" ודאי חש שסיפור המעשה שלו מזכיר יותר את המבנה העלילתי של דרמת בית-כלא מאשר את זה של מותחן מדע בדיוני. אחרי ככלות הכל, למעלה משישים אחוזים מהסרט מוקדשים למעקב אחר חייו של סיזר בכלא הקופים שלו. תחילה, אנחנו עוקבים אחר חייו הקשים שם והחלטתו לברוח, אחר-כך אנחנו מוזמנים לבחון את תכנית הבריחה שלו ולבסוף אנחנו מוזמנים לצאת עמו לחופשי. קוף טוב, הכל טוב.

================

בסקר "סרט הרוחות האהוב עליכם" הגיעו שלושה מתחרים למקום הראשון: "האחרים", "ביטלג'וס" ו"רינג". במקום השני דורגה היצירה הלא מוערכת דיה, "רוחות רפאים זה לכוסיות".

מודעות פרסומת

הקוף דורש צדק חברתי!

במשך שנים סיזר, הקוף ירוק העיניים, התהלך אבוד בעולם. הוא הרגיש לא שייך. משהו בו רצה להילחם, להיאבק, לזעוק חמס, אבל הנוחיות הבורגנית שהציעה לו משפחתו האמידה והמאמצת, הרדימה את מחשבותיו הטורדניות. חייו היו יכולים להמשיך כך לנצח, אילולא בוקר בהיר אחד סיזר החל להרגיש שמחוץ לחלונו מתקיימת לה מציאות שאין לו שום קשר אליה. שם, מעבר לעצי השכונה, סיזר גילה שיש יופי, הדר ופאר. אבל, לא רק. מחוץ לפרוורים המאווררים יש גם גילויים של אלימות, עוולות חברתיים, שחיתות, עושק וקיפוח. לפתע החדר המרווח של סיזר בעליית הגג של הוריו החל לסגור עליו.

ובדיוק בנקודה הזו בזמן, סיזר החליט לעשות מעשה: לעוף מהחלון ולבחון את אופציות הנדל"ן בסביבתו הקרובה. בכל זאת, בחייו של כל קוף מגיע הגיל שבו עליו לעזוב את הקן החמים שהעניקו לו הוריו לטובת בית שבו יוכל להקים משפחה משלו. והנה, סיזר יוצא אל הרחובות, וכולו נרגש עדיין מהאוויר החופשי שמרעיד את לחייו ומן העתיד הוורוד שאך מחכה לו מעבר לפינה, ואז ראשו נחבט בקיר ענק.

אחרי שהתאושש סיזר גילה שמעבר לפינה לא המתינו לו דירות פאר וגם לא עבודה עם הכנסה בטוחה. לא, לא, אם סיזר שלנו יעזוב את בית הוריו, הוא יתגלגל עד מהרה לחיים ברחובות או חמור מכך: הוא ייאלץ להסתפק בצמרות עצים מחולקות. אלה חיים של כלב, חשב סיזר, לא של קוף. או-אז גמלה החלטה בלבו: להישאר בבית הוריו ולייחל לרגע שבו יוקר המחיה ישוב לשפיותו.

המקום נורא יפה, אבל עם הארנונה, החשמל והצמיג הזה...

הימים חלפו, יוקר המחיה רק עלה, ואיבריו של סיזר החלו לצמוח ולהתפתח. החיים בבית אימא הפכו לבלתי אפשריים והדיכאון עשה את שלו. סיזר הוציא את ייאושו על השכנים ולעתים אף הסתבך בקטטות רחוב. זמנים נואשים דורשים צעדים נואשים וסיזר נתבקש לעזוב את בית הוריו ולהעתיק את מגוריו לבניין מט ליפול. שם, במבנה עתיר כוכים, ששטחם לא עולה על מטר מרובע, הוא מצא את ייעודו האמיתי בחיים: סיזר שלנו יגדל להיות מהפכן!

ועדיין, מחאתו לא פרצה בן לילה. סיזר, הסובלני ונעדר רוח הלחימה, היה צריך להבין תחילה שבעל הבית שלו יתעמר בו עד יום מותו, שיהיה עליו לוותר על ארוחות גורמה ולהסתפק בנזיד עדשים וחמור מכל- שהוריו לא יוכלו לתמוך בו עוד מבחינה כלכלית, בטרם ייצא לקרב הגדול על חייו.

וכך, כשגבו לחוץ אל הקיר והחמצן בריאותיו כמעט אזל לגמרי, סיזר הצליח לשגר לאוויר העולם את המילים שיהפכו לססמת המהפכה: "לא!".

יהיו שיתלוננו כי מדובר בשתי אותיות ריקות מתוכן, שכן שום מילה נוספת לא מתלווה אליהן, אבל הן מסכמות נהדר את תחושתו של העם הנרדף: לא! לא כללי ונהדר. לא כללי לכל מה שהיה עד עכשיו.

סיזר, כלל לא ידע איזה כוח טמון בשתי האותיות הללו, אבל אז הוא ראה כיצד מצטרפים אליו כל הדיירים האחרים בבניין. עד מהרה התחוור לו שגם להם נמאס מהחיים שדוחקים אותם לפינה. ואמנם, עוד באותו לילה נערכה ישיבה סוערת בין דיירי הבית ובסופה נתקבלה החלטה: כולנו נעזוב את דירותינו הצרות ונקים מאהל מחאה בלב העיר.

בימים שלאחר מכן, החליטו מנהיגי המהפכה להדגיש ולומר שמחאתם גדולה ממצוקת הדיור. זוהי, למעשה, מלחמה על עתידה של החברה בה הם חיים. ומכאן שהיא לא שייכת רק לשימפנזה, לבבון הקולני ואפילו לא רק לאורנג-אוטנג החכם והמתנשא. המהפכה הזו שייכת ל-כ-ו-ל-ם.

מהיום כל קוף רואה, כל קוף שומע וכל קוף מדבר.