יממה אחרי ההיתקלות שלנו בג'ון לנדיס שבה אליי יכולת הדיבור, אבל אז שוב פגשנו את האחרון בלובי. הפעם, נבות לא הרשה לי להסתתר בפינה ולבהות. לא, לא, לאחר שקרא את הפוסט הנרגש שלי, נבות החליט לעשות מעשה ולהציג את שנינו בפני האיש שהעניק לנו את חזון "בית החיות". "היי", נבות הכריז בפני ג'ון לנדיס, "אנחנו הבמאים של "כלבת". לנדיס לא התבלבל ומייד אמר, "אה, שמעתי על הסרט הזה הרבה דברים טובים". בנקודה הזו שוב איבדתי את ההכרה אבל שמעתי, במעורפל, את נבות מספר ללנדיס על הערצתי אליו, על ילדותי בצל סרטיו, ועל-כך שהוא לא יוכל לחיות עם עצמו אלמלא יסדר לשנינו תמונה משותפת. לנדיס, שהוא אחד היוצרים החמים שתפגשו בחייכם, שמח לשתף פעולה וכך נולדה לה התמונה הבאה:
OMG as in Oh My Landis
:אחרי שהצטלמנו, לנדיס תיחקר אותנו על סרט האימה הישראלי הראשון ועל החיים בישראל ולבסוף הכריז: יש לי יותר מדי קרובי משפחה בישראל. ההכרזה הזו לא הפתיעה אותי, שכן בסיום המפגש עימו גם אני חשתי בשינויים הורמונליים ולאחר ביקור חפוז במרפאה המקומית, גיליתי שאני בהיריון ממנו. קראתם נכון, בהיעדר אמצעי הגנה מתאימים אפשר להיכנס להיריון גם מחיכוך כתפיים עם אגדה חיה. ג'ון היקר, החלטתי להחזיק בילד שלנו ולקרוא לו, בלוטו דנקר.
אחרי האירוע הנדיר שלפניכם שקעתי לתרדמת ארוכה ונבות נאלץ לסטור לי מספר פעמים בניסיון להזכיר לי שאנחנו מאחרים לראיון שלנו ברדיו. כשהתעוררתי גיליתי את נבות בתנוחה הבאה:
no video will kill this radio star
קצת לפני שהחל הראיון סיפר לנו אחד ממפיקי התכנית על סדרת ההיתקלויות שלו עם מחלת הכלבת. פעם עם חתול, פעם עם מכרסם מקומי ועכשיו נפלו עליו גם שני במאים ישראלים. ירחם האל על נשמתו.
את הדרך הארוכה בחזרה מהריאיון החלטנו לעשות ברגל. לא בכל יום השמש מאירה פנים למונטריאול ואתמול כל העיר יצאה לרחובות ופצחה בגרסתה המקומית ליום המים השנתי:
this is not a spike lee joint film
האווירה במונטריאול נהדרת. וגם האוויר. אני גם מוצא את עצמי נמשך יותר ויותר למבנה הארכיטקטוני של העיר. כבר בחרתי לי את ביתי הראשון שם:
נראה את הזאב הרע עכשיו
זה די מרגש להיתקל בעיר שאינה מאמינה בגורדי שחקים ומעדיפה להביט לתושביה בגובה העיניים.
בדומה לאדינבורו גם מונטריאול מציעה למבקרים בה את השילוב הנדיר של הישן והחדש, של העתיק והמודרני. הציצו, למשל, במבנה של תחנת המשטרה המקומית:
אם אני הייתי ג'ון קרפנטר זה הלוקיישן שהייתי בוחר לצלם בו את "המצור על תחנה 13".
את שעות הצהריים המוקדמות העברנו בבליסת המבורגרים, צ'יפס וטבעות בצל ענקיות. ואז נכנסנו לצפות בגרסת הבמאי של טקשי מייקה ל"13 מתנקשים".
בשתי מילים: הו אלוהים! בשלוש מילים: הו אלוהים, למה? וב13 מילים: הו אלוהים, למה לעזאזל אכלנו כל-כך הרבה לפני שנכנסו לצפות ב"13 מתנקשים"?
התייחסות מפורטת יותר לגרסת הבמאי של מייקה תעלה בהמשך השבוע. אני חייב לצאת עכשיו לשאוף עוד קצת מהעיר המכשפת הזו לריאות. בינתיים אתם מוזמנים לקרוא מה שניים מהכותבים המובילים של ימינו חשבו על "כלבת":
הביקורת של סקוט וויינברג (לשעבר סינמטיקל, כיום מוביז.קום, פיר.נט, טוויץ'). הנה טעימה:
So while it's that novelty that earns Rabies a few points — ones that will help a loyal viewer from overlooking some of the film's more familiar components — it's the darkly humorous and surprisingly clever screenplay that makes Rabies an unexpectedly engaging import
הביקורת של ג'יימס מארש (עורך דסק אסיה בטוויץ'). הנה טעימה:
RABIES has quickly become one of my favourite films of 2011, a survival thriller unlike any I have seen. A horror film that plays out both as a brutal indictment of the latent rage within humanity and an extreme absurdist farce that sees a single potentially life-threatening situation quickly escalate into a rampaging bloodbath devoid of justifiable motive or reason. It's combination of brutality, humour and domestic drama singles RABIES out as an unmissable piece of work from two of the most exciting new talents, not just in Israeli Cinema, but in World Cinema
וואו. וגם בדיוק בזמן: הערב (21:20, שעון קנדה) תיערך הקרנת הבכורה של "כלבת" במונטריאול. ההתרגשות בשיאה. טו בי קונטיוד.
אני חושב שזו הייתה הפעם הראשונה בחיי שאיבדתי את יכולת הדיבור. נבות שאל אותי אם ארצה לגשת אליו ולדבר איתו ואני רק בהיתי באדון. אבל, יש לי תירוץ טוב. ג'ון לנדיס הוא אחד משני הבמאים שגדלתי עליהם (האחר הוא סרג'יו ליאונה). בכל פעם שהייתי חולה אבי היה מעודד את מצב רוחי באמצעות "משנה מקום, משנה מזל", "האחים בלוז" או "בית החיות". אני לא יכול לאמוד את מספר הפעמים שפוצצתי ביצה קשה בפי ואז זעקתי "אני חצ'קון, הבנת?". אני גם לא יכול לאמוד גם את מספר הפעמים שצפיתי בוידיאו-קליפ שאיתו הכל התחיל, "מותחן".
הפיראנה מכה שנית 