פרייטפסט 2011 – היום הראשון (יעד מסוכן 5)

"כלבת" מחדש בימים אלה את המסע האירופאי שלו ותחנתו הראשונה היא פרייטפסט, לונדון.

פרייטפסט חוגג השנה את יום הולדתו ה12 והוא נערך, זו השנה השנייה ברציפות, בקולנוע אמפייר אדיר הממדים. פרייטפסט החל את חייו כפסטיבל צנוע וסרטיו הוקרנו בהיכל הקודש של חולי הקולנוע המקומיים, פרינס צ'רלס סינמה. עם השנים, צבא המעריצים הלך וגדל והגיע למספרים שהיו זקוקים לאכסניה חדשה, לאימפריה של (אולמות) קולנוע. להלן, קולנוע אמפייר.

כיום פרייטפסט- לונדון נחשב לגדול ולחשוב שבפסטיבלי הז'אנר של האי הבריט.( לצד סיי-פיי לונדון, כמובן).

כך נראה אתמול האולם הגדול של "אמפייר" (למעלה מ1000 מושבים) לקראת הקרנת הבכורה של "יעד סופי 5":

מארגני הפסטיבל, אלן ג'ונס פול מקאווי ואחרים, מבטיחים הפתעה גדולה מדי ערב ואכן אמש נכונה לנו ההפתעה הראשונה. קצת לפני שכתוביות הפתיחה של "יעד סופי 5" התקיפו את עינינו, עלו לבמה יוצריו של סרט הפולחן הבריטי, Severance, והציגו קטעים מתוך סרטם החדש והמדובר, "קוקנים נגד זומבים". הרעיון נשמע דומה, אולי אפילו דומה מדי, לזה שעומד בבסיס הסרט "Attack The Block" ואני מניח שגם הפיץ' נשמע זהה: מה יקרה אם מפלצות/חיזרים/ערפדים/זומבים יפגשו בכנופיה אנושית מפחידה לא פחות?

שני הקטעים הראשונים לא הרשימו אותנו, אבל אז הגיע הקטע השלישי שבו מוצגת חבורת גיל זהב קוקנית (ביניהם גם הונור בלאקמן, הלא היא פוסי גאלור המדהימה מ"גולדפינגר") כשהיא מכותרת בידי צבא זומבים. חבורת הישישים מגלה שאחד מחבריה נרדם מחוץ לחדר והם מנסים להעירו ולהחיש את צעדיו פנימה, לחדר המבטחים. למרבה הצער, חברם הישיש זקן ובא בימים, שמיעתו כבדה וצעדיו עוד יותר וכך מתפתח לו מרדף בין זומבים איטיים לאיש זקן המדדה באמצעות הליכון לעבר החדר האטום. זהו ללא ספק אחד ממרדפי האימה היותר היסטריים שראיתי בחיי.

תפוז מכני? חפוז מכני!

ואז החלה ההצגה הגדולה: "יעד סופי 5". כותרות הפתיחה היו ארוכות מהרגיל (יופי של פסקול, אגב) והן שיגרו לעבר עיניי כל-כך הרבה מסורים, סכינים ואיברים מבותרים עד שהייתי משוכנע שאולי חזיתי כבר בסרט המלא וכבר החלו להן כתוביות הסיום. ואולי עדיף היה שכך, שכן "יעד סופי 5" הוא אכזבה אדירה. אחרי החלק הרביעי והמקרטע, הייתי משוכנע שהסיבה שבשמה התכנסו יוצרי הסדרה להפקת פרק חמישי קשורה לרצונם הראוי והנעלה של אלה המעוניינים לשפר את הטעם המר והנורא שהותיר בפינו החלק הקודם בסדרה. אוי, אם להשתמש בניב קוקני-פולני עתיק יומין, כמה שאני טעיתי. 

לצערי הדרך היחידה שבה "יעד סופי 5" היה יכול לשפר את חוויית הצפייה כרוכה בשינוי אסטרגיית הרציחות של מר מוות. ובמילים אחרות, במקום שמר מוות ירדוף את קורבנותיו לפי סדר מותם הפוטנציאלי, יהיה עליו לרדוף אחר הנערים המסכנים לפי יכולת המשחק של כוכביו. או-אז היינו נפטרים משחקניו הראשיים והנוראיים של "יעד סופי 5" ונותרים רק עם הדוגמניות. ואין דבר יפה ומצחיק יותר מדוגמניות שמדגמנות משחק. טוב, יש: אוסף בולי עץ שרודף אחר אוסף בולי העץ שמגלמים את התפקידים הראשיים.

אבל, לא הכל רע. "יעד סופי 5" מציע גם טוויסט מתוחכם (אל דאגה, הוא מופיע גם בטריילר): מה אם אפשר לרמות את המוות על-ידי רצח פשוט? הייתכן שגיבורינו האומללים יוכלו לקנות את חייהם בחזרה אם הם ירצחו אדם אחר ובכך יגנבו את מותו. הרעיון מבריק (במקום לתת לרוצח/מוות לעשות את עבודתו, הגיבורים מתחילים לעסוק במלאכת ההרג: נשמע מוכר?) אך הביצוע בינוני להחריד.

שתי סצינות ראויות להיכנס להיכל התהילה של סדרת "יעד סופי": חזון האסון על הגשר המט ליפול ואימון הקרקע המזוויע ותולש האיברים שהיה מקרקע אפילו את נדיה קומונצ'י (קומנץ' למהדרין) הגדולה.

גם סצינת הסיום גררה שאגות של הערצה ואין לי ספק שחובבי הסדרה, כמוני למשל, יחייכו לנוכח המחווה היפה שהתקינו עבורם יוצרי הסרט.

עכשיו אם תסלחו לי עליי לנקות את שאריות הבשר שנתלו על משקפיי תלת הממד שלי ולצאת שוב לקולנוע. מאוחר יותר, 17:15 שעון לסיטר סקוור, "כלבת" עורך את הבכורה הלונדונית שלו. התרגשות.

מודעות פרסומת

סמי-טריילר: ילדים זה דרעק. גם הורים!

כמה פעמים צפיתם בסצינה שבה הבריון הכיתתי מתעלל בילד תמים וחלש? המון. כמה פעמים שאלתם את עצמכם, מדוע ההורים של הילד החלש אף פעם לא מתערבים? אינספור פעמים. אל דאגה, כל זה עתיד להשתנות עם סרטו החדש של רומן פולנסקי, "Carnage", המבוסס על מחזה מאת יסמינה ריזה.

יצירתו החדשה של פולנסקי מתעדת מפגש יזום בין הוריו של הקורבן התמים ובין הוריו של הבריון המרושע. הפגישה אמורה להוביל לשלום בית, אבל היא מידרדרת עד מהרה למחוזות מרושעים ואפלים, או בקיצור, פולנסקים.

אם המחשבה על סרט שמתחיל באירוע ילדותי חף מהשלכות טרגיות ומתלקח לאסיפת הורים אפוקפליפטית עדיין לא מגרה את בלוטות הטעם שלכם, הגניבו הצצה לרשימת השחקנים הפרברטית והמושלמת של הסרט הזה: ג'ודי פוסטר, ג'ון סי ריילי, כריסטופר וולץ (הידוע גם בכינויו, האנס לנדה) וקייט ווינסלט.

סקרנים? יופי. עכשיו רוצו להתענג על הטריילר המבדח ועל מה שמסתמנת כהופעת ענק נוספת מבית קייט וויסנלט:

קונאן חי, קונאן אוהב, קונאן קוטל, קונאן מבקר

קונאן חי. קונאן אוהב. קונאן קוטל. קונאן שבע רצון. אם גם אתם כמו קונאן, אתם לאהוב "קונאן ברברי 3-D". אם אתם לא כמו קונאן, אתם נגד קונאן. קונאן נעלב. קונאן הורג. קונאן שבע רצון. קונאן יודע שקונאן שלו זה לא קונאן של מושל שוורצינגר. קונאן שלו גם לא קונאן של ספרים. קונאן חדש לא קורא ספרים. קונאן חדש קורא רק ספר פנים וטוויטר. קונאן רושם שורת סטטוס חדשה ומבקש שתראו סרט שלו בלי דעות קדומות. קונאן מבקש תעשו לייק ושר לשורת סטטוס חדשה ושתרטווטו בטוויטר. לא תעשו לייק, קונאן עצבני, קונאן מאנפל ושולח את כולכם לגלות באי המתים של הרשתות החברתיות: גוגל פלוס. אבל, קונאן לא פשיסט. קונאן לא רוצה תחשבו הוא מאיים כדי שתראו סרט חדש שלו. קונאן נאור. קונאן מסביר מה עובד בסרט שלו טוב. קהל אוהב דם? קונאן נותן דם. קהל אוהב ציצי? קונאן נותן ציצי של אישה וגם ציצי של גבר. קהל אוהב תחת? קונאן נותן אפילו תחת שלו. צופה רואה תחת של קונאן. צופה אוהב. צופה שבע רצון. קונאן נותן גם משקפיים תלת ממד. תחת של קונאן ענק בתלת ממד. צופה אוהב תחת תלת ממד של קונאן, קונאן מראה גם צד שני בתלת ממד. קונאן גם מצחיק קהל בסרט. קונאן אומר "שתקי אישה", "לישון אישה", קהל עולמי מוחא כפיים. קהל עולמי כנראה אוהב נשים כמו קונאן. קונאן מטיף לערכים טובים בסרט. קונאן מאמין אישה מודרנית מתלבשת כמו זונה. קונאן חושב אישה מודרנית צריכה להתלבש כמו אישה ברברית ולהסתובב בלבוש לוחם. קונאן גם מלמד ילדים לא לחטט יותר באף. קונאן רואה ילדים מחטטים באף. קונאן מוריד לילדים אף ועוזר להם למצוא אוצר מהר יותר. ילד מוצא אוצר. ילד בלי אף אבל שבע רצון. קונאן יודע לעשות גם סלאפסטיק מצחיק. קונאן נותן אגרוף לסוס, סוס נופל, קהל שואג מצחוק. קונאן למד הכל מבמאי יהודי, מל ברוקס.  קונאן אוהב הומור יהודי. בגלל זה קונאן עובד עכשיו רק עם בועז דווידזון. קונאן גם מלמד גברים איך תופסים בחורות. גבר גומר לאישה כל האוכל והיין בכפר, אישה צמאה ורעבה מחפשת ספונסר, גבר מציע הוא ספונסר שלה. אישה מסכימה. אישה שותה. אישה אוכלת. קונאן שבע רצון.

סמי-טריילר: לניקולס קייג' יש להביור בין הרגליים

חיבתה של הפיראנה לניקולס קייג' ידועה לכל. ואמנם, אהבתי למלאכתו הקולנועית לא יודעת תנאים. מדוע, אתם שואלים? כי רק סרט בכיכובו של מיסטר קייג' הנפלא יגרום לי לבהות באיגואנה מזמרת ובנקודת מבט הכואבת של קרוקודיל אלמן ("פקד מושחת" לתוהים).

קייג' הוא הסטייה הקטנה שלי, הגילטי פלז'ר הפרטי שלי (טוב, ושל כמה מחבריי הטובים ביותר). לכן, כששמעתי שאחת מיצירותיו המושמצות והלא מוערכות, "גוסט ריידר", זוכה לסרט המשך, צהלתי כמו מעצב הפאות של מר קייג' בערב פגישתם הראשונה.

הטריילר הראשון שוחרר לנהר הווירטואלי לפני מספר ימים והשמחה רבה:

העובדה שמאחורי הסרט הזה עומד צוות המוחות שהעניק לנו את "קראנק" הבלתי נשכח רק מעצימה את ההתרגשות.

אבל, מה שסגר עבורי את העסקה והפך את הטריילר של "גוסט ריידר 2" לבשורה קולנועית זה השוט האחרון של הקדימון. הרגע שבו כולם מגלים את שהפיראנה תמיד ידעה: בני אדם נחותים עושים פיפי, ישויות עליונות כמו מר קייג' משתינות אש.

מה שלא תעשו, אל תצליבו זרמים עם ניקולס קייג'!

מעניין מתי ייצא הפרק השלישי בסדרה שבו יוכח סופית שכשמר קייג' גומר הוא פולט לבה מבעבעת. עובדה שעשויה להסביר את היעדרה של אווה מנדז האלוהית מהפרק השני בסדרה.

======

ואם יש משהו שהפיראנה אוהבת יותר ממר קייג' במעיל עור זה לראות את קייט בקינסייל במכנסי עור מאווררים, כאלה שמאפשרים זרימה חלקה של הדם לכל איברי הגוף:

נשק אותי, פרק אותי, זרוק אותי לבריכה

ניתן לבנות תילי תלים של פרשנויות על המתרחש בטריילר הזה, אבל גם הפיראנה יודעת שכשהמונח "התעוררות" מוצמד לשם הסרט יש לכך רק משמעות אחת: עוד כוסית בלבוש גותי הקיצה משנתה ארוכת השנים רק כדי לגלות עד כמה נורא הוא העולם העכשווי. ובצדק, הכלכלה העולמית קורסת, המלחמה מתקרבת, העם רוצה צדק חברתי וחמור מכל, מועדון הפינגווין הוא כבר לא מה שהיה. הם ישלמו בנהרות של דם!

ואם לא היה לנו די בכל האיומים הללו, הרי שהטריילר מסדר לנו את אם כל הקלישאות: "משהו אחר הצליח לברוח והוא חזק יותר מכולנו". ביבי?

מאחורי הסורגים (האסקפיסט, ביקורת)

בסיום הצפייה ב"כוכב הקופים-המרד" חייכתי לעצמי. סופסוף סרט קיץ שמכבד את צופיו המיוזעים. הסרט אמנם סובל מלא מעט בעיות תסריטאיות (למשל, לשם מה היינו זקוקים לעלילת משנה רומנטית עם נערתו של נער החידות ממומביי?), אבל יש כל-כך הרבה תנופה בבימוי של רופרט ווייאט שקשה לא להיסחף אחריו. וכולנו אכן נסחפים. כל-כך נסחפים עד שאנחנו מוצאים את עצמנו מקליקים את שמו של הבמאי בימד"ב ותרים אחר עברו החמקמק. או-אז כולנו מגלים ש"כוכב הקופים-המרד" הוא בסך הכל סרטו העלילתי הארוך השני. פלא פלאים: הכיצד ייתכן שאולפני פוקס הגדולים העניקו לבמאי (כמעט) מתחיל את המפתחות לאחת ממלכותיהם הגדולות בתולדותיהם?

כדי להבין את גודל המאורע, מייד רצתי לחפש אחר סרט הביכורים של ווייאט, "האסקפיסט" ואז גיליתי שהכוכב של סרטו הראשון הוא לא אחר מבריאן קוקס שמופיע גם בתפקיד משנה, משונה ולא אופייני, ב"כוכב הקופים-המרד". קוקס מגלם ב"אסקפיסט" את דמותו של פרנק פרי, אסיר בבית כלא שמקבל בוקר בהיר אחד מכתב שבו כתוב כי בתו העדינה הידרדרה לסמים. פרי לא מתבלבל ומחליט לעשות מעשה: להקים צוות קטן ולתכנן את הבריחה המושלמת. אבל, בסרטי הבריחה מהכלא כמו בסרטי הבריחה מהכלא, שום דבר אינו מושלם ולצוות שלנו מזומנים מכשולים רבים בדרכו לתחנת קינג קרוס הגואלת.

לאור התקציר שגוללתי בפניכם אתם עשויים להרים גבה חושדת ולומר, "זה נשמע בדיוק כמו כל סרטי בית הכלא האחרים". אתם צודקים. הסיפור הוא תמיד אותו סיפור, השאלה היא איך מלהטטים בו? התשובה: שני סיפורים במחיר אחד.

הרשו לי להסביר. סרטי הבריחה הגדולים תמיד נסמכים על שני חלקים מאד ברורים: תכנון וביצוע. שלב התכנון מציע לצופה את התסריט המושלם. שלב הביצוע מציע לצופה את התסריט הפגום ושותת הדם. תמיד יש יוצאי דופן ונכון יהיה לומר שככל ששלב התכנון והחיים בכלא יהיו עגומים יותר כך הבריחה תהיה קלילה יותר וחפה מנפגעים (להלן, "חומות של תקווה") וככל ששלב התכנון והחיים בכלא יהיו נוחים יותר כך הבריחה תהיה כואבת יותר. קיימים גם מספר סרטים סדיסטיים שיתעללו בגיבוריהם בשני החלקים, "האסקפיסט" למשל. ובדיוק בנקודה הסדיסטית הזו נכנס לפעולה התכסיס התסריטאי של רופרט וואייט ודניאל הארדי: שלבי התכנון השונים יתועדו (וייערכו) במקביל למהלכי הביצוע. התוצאה: מתח גבוה!

דמיינו לעצמכם סרט שמקפיץ אתכם מסצינה שמתעדת את ניסיונותיו של אחד האסירים להשיג שן יהלום במהלך קרב אגרוף לסצינה אחרת שמציגה לנו את הרגע בבריחה שמצריך את השימוש ביהלום הנכסף. או לחלופין, דמיינו לעצמכם רגע שבו אתם למדים משהו אל טבעה ועברה של אחת הדמויות בסרט לאחר שזו כבר השיבה את נשמתה לבורא. הכאב והדרמה, באותם רגעים, הם בלתי נתפשים.

אין לי ספק שהגימיקים התסריטאיים המבריקים הללו, כמו גם העריכה המדויקת, עבודת המצלמה החכמה, הפסקול המצוין וההופעות האדירות שווייאט השכיל להוציא מכל צוות שחקניו- במיוחד מג'וזף פיינס שמפתיע ביכולתו לגלם בריון מגודל בקפוצ'ון היודע דבר או שניים על פריצות- הם שזירזו את הגעתו של היוצר המתחיל להוליווד הגדולה.

~הייתי כותב גם משהו על הטוויסט הסופי והמרטיט של הסרט ועל ההברקה שטמונה בשמה של היצירה, אבל אני מעדיף לאפשר לכם לגלות את מעשה הקסם של וואייט לבדכם~

The Cooler King

וכעת אנחנו יכולים לשוב ל"כוכב הקופים-המרד" ולראות כיצד הוליווד מצליחה לפעמים לחבר אחד ועוד אחד. כל מי שקרא את התסריט ל"כוכב הקופים-המרד" ודאי חש שסיפור המעשה שלו מזכיר יותר את המבנה העלילתי של דרמת בית-כלא מאשר את זה של מותחן מדע בדיוני. אחרי ככלות הכל, למעלה משישים אחוזים מהסרט מוקדשים למעקב אחר חייו של סיזר בכלא הקופים שלו. תחילה, אנחנו עוקבים אחר חייו הקשים שם והחלטתו לברוח, אחר-כך אנחנו מוזמנים לבחון את תכנית הבריחה שלו ולבסוף אנחנו מוזמנים לצאת עמו לחופשי. קוף טוב, הכל טוב.

================

בסקר "סרט הרוחות האהוב עליכם" הגיעו שלושה מתחרים למקום הראשון: "האחרים", "ביטלג'וס" ו"רינג". במקום השני דורגה היצירה הלא מוערכת דיה, "רוחות רפאים זה לכוסיות".

מי מפחד מרוחות רפאים?

מי מפחד מסיפורי רוחות? אני אחדד את השאלה, כמה פעמים צפיתם בסרט רוחות שבאמת גרם לכם להתהלך בדירתכם ברעד וחיל? ואני לא מתכוון לסרטי דיבוק וגירוש שדים, אלה באמת מטרידים. אני מדבר על כל אותם סרטים שבהם אנו מוזמנים להעביר מספר לילות עם משפחה כל-אמריקאית או כל-יפנית או כל-ספרדית בבית אחוז רוחות רעות.

אם יורשה לי להעיד על עצמי, מאז "פולטרגייסט" לא הצלחתי לחוות פחד אמיתי בכל הקשור לאורחים מהעולם שמעבר. אפילו לא ב"פעילות על-טבעית". ואני די בטוח שלא מדובר רק בי. כמה מכם באמת מצאו את "פעילות על-טבעית" מפחיד? לעומת זאת, כמה מכם חושבים שמערך השיווק של ספילברג הצליח לשטות בכולנו ולגרום לנו לחשוב ש"פעילות על טבעית" הוא סרט מפחיד?

ואולי אני סתם נטפל לסרט הביכורים של אורן פלי. אני גם לא מבין את כל אותם צופים שפוחדים מרוח רפאים דוברת יפנית. ויש הרבה כאלה. מה כל-כך מפחיד בילדות יפניות מתות? מלבד העובדה שהן שעירות יתר על המידה והפוני שלהן לעולם, אבל לעולם, מסתיר את עיניהן המלוכסנות?

דבר אחד ייאמר לזכותם של סרטי האימה היפניים: הם לפחות טורחים להעניק מוטיבציה לרוחות הנקמה שמנשבות במסדרונותיהם. תאומיהם המערביים, לעומת זאת, לא תמיד מרגישים צורך לשתף אותנו בחוויות הקשות שגורמות לשד להתנהג כמי שאחזו שד. הקולנוע האמריקאי, כמו אומר לנו, הם כאלה כי הם כאלה. וזו בדיוק הנקודה שבה סרטי הרוחות מאבדים אותי. מדוע, לכל השדים והרוחות, כל השדים והרוחות מרגישים צורך להתעלל באנשים שלנים בביתם הישן?

שאלו את עצמכם את השאלה הזו ותראו איך תשעים אחוז מסרטי הרוחות מאבדים את תוקפם העלילתי. אחרי ככלות הכל, זה לא שהדיירים החדשים התעללו במתים המתהלכים בדירתם, או לחלופין חיללו בקיומם המביש את זיכרונם הטהור של הדיירים הישנים. ועדיין, כל השדים פונים לאלימות על-מנת לגרש ו/או להרוג את התושבים החדשים.

ההנחה שכל שד הוא מרושע קבילה בעיניי רק אם אנחנו אוחזים בדעה שמאחורי כל שד מרושע עומד למעשה בעל בית ו/או סוכן נדל"ן מרושע, שכן המוטיבציה בסרטי הרוחות לעולם תהיה קשורה במעבר דירה ו/או עסקת נדל"ן כלשהי.

נעמי, די, נמאס, אני חושב שהגיע הזמן שתתלבשי ותצאי מהחדר שלי.

אם אני הייתי שד, הייתי חוגג למראה הדיירות שנכנסו לדור בביתי. נעמי ווטס, ג'ניפר קונלי, רוז ביירן, שרה מישל גלר, מה רע? להפחיד אותן למוות? הצחקתם אותי. להשתלט על גופו של בן זוגם המאושר? בהחלט, כן!

וגם אם אינכם בקטע של כוכבות מצודדות ואתם מתעקשים לנהוג כשדים שאתם, איך זה שהשעשועים האהובים עליכם ביותר הם לדרוך על טלק, להזיז ספרים/חפצים ולהדליק ולכבות את הטלוויזיה? מדוע לזפזפ בשלט בלי הרף? למה אינכם עוצרים כשאתם מגיעים לHBO ו"משחקי הכס"? האם כל השדים סובלים מהפרעת קשב? ואם זה המצב מדוע שלא יגלו את העולם המופלא של הרשתות החברתיות? אני די משוכנע שיהיה ביקוש עצום לגוסט-בוק וטווי-דד!

אך מה לעשות שבמקום ליהנות מהעולם המרתק שמציעים להם הסמארטפונים ולשחק באנגרי בירדז, השדים התזזיתיים שלנו מעדיפים לטרוק דלתות שציריהן, לעולם, אבל לעולם, אינם משומנים היטב.

ואיך זה שאיש לא מסביר מה קורה לסקס בעולם שמעבר? לא פעם, אני שואל את עצמי מדוע רוחות לא עושות סקס אחרי שהן מתות. בני אדם אמנם עוברים דרכם, אבל אני די משוכנע שבמפגש בין רוחות קיימת התנגדות פיזית שתאפשר גם למתים לחוות שוב ושוב את המוות הקטן.

לסקס טוב חייגי ביטלג'וסביטלג'וסביטלג'וס וזכרי: זו נקרופיליה רק אם את עדיין בחיים!

אבל, לא רק המתים מוצגים כנטולי היגיון, מוטיבציה, בגרות וליבידו בסרטים הללו. גם החיים סובלים מאותן בעיות. שמתם לב כמה מהסרטים הללו מציגים במרכזם זוגות עם מערכות יחסים בעייתיות? ואולי זו הסיבה שהרוחות משתוללות? מסכנות, הן ודאי ציפו לריאליטי עם סצינות פורנוגרפיות סביב השעון ובמקום זה קיבלו ריב משפחתי שמצריך את מעורבותו של אחד, אלון גל. פלא אם כך שהרוחות מפזרות טלק מחוץ לדלת חדר השינה? האם יש דרך טובה יותר לרמוז לדיירים על מצוות הפריון?

ועדיין, מפתיעה מכל היא ההחלטה של הדיירים להישאר בבית כשמחול השדים מתחיל. איך זה שלאחר עשרות שנים של סרטים העוסקים ברוחות רפאים, לא קמה נפש אחת בעולם ואמרה: "מאמי, השדים פה ממש מבאסים אותי, אולי נעבור דירה?". אם אפשר לעבור בגלל שכנים, קל וחומר אפשר לעבור בגלל שדים מזיקים.

במשך שנים סבלתי מסרטי אימה שכיכבו בהם שדים וייחלתי לרגע שבו תופיע יצירה שתתמודד עם הסוגיות שהעליתי בפניכם כאן ואז נתקלתי בסרטו החדש של ג'יימס וואן (מסור), INSIDIOUS.

סרטו של וואן נוטל את הנוסחה השחוקה של המשפחה שעוברת לבית חדש ומפיח ברוחות הישנות חיים חדשים. הכיצד? מבלי לקלקל יותר מדי את ההפתעות הרבות של הסרט, אומר שבשישים הדקות הראשונות והמצוינות של הסרט, גישתו של וואן דומה לזו של חוקר תופעות על-טבעיות. התסריט מתעקש לפתור קושיות שקשורות למוטיבציה ולפעולות של הרוחות בסרט (אסטרל פרוג'קשן וכיוצ"ב) והוא אפילו מצליח להימנע מהקלישאה שבה משפחה תישאר לגור בבית אחוז שדים ויהי מה. עבודת המצלמה מלאת זומים וחריגות סגנוניות שמזכירות את הקולנוע האמריקאי החוקר של שנות השבעים. והמשחק? נטורליסטי ועמוס בדיאלוגים חופפים ורעשים מיותרים (ממש כמו סצינת הפתיחה האלטמנית ב"הנוסע השמיני" של רידלי סקוט). הפסקול, לעומת זאת, איום ונורא.

~זהירות ספויילרים~

כמה חבל ששלושים הדקות האחרונות של INSIDIOUS מביאות לקריסתה המוחלטת של היצירה המקורית הזו. במקום להמשיך בקו החוקר, הסקרן והסבלני של שתי המערכות הראשונות, מופיעה לה מערכה אחרונה רועשת ובומבסטית שמשגרת את האב הסקפטי למשימת חילוץ בעורף האויב. ומילא שהאויב שם היה מפחיד באמת, אבל הוא נראה כמו ציורי הטיוטה שג'ורג' לוקאס אייר עבור דמותו של דארת' מול.

מי שעומד מלפני, מאחורי ומשני צדדי הוא ג'אר 'ג'אר בינקס

ולקינוח, סקר:

הקוף דורש צדק חברתי!

במשך שנים סיזר, הקוף ירוק העיניים, התהלך אבוד בעולם. הוא הרגיש לא שייך. משהו בו רצה להילחם, להיאבק, לזעוק חמס, אבל הנוחיות הבורגנית שהציעה לו משפחתו האמידה והמאמצת, הרדימה את מחשבותיו הטורדניות. חייו היו יכולים להמשיך כך לנצח, אילולא בוקר בהיר אחד סיזר החל להרגיש שמחוץ לחלונו מתקיימת לה מציאות שאין לו שום קשר אליה. שם, מעבר לעצי השכונה, סיזר גילה שיש יופי, הדר ופאר. אבל, לא רק. מחוץ לפרוורים המאווררים יש גם גילויים של אלימות, עוולות חברתיים, שחיתות, עושק וקיפוח. לפתע החדר המרווח של סיזר בעליית הגג של הוריו החל לסגור עליו.

ובדיוק בנקודה הזו בזמן, סיזר החליט לעשות מעשה: לעוף מהחלון ולבחון את אופציות הנדל"ן בסביבתו הקרובה. בכל זאת, בחייו של כל קוף מגיע הגיל שבו עליו לעזוב את הקן החמים שהעניקו לו הוריו לטובת בית שבו יוכל להקים משפחה משלו. והנה, סיזר יוצא אל הרחובות, וכולו נרגש עדיין מהאוויר החופשי שמרעיד את לחייו ומן העתיד הוורוד שאך מחכה לו מעבר לפינה, ואז ראשו נחבט בקיר ענק.

אחרי שהתאושש סיזר גילה שמעבר לפינה לא המתינו לו דירות פאר וגם לא עבודה עם הכנסה בטוחה. לא, לא, אם סיזר שלנו יעזוב את בית הוריו, הוא יתגלגל עד מהרה לחיים ברחובות או חמור מכך: הוא ייאלץ להסתפק בצמרות עצים מחולקות. אלה חיים של כלב, חשב סיזר, לא של קוף. או-אז גמלה החלטה בלבו: להישאר בבית הוריו ולייחל לרגע שבו יוקר המחיה ישוב לשפיותו.

המקום נורא יפה, אבל עם הארנונה, החשמל והצמיג הזה...

הימים חלפו, יוקר המחיה רק עלה, ואיבריו של סיזר החלו לצמוח ולהתפתח. החיים בבית אימא הפכו לבלתי אפשריים והדיכאון עשה את שלו. סיזר הוציא את ייאושו על השכנים ולעתים אף הסתבך בקטטות רחוב. זמנים נואשים דורשים צעדים נואשים וסיזר נתבקש לעזוב את בית הוריו ולהעתיק את מגוריו לבניין מט ליפול. שם, במבנה עתיר כוכים, ששטחם לא עולה על מטר מרובע, הוא מצא את ייעודו האמיתי בחיים: סיזר שלנו יגדל להיות מהפכן!

ועדיין, מחאתו לא פרצה בן לילה. סיזר, הסובלני ונעדר רוח הלחימה, היה צריך להבין תחילה שבעל הבית שלו יתעמר בו עד יום מותו, שיהיה עליו לוותר על ארוחות גורמה ולהסתפק בנזיד עדשים וחמור מכל- שהוריו לא יוכלו לתמוך בו עוד מבחינה כלכלית, בטרם ייצא לקרב הגדול על חייו.

וכך, כשגבו לחוץ אל הקיר והחמצן בריאותיו כמעט אזל לגמרי, סיזר הצליח לשגר לאוויר העולם את המילים שיהפכו לססמת המהפכה: "לא!".

יהיו שיתלוננו כי מדובר בשתי אותיות ריקות מתוכן, שכן שום מילה נוספת לא מתלווה אליהן, אבל הן מסכמות נהדר את תחושתו של העם הנרדף: לא! לא כללי ונהדר. לא כללי לכל מה שהיה עד עכשיו.

סיזר, כלל לא ידע איזה כוח טמון בשתי האותיות הללו, אבל אז הוא ראה כיצד מצטרפים אליו כל הדיירים האחרים בבניין. עד מהרה התחוור לו שגם להם נמאס מהחיים שדוחקים אותם לפינה. ואמנם, עוד באותו לילה נערכה ישיבה סוערת בין דיירי הבית ובסופה נתקבלה החלטה: כולנו נעזוב את דירותינו הצרות ונקים מאהל מחאה בלב העיר.

בימים שלאחר מכן, החליטו מנהיגי המהפכה להדגיש ולומר שמחאתם גדולה ממצוקת הדיור. זוהי, למעשה, מלחמה על עתידה של החברה בה הם חיים. ומכאן שהיא לא שייכת רק לשימפנזה, לבבון הקולני ואפילו לא רק לאורנג-אוטנג החכם והמתנשא. המהפכה הזו שייכת ל-כ-ו-ל-ם.

מהיום כל קוף רואה, כל קוף שומע וכל קוף מדבר.