המשך בא: מי שומר על השומרים?

בתחילת השבוע הותרתי אתכם עם קליפהאנגר. כעת, אתם ודאי מצפים שסופסוף אתייחס לביקורתו של מאיר שניצר. ובכן, חברים, הרשו לי לומר זאת בשם כל מי שלא מסוגל להודות בכך: ביקורות שליליות אוכלות בנשמה. ואם אתם לא מאמינים לי, תשאלו את יוסף סידר ואת שותפתו לחיים, ורד קלנר. ועדיין, עם ביקורת מהסוג ששניצר התקין עבור "כלבת" אפשר לעשות רק דבר אחד- לקרוא אותה במטוס, שעה שאתה עושה את דרכך לפסטיבל נכסף נוסף.

כמבקר בדימוס, אני יודע שעליי ללמוד לחיות עם ביקורת. אבל, אם להודות באמת, הופתעתי מהאופן שבו אחדים מעמיתיי לשעבר בחרו להתבטא ביחס לסרט הביכורים שלי. ומילא שהיה מדובר רק בי-עיתונאי עם ותק של קרוב לעשור-אבל זו הייתה גם יצירתו הראשונה של חברי הטוב, נבות פפושדו. בחור שאך סיים את שנתו השלישית באוניברסיטה. שלא תבינו לא נכון, אני לא מצפה להנחות. תמיד שפטו אותי בחומרה וזו הסיבה שאני קשה עם עצמי יותר מאשר כל אדם אחר. אבל, כשאני רואה כיצד התקשורת מטפלת ביצירות ביכורים אחרות ובקולנוע עצמאי שלא עומד מאחוריו מבקר לשעבר, קשה לי שלא להרים גבה.

היה משהו אלים בהתייחסות ל"כלבת" ובמספר מקרים אפילו קיבלתי את התחושה שאיזשהו נגיף מסתורי מצא את דרכו למקלדתם של כמה ממבקרי הקולנוע בארץ. זה בסדר לא לאהוב סרט, זה בסדר להציע קריאה שלילית ואפילו לנגח יצירה, אבל חייבים לשמור על דרך ארץ.

כמי שראה כיצד שני הצדדים חיים, אני יכול להעיד שיוצר חכם תמיד ייאטם לביקורת מהסוג ששניצר כותב. זה לא שאני מזלזל באחרון. נהפוך הוא, אני מחשיב את דעתו גם בימים אלה. אבל, כששניצר מעלה ביקורת לא מנומקת שכל מטרתה היא להקיא, בהעדר מילה בוטה יותר, על פועלם של שני בחורים צעירים שאך החלו את דרכם בתעשייה, אין דרך להתייחס אליו ואל מילותיו ברצינות. ואמנם, ביקורתו על "כלבת" הפכה כבר מזמן לבדיחה בקרב קולנוענים, לקוריוז ובכך למעשה ביזתה את מוסד הביקורת שאותו הוא מייצג.

ועדיין, תקרית שניצר-ואני משוכנע שאמירה זו תעציב אותו עד מאד-לא הטרידה את מנוחתי כמו המעשה הנבזי שעשתה מבקרת הקולנוע של הג'רוזלם פוסט, אחת-חנה בראון. מי, אתם שואלים? זה בסדר, גם אני לא שמעתי את שמה עד שקראתי את ביקורתה באנגלית על "כלבת" שכותרתה היא הבאה:

!Cure For "Rabies": Don't See It

אני כבר רואה איך חנהל'ה ישבה מול המחשב האישי שלה וחיככה את ידיה בהנאה כשחשבה על הכותרת השנונה והמפתיעה. אבל, לא הייתה זו הכותרת שהטרידה אותי, גם לא העובדה שהיא מצאה את "כלבת" מצחיק באופן לא מכוון (לא מכוון? בנאדם עם ברזל מלובן בבטנו משחק "חם, קר" עם הבחורה ששיפדה אותו זה הומור לא מכוון?) ואפילו לא העובדה שחנה שלנו לא מצאה הגיון בעלילה של "כלבת" כי הרוצח שלה-זהירות, ספויילר-נרדם כבר בהתחלה ואף אחד לא באמת נדבק -אתם מוכנים לזה?-בכלבת.

הבעיה עם הביקורת המביכה של חנה בראון נעוצה בעובדה שהיא לא מבינה את החשיבות של המקום בו היא כותבת. מדוע, אתם שואלים? ובכן, כשעיתונאים, מנהלי תוכן ואנשי פסטיבלים עושים סקאוטינג לסרטים הם מתבססים על ביקורות באנגלית ובמקרה של ישראל, הם מסתמכים על הביקורת ב"ג'רוזלם פוסט" .

למזלנו, מנהלי תוכן של פסטיבלי אימה ועורכיו של מגזין אימה, מעדיפים לצפות בטריילרים מאשר לקרוא ניתוח מבית היוצר של גברת בראון. ונשאלת השאלה, מה היה קורה אם לא היינו עושים סרט אימה? מה אם מנהלי התוכן של פסטיבל כלשהו היו בוחרים להאמין לכתיבתה המשפילה של גברת בראון? מה אם המילים האנגליות הבודדות שהיו מסתובבות במרחב הווירטואלי היו שייכות למבקרת של הג'רוזלם פוסט?

(אגב, בהקרנת העיתונאים בטרייבקה נכחה כתבת אחרת של הג'רוזלם פוסט, ג'ורדאנה הורן, ששלחה לנו מייל נלהב שאוהב את כל מה שגברת בראון שנאה, הציעה לראיין אותנו ואף פרסמה ביקורת מחבקת בג'ואיש דיילי פורוורד).

חנה בראון היא הסיבה שהתחלתי לסקר את הזירה הישראלית עבור טוויץ'. תקראו לי מיסיונר, אבל אני רוצה שהמילים הראשונות בשפה האנגלית על כל סרט ישראלי יהיו מפרגנות, מלטפות ואוהבות. לכן, בחרתי ב"ג'ו+בל", יצירתה העצמאית של ורוניקה קדר, כנקודת פתיחה. לכן, היה לי חשוב לכתוב על התגובות החיוביות ביציאה מסרט הביכורים של קדר על-אף שאני-עצמי טרם צפיתי בסרט (זה יקרה רק בשבת הבאה עלינו לטובה).

יום אחרי שפרסמתי את הפוסט הראשון בטוויץ' קיבלתי מייל מטוד בראון שבו הוא מבשר לי שהרשומה שעוסקת ב"ג'ו+בל" הגיעה למקום הרביעי במצעד הפוסטים הפופולריים באותו יום ושהכתבה נודדת כרגע בין כל אתרי הקולנוע הנחשבים.

גברת בראון היקרה, כל יוצר משקיע את חייו וממונו בעשיית סרט ולכל סרט מגיע קהל.

מאז שעבדתי על "כלבת" ניצלתי כל הזדמנות להתנצל בפני יוצרי קולנוע שאולי נפגעו מביקורתיי-למרות שאלו תמיד היו מעודנות ומנומקות ביחס לכמה מעמיתיי המחמירים. ובכל זאת, הרשו לי לנצל שוב את הבמה הוירטואלית ולבקש סליחה: אם אי פעם פגעתי ביוצר ישראלי כלשהו, אני מצטער. רק עכשיו-אחרי שחוויתי את הרפתקת הקולנוע הראשונה שלי-אני יודע מה עובר על קולנוענים ישראלים ולכן שמחתי כל-כך על הטקסט שניפקה ורד קלנר עבור יוסף סידר.

דבריה של קלנר הזכירו לי מילים חכמות שלחש באוזניי הבמאי, איתן גרין, כשהוא שמע שאני יוצא לעשות סרטי הראשון. "ידידי היקר", הוא אמר לי, "לעשות סרט בישראל זה נס ואם תגיע לקו הגמר עם יצירה, כל יצירה שהיא, הרי שאתה ראוי לצל"ש".

שלוש שנים אחרי ששמעתי את מילותיו של גרין, אני יכול לומר שהוא צדק. יצירת "כלבת" הייתה עבורי חוויה מאתגרת,  מלאת הקרבות (אישיות וכלכליות), פוקחת עיניים ומחכימה. העבודה הצפופה עם אנשי צוות, מהם מתחילים-מהם מנוסים, וכוכבים שהיו שמוכנים לעבוד כמעט בהתנדבות רק כדי לגעת בחוויה הפנטסטית הזו שנקראת "קולנוע" לימדה אותי דבר או שניים על ענווה וצניעות.

וכעת, שמא תתקבל התחושה שאני מייצר הכללות, או חלוקה למחנות, אומר שההתגייסות האדירה של עולם התקשורת לטובת הולדתו של סרט האימה הישראלי הראשון הייתה מעוררת השראה. זה גם הזמן להודות לכל עורכי/כותבי/מבקרי הקולנוע הישראלים שהרעיפו עלינו את אהבתם וביקשו לתמוך בפרויקט הזה מיום הולדתו ועד למסעותיו בעולם הגדול. תודו שכיף לכם לומר עכשיו לכל המקטרגים: אמרנו לכם!

מודעות פרסומת

טוויצ'ינג, ביצ'ינג-חלק א'

לפני כשבוע העליתי את הפוסט הראשון שלי בטוויץ' שהוא, כידוע לכם, אתר הקולנוע האהוב עליי. את הצעת העבודה קיבלתי לפני מספר חודשים במהלך פסטיבל טרייבקה. בתחילה לא ידעתי אם להסכים, שכן חייו של יוצר מתחיל תובעים ממנו די והותר, אבל אז חשבתי על המסע המוטרף שעברתי עם "כלבת" והחלטתי שעליי להתייחס למשרה המוצעת כאל שליחות ולא כאל משלח יד.

הרשו לי הסביר: "כלבת" נמצא בימים אלה בעיצומו של סבב פסטיבלים בלתי ייאמן. אם תשאלו את יושבי הקרנות הם עדיין המומים שדווקא "כלבת" נבחר לייצג את ישראל בפסטיבלים יוקרתיים כמו טרייבקה ואדינבורו. אבל, אם תשאלו אותי -וזה גם מה שאמרתי למפיק "כלבת", חיליק מיכאלי- הטיול הקסום הזה התאפשר הודות למייל שנשלח לעמוד הפייסבוק שלי מהעורך האגדי של אתר טוויץ', טוד בראון.

במייל הזה הוא בישר לי שהוא צפה בטריילר הלא מתורגם של "כלבת" ושהוא חייב, אבל חייב, לראות את הסרט המלא. למזלי, במהלך שנותיי כמבקר ובלוגר, צברתי ניסיון רב וידעתי שכשמר בראון בוחר לגלות סרט כלשהו הרי שצפויים לו חיים נפלאים. לכן, לא התבלבלתי וביקשתי לשגר סקרינר לאיש הנדיב בתבל.

טוד צפה בסרט ואהב אותו. מה זה אהב אותו, השתגע עליו. למן הרגע הזה "כלבת" עלה על מסלול פרימיום. אתם מבינים, די היה בפרסום קצר בטוויץ' כדי שכל כותבי המגזינים בעולם ירצו לקבל טעימה מהסרט שלנו. ומילא שהיה מדובר רק בעיתונאים, אבל ברגע שהרשת רחשה וגעשה החלו גם מנהלי הפסטיבלים להביע עניין בבשורה החדשה והמפתיעה מישראל.

הפסטיבל הראשון להביע בנו היה פנטספורטו -אחד מפסטיבלי האימה היוקרתיים בעולם. הבחירה לערוך את הבכורה העולמית של "כלבת" בפסטיבל עם אוריינטציה ז'אנריסטית הייתה מבריקה, שכן שבנו ממנו עם פרס הביקורת ובכך סימנו לעולם שסרט האימה הישראלי הראשון הוא יותר מכותרת או סתם קוריוז.

באותם ימים הביקורת של טוויץ' על "כלבת" עדיין לא התפרסמה, שכן הסרט עוד לא הגיע להקרנות בארה"ב. רק כשהגענו לטרייבקה התפרסמה ביקורתו הסופר-מפרגנת של פיטר גוטייארז לסרט הביכורים שלנו. מילותיו החמימות נתנו את האות לנחשול של כתבות אוהדות ונלהבות החל בוול סטריט ז'ורנל ובלוס אנג'לס טיימס שבחרו את "כלבת" לאחד מחמשת הסרטים הטובים בפסטיבל, עבור באתרים יוקרתיים וקשוחים דוגמת Slant וSalon שהוקסמו מהתעוזה הישראלית וכלה במגזין המקודש ביותר לחובבי אימה באשר הם: פאנגוריה.

כל אלה ועוד הפכו את "כלבת" לאחד מלהיטיו הגדולים של פסטיבל טרייבקה ומשם הדרך להסכם הפצה בארה"ב וקנדה הייתה קצרה מתמיד.

מאז הרגע הנוצץ בטרייבקה "כלבת" הוזמן לעשרות פסטיבלים וביניהם: אדינבורו (עכבר העיר על ההצלחה שם), פוצ'ון (קוריאה), פרייטפסט (אנגליה), פנטזיה (קנדה), פנטזי פילם פסט (שבע ערים בגרמניה) ועוד רבים וטובים שעליהם אינני יכול עדיין לבשר.

בעקבות סבב הפסטיבלים המוצלח הזה "כלבת" בדרך למצוא לעצמו הפצה בטריטוריות נוספות בעולם (פרטים בקרוב).

מה שאתם לא רואים כאן זה את הרגע שדה-נירו המבודח לחש באוזניי את המילה, צ'יז

אלו, כאמור, לא היו הבשורות האחרונות שהגיעו מטרייבקה. במהלך מסע הדילוגים שלנו שכלל אינספור פגישות עם סוכנים/מראיינים/מפיקים ותמונה מנצחת עם רוברט דה-נירו, פגשתי גם את בעליו של טוויץ'. הוא תיחקר את נבות (פפושדו) ואותי על מעללינו עד כה וכשהוא גילה שהייתי מבקר ובלוגר הוא שאל אם ארצה להתחיל לכתוב בטוויץ'. גימגמתי ארוכות ואז שאלתי, על מה בדיוק תרצו שאכתוב. "על כל מה שתרצה", הוא השיב והוסיף "אבל נשמח אם תיתן דגש על המתרחש בישראל. בכל זאת, אין לנו שגריר שם ונראה שדברים מתחילים לקרות בישראל".

התגובה מטוויץ' איננה ייחודית. בכל פסטיבל שביקרנו בו משוכנעים שמישראל עתיד לבוא הגל הבא של סרטי אימה. אנחנו, מצידנו, המשכנו לטפח בקרבם את הפנטזיה הזו כשהסבנו את תשומת לבם לסרטיהם של איתן ראובן (עולם אחר), דידי לובצקי (מורעלים) ועוד.

אחרי ששבתי מטרייבקה אחוז התרגשות התחלתי להתלבט ולשאול, האם אמצא את הזמן לכתוב באנגלית על התעשייה הישראלית. אחרי שבועות של התלבטות לא קלה החלטתי לקפוץ למים העמוקים ובתור פוסט פתיחה בחרתי לפרגן לסרט ישראלי עצמאי בשם "ג'ו+בל" אותו ביימה ורוניקה קדר.

להחלטתי החיובית ולבחירה ברשומה שעוסקת בקולנוע עצמאי ישראלי הובילה התרחשות עיתונאית שאירעה בימים שבהם "כלבת" פגש את הביקורת הישראלית.

המשך יבוא…