אמש זה סופסוף קרה. "כלבת" ערך את הפרמיירה שלו באחד האולמות הגדולים והאהובים בפוצ'ון בפני מאות צופים מקומיים ונלהבים. עבורנו מדובר בסגירת מעגל קטנה. במשך שנים, נבות ואני סוגדים לקולנוע של דרום קוריאה וצופים בכל פירור קולנועי שמגיע משם. כשניגשנו לכתוב את התסריט של "כלבת" תמיד שאלנו את עצמנו, מה הקוריאנים היו עושים? המעבר הבלתי פוסק בין טונים שונים (קומדיה, אימה, טרגדיה), ההומור האדום, טשטוש הערכים המוחלטים-כל המאפיינים הללו יובאו היישר מקוריאה ל"כלבת". לכן, כששמענו שהתקבלנו לפסטיבל הפנטזיה הגדול של פוצ'ון ידענו שסופסוף נוכל לדעת אם עשינו סרט שיוכל לשחק במגרש השעשועים של הקוריאנים הגדולים.
למתורגמנית שלנו קוראים אסתר. וכן, גם היא מלכה!
בתום תשעים דקות חמימות עם הקהל המקומי בפוצ'ון אני מבקש לחזק את דעתי: אם עשיתם סרט אימה תדאגו לערוך את הפרמיירה שלו בפסטיבל שמתמחה בסרטי ז'אנר. שכן, הקהל שמגיע לפסטיבלים כמו פיפאן או פנטספורטו (שבפורטוגל) שונה לחלוטין מזה שימתין לכם בפסטיבלים מעונבים וחנוטים יותר. בפסטיבלים מהסוג הראשון, הקהל מגיע בהמוניו כדי לעשות אהבה עם המסך הגדול. זוהי אהבה מעוותת ומדממת ומאידך כל-כך פשוטה ומלאת אמת. הציניות הארורה נותרת מיותמת בבית ולאולם המחבק כולם מגיעים חמושים רק ברפלקסים שלהם. כשמשהו מצחיק-צוחקים! כמשהו עצוב-משמיעים אנחה מייללת! (אוווווו!!!) כמשהו מפחיד-מסתירים את העיניים! וכשמשהו מקפיץ-קופצים ולעתים, כמו שהוכיחה לנו ההקרנה אמש, קופצים כל-כך גבוה שעלולים להשאיר גם חור בתקרה.
ועדיין, בניגוד לקהלים שפגשנו בפנטספורטו, טרייבקה ואדינבורו, הקוריאנים מופנמים יותר ולכן היינו צריכים לחכות תשעים דקות שלמות כדי לדעת מה הם באמת חשבו על הניסוי הישראלי. כשכתוביות הסיום עלו ואיש לא עזב את האולם, ידענו שהם התאהבו בסרט ושהם מצפים לסצינה נוספת ומפתיעה. הם קיבלו אותה כמה שניות מאוחר יותר וחיוך ענק נמתח על פניהם.
הסכם ממון? אין שום בעיה!
בתום ההקרנה עלינו לבמה לסדרה של שאלות ותשובות והרשו לי לומר את הדבר הבא על הקהל הקוריאני: מדובר בקהל חד ומתוחכם במיוחד. מספר הסוגיות המקוריות שהם העלו היה עצום ובשלב מסוים המנחה נאלץ לחתוך את הדיון מאחר וסרט אחר היה אמור להקרין באותו אולם. או-אז ניתן האות לאירוע ההזוי מכולם- טקס החתימות. משהו כזה קרה לנו גם בפורטוגל, אבל איש לא הכין אותנו לחיבתו העצומה של הקהל הקוריאני. שכן, בצאתנו מהעולם חיכו לנו גדודים של מעריצים קוריאנים שהמתינו לנו עם דפים, גלויות של הסרט ועטים וביקשו מאיתנו לחתום ואז להצטלם עמם. כמה מהם אף ביקשו מאיתנו לשגר אליהם את התסריט של "כלבת" (באנגלית, כמובן) כדי שהם יוכלו ללמוד אותו מקרוב. אנחנו, כמובן, נעשה כמבוקשם ונוסיף למעטפה טבעות אירוסין. תקראו לזה שגרירות של רצון טוב, אבל אחרי אתמול נבות ואני רוצים למסד את הקשר שלנו עם אנשיה היפים של פוצ'ון.
את הדרך חזרה לבית המלון עשינו ברגל כשאנחנו מרחפים מספר סנטימטרים מעל האדמה. אם חשבנו שהכניסה ללובי תחבר אותנו בחזרה אל הקרקע, טעינו. שכן, שם ציפתה לו הפתעה נוספת: בריאן יוזנה הענק (הוא באמת ענק, אגב). יוזנה הוא אגדה בעולם האימה. הוא האיש שהפיק עבור סטיוארט גורדון את אחד מסרטי הפולחן הגדולים בכל הזמנים, "ריאנימייטור". הוא האיש שחתום על שני סרטי ההמשך ל"ריאנימייטור". הוא אחראי ל"סוסייטי" ומעריציו של מרק דקסקוס חייבים לו את "פרימן".
אני אוהב אותך בריאן יוזנה
אבל, מעבר לכך שהוא איש קולנוע מרתק יוזנה הוא גם אישיות חמה ולבבית. ברגע שהצגנו את עצמנו הוא השלים, בעצמו, את הפרטים. היה חשוב לו להראות שהוא יודע עלינו לא פחות מאשר אנחנו יודעים עליו. ולא זאת בלבד שהוא הכיר את "כלבת" הוא אפילו הציע לנו לעשות את מה שכולם מציעים לנו לעשות לאורך השנה האחרונה: סרט על חסידים רצחניים (Rabbis). יוזנה, הוא הדבר הכי רחוק מתקינות פוליטית, והוא הציע שהחסידים הרצחניים יהרגו את כולם באמצעות יהלומים. כששאלתי אם הוא ירצה לביים את הפארסה הפסיכוטית והגזענית הזו הוא השיב בחיוך מחשיד, הייתי רוצה אבל רק יהודי יוכל להתחמק מעונש עם רעיון כזה. אבל לא הכל אבוד, יוזנה סיפר לי שסרטו הבא, "POPE", עוסק באדם שמסתובב בבגדי אפיפיור ורוצח כמרים פדופילים להנאתו. אמממ…תענוג.
יוזנה הוא השראה לכל יוצר אימה צעיר. בגיל 60 הוא נושא על פניו חיוך ילדותי של מי שרק פוסע את צעדיו הראשונים בעולם האימה של תעשיית הקולנוע. הוא ויטאלי ועמוס ברעיונות מקוריים שאילולא היו מובילים אותו לקולנוע, ודאי היו משגרים אותו לתאי כליאה שונים ומשונים ברחבי ארה"ב.
נפרדנו מיוזנה בחיבוק והבטחה למפגש מחודש על אדמת ישראל.
אחרי כל הטוב הזה נותר לנו רק דבר אחד לעשות: לחגוג. ואם חשבתם שהקוריאנים יודעים לעשות סרטים, חכו עד שתיכנסו לנשף האיפור השנתי שלהם. בשתי מילים, הו אלוהים!
הפיראנה מכה שנית 