גרסת הבמאי של טקשי מייקה ל"13 מתנקשים" כוללת 17 דקות נוספות. למרבה הפלא, הדקות הללו מפוזרות לאורך חלקיה הראשונים של היצירה ורובן ככולן מתעדות את הרגעים השקטים שלפני הסערה האדומה הגדולה. אין לי ספק שמי שהחליט על הסרת הסצינות הללו עבור הגרסה המערבית/בינלאומית חש שיש בהן כדי לפגוע בקצב האינטנסיבי של היצירה. זאת ועוד, חלק ניכר מהסצינות הללו עוסקות בדמות הפרובוקטיבית ביותר בסרט: המתנקש ה13.
סצינה מופתית אחת ראויה להתייחסות נרחבת: אנחנו מוזמנים להעביר את הלילה האחרון שלפני הקרב הגדול במחנה הסמוראים. תריסר המתנקשים היהירים והמקצועיים מנצלים את השעות האחרונות להכנות ולשינה עמוקה, מלבד מתנקש אחד שלא מוצא את מנוחתו: מתנקש מספר 13. שוכן ההרים שלנו בוחר להעביר את הרגעים האחרונים שלפני המלחמה בסדרה אינסופית של משגלים. הוא מבקש מראש הכפר לארגן עבורו צבא של נשים ולהכניס אותן בזו אחר זו למשכנו. אנחנו מצטרפים לסצינה הסוריאליסטית הזו כשזעקות כאב נשמעות מהחדר שבו שוכן ההרים מתעלס עם בנות היישוב. מאחר ואנחנו לא מוזמנים אל חדר האהבים, אנחנו משוכנעים שמדובר באקט אלים- מהסוג שהלורד הסדיסט היה מייצר. לפתע, בחורה מופיע במפתן הדלת והיא בקושי מסוגלת ללכת. היא אוחזת באיזור המפשעה שלה, מתחננת לרחמים, מדדה לעבר החצר ואז מתרסקת על הריצפה. המצלמה עוקבת אחר נפילתה ואז מגלה ערימה של נשים במצב דומה. כולן מייללות מכאב ואוחזות את איבריהן. השוט שלוכד את ערימת הנשים המיוסרות מזכיר, באופן מכוון כמובן, את הטבח שביצע העריץ הנורא בשלבי הפתיחה של הסרט.
בסצינה הערמומית הזו מייקה מייצר הקבלה גאונית בין הלורד לשוכן ההרים- בין האלימות הטקסית והמנומסת של השליט הנורא ובין הברבריות הפראית של שוכן ההרים.
מייקה, אגב, לא מסתפק ביבבותיהן של הנשים. רגע אחרי שצפינו בנשים שנפלו קורבן למעשיו של שוכן ההרים, אנחנו שומעים את זעקת הייאוש של האחרון: "הבו לי עוד נשים. הנשים פה עדינות. סף הסיבולת שלהן נמוך מדי עבורי. אני זקוק למישהי שתעמוד בקצב שלי". ראש הכפר מתבונן סביב ומסנן לעברו, "אבל, אין עוד נשים. ידעת כבר את כולן והן זקוקות לזמן התאוששות כדי שיוכלו לשוב ולשכב עימך". שוכן ההרים המתוסכל מגרד בראשו ואז המגבת נופלת מאיבר מינו.
הרגע שאתאר בפניכם כעת הוא לטעמי אחד הרגעים הגדולים של הסרט ואין לי ספק שהצנזור המערבי אחראי להסרתו: המגבת נופלת ואז אנחנו חותכים למבטו ההמום של ראש הכפר. לפי הבעת פניו של האחרון אנחנו מבינים שאיבר מינו של שוכן ההרים יכול להתחרות בקלות בזה של גודזילה. שוכן ההרים לוכד את מבטו המעריץ של ראש הכפר ומעניק לו מבט שאפשר לפרשו רק בדרך אחת: "אם אין נשים שיכולות לעמוד בכוח הגברא שלי, אולי אתה תוכל". והנה, בטרם סיימתי את המחשבה הזו, מייקה חותך לסצינה שמציגה את שוכן ההרים וראש הכפר בתנוחת כלב. הסצינה ההיסטרית הזו מסתיימת בזעקת הכאב וההנאה של ראש הכפר.
הסצינה האגבית הזו, שנחתכה באכזריות מהגרסה המערבית, היא המפתח להבנת הסרט ולפענוח דמותו של המתנקש ה13. בעוד הסמוראים והלורד מוצאים את התכלית לקיומם בהיכל המוות, שוכן ההרים מוצא אותה בחגיגת החיים. בעוד הלורד מערים גופות מרוטשות איברים בחצרו כדי לפרנס את האגו העצום שלו ובכך לקרוא תיגר על המחשבה שגם הוא, ביום מן הימים, ישיב את נשמתו לבורא עולם. שוכן ההרים, לעומת זאת, מותיר גופות כואבות איברים בחצרו כדי לרפא את הפצע שהותירה בו האהבה שחמקה מידיו.
שניהם, אגב, זוכים להארה לקראת סוף הסרט. הלורד חש כאב בפעם ראשונה בחייו ולמד שגם המנהיג האכזרי בעולם לא חסין מהמוות ואילו שוכן ההרים מחליט שהגיע הזמן להילחם על אהבתו הנצחית. הוא מגיע להחלטה הזו לאחר שכבר מת והוקם לתחייה בידי יוצר הסרט, טקשי מייקה.
מייקה יכול היה לבחור להחיות כל דמות אחרת בסרט אבל היה לו חשוב להשיב לחיים את המתנקש ה13, את האיד הטהור, את הפרא המקסים, את החיה שחוגגת את נס החיים והאהבה. מייקה גם הזרים דם חדש בעורקיו כדי שיוכל להיתקל בשורד נוסף של הטבח הנורא: אחיינו של מנהיג המתנקשים. בחור צעיר וחובב הימורים שנטש את אשתו לטובת הקרב הגדול של חייו.
המהמר ושוכן ההר מחליפים נדרים
שם, אל מול תל של גופות מבותרות, ניצבים שני גיבורי הסרט ומספרים את תכניותיהם לעתיד. המתנקש ה13 מספר על המסע שיעשה לעבר אהבת חייו ואילו המהמר מדבר על-כך שהוא לעולם לא ישוב לאשתו הנאמנה ויפצח בחיים של שודד חופשי שמשכיב כל בחורה מזדמנת. לאחר שהחליפו נדרים, פונה כל איש לדרכו. שוכן ההרים מדלג מעל הגופות כמו אייל משוחרר ואילו המהמר מדדה בקושי מהקרב. לרגע נדמה שהוא לא מסוגל להיפרד מהחוויה שסיפקה לו המלחמה הגדולה. מייקה מדגיש את ההיבט הזה כשהוא מתעד את הרגע שבו הסמוראי לא מצליח להיפטר מהחרב שנמצאת בידו- היא דבוקה אליה משל הייתה חלק בלתי נפרד מהווייתו של הסמוראי.
אלה הרגעים האחרונים בגרסת האולפנים. גרסתו של מייקה שונה לחלוטין. בגרסה זו החרב נותרת בידיו של המהמר כמעט עד לכתוביות הסיום. אלא שאז מייקה מגלה לנו מדוע הוא הותיר את החרב בידיו לעוד מספר דקות. אחת הגופות במגרש המוות מנסה לפגוע במהמר והוא נאלץ להשתמש בקטאנה שלו פעם נוספת על-מנת להציל את חייו. רגע לאחר מכן, רגליו מרגישות פחות כבדות, והוא מצליח לעזוב סופסוף את החצר המדממת.
השוט האחרון של הסרט חושף בפנינו אישה-ישות שלא נראתה על המסך כבר קרוב לשעה. האישה, מצולמת מגבה, ולפתע היא מסתובבת בעקבות רחש ששמעה. מדובר באשתו של המהר ומבטה המופתע רומז לנו שאהובה שב אליה מהמרחקים. ואולי בעצם מדובר רק בהרהורי ליבה.
סוף. כתוביות.
הפיראנה מכה שנית 
