היום ניתן האות לפתיחת פסטיבל הפנטזיה/אימה/מד"ב הגדול ביותר באסיה. מעולם לא ראיתי כמות כל-כך גדולה של מצלמות באירוע אחד. ומילא שהיה מדובר רק במצלמות סטילס, אבל מספר העגורנים שריחפו וליוו את טקס הפתיחה, היה מרשים אפילו את מייקל ביי.
כשהוכרזו שמותינו (לראשונה בלי להתבלבל) עלינו על שטיח אדום וארוך במיוחד שמטרתו להקיף את הקהל שנהר בהמוניו לאירוע הגדול בפוצ'ון. אם לשפוט לפי היום הראשון, עושה רושם שהפסטיבל מושך אליו צעירים רבים וכך היינו יכולים ליהנות משאגות עידוד אדירות (אתם צריכים לראות מה קורה כששולחים לעבר הקהל הנהדר הזה נשיקה באוויר). אין ספק, הייתה היום הרבה אהבה באוויר.
הכניסה לאולם הייתה מלהיבה לא פחות. באודיטוריום ענק, התכנסו להם אלפי אנשים כדי לחזות בלהקה של רקדנים נלהבים שקיפצו ודילגו אחד מעל השני כשביד אחת הם מחזיקים חרב וביד השנייה, נונצ'אקו קטלני. זו, קוראיי היקרים, ה-דרך לפתוח פסטיבל סרטים (וגם ראשים).
אחרי שרקדנו, האזנו למספר נאומי פתיחה, ולפתע, מבלי להתריע, קול נפץ נשמע באולם ומופע של זיקוקי דינור וקונפטי סימר את שיערות העורף של כל היושבים באולם. ואז זה הכה בי, יש סיכוי שלא אצא מהערב הזה בחיים. התחושה התחזקה כשהופיעה על הבמה, ליידי פיפאן, ובמילים אחרות, הפנים שנבחרו לייצג את הגרסה הנוכחית של הפסטיבל. קוראים לה פארק בו-יאנג והיא עתידה לככב בקיץ הקרוב במותחן אימה חדש. לא ישראלי. בינתיים.
אתם ודאי למדים מהתמונה שנשקפת לעיניכם שפניה של שגרירת פיפאן מועדים לשלום.
אחרי שטעמנו קצת אבק כוכבים וגילינו שרוצחים מסרטים קוריאנים ("זיכרונות של רצח" למשל) הם חנונים כובשים במציאות, הוקרן סרט הפתיחה של הפסטיבל: "The Greatest Love Story Ever Told".בניגוד לציפיות, ואולי מתוך רצון לענג את טעמו של הקהל הרחב, בחרה ההנהלה בסרט שאין לו שום דבר במשותף עם אימה/פנטזיה או מדע בדיוני. מדובר ביצירה דוקומנטרית שחוגגת את נס הבריאה הבוליוודי. הכותרת שפותחת את הסרט מכריזה שלשני מיליארד אנשים בעולם יש רומן עם הקולנוע ההודי ולמן הרגע הזה צללנו ל81 דקות של שירה, ריקודים, אהבה, גשם, נבלים משופמים ואחד, אלוהיהם, אמיטאב באצ'אן.
סרטו של ראקייש אומפראקאש מאהרה הוא עוף מוזר. זו איננה יצירה דוקומנטרית כמו מחווה חסרת מעצורים לקולנוע הבוליוודי. אני לא משוכנע שכל הקהל נהנה מהבחירה של הפסטיבל, ודאי לא צמד הבמאים הציניקנים שישב לצידי, אבל אני כבר התחלתי לחפש אחר כמה מהפנינים ההודיות המקוריות שעיטרו את סרטו של מאהרה.
ב"דון" אמיטאב באצ'אן הורג מישהו רק בגלל הנעליים שלו:
טוב, גם בגלל התכולה שלהם.
וב"מר הודו" הגיבורים אינם מתביישים להשתמש בשלוש המילים היפות ביותר בשפה האנגלית כדי לגרום לפיראנה הזקנה לקום ולרקוד:
חף מציניות אבל עמוס גשמי ברכה ואהבה.
חלומות בוליוודיים,
א.
הפיראנה מכה שנית 