כמה פעמים צפיתם בסצינה שבה הבריון הכיתתי מתעלל בילד תמים וחלש? המון. כמה פעמים שאלתם את עצמכם, מדוע ההורים של הילד החלש אף פעם לא מתערבים? אינספור פעמים. אל דאגה, כל זה עתיד להשתנות עם סרטו החדש של רומן פולנסקי, "Carnage", המבוסס על מחזה מאת יסמינה ריזה.
יצירתו החדשה של פולנסקי מתעדת מפגש יזום בין הוריו של הקורבן התמים ובין הוריו של הבריון המרושע. הפגישה אמורה להוביל לשלום בית, אבל היא מידרדרת עד מהרה למחוזות מרושעים ואפלים, או בקיצור, פולנסקים.
אם המחשבה על סרט שמתחיל באירוע ילדותי חף מהשלכות טרגיות ומתלקח לאסיפת הורים אפוקפליפטית עדיין לא מגרה את בלוטות הטעם שלכם, הגניבו הצצה לרשימת השחקנים הפרברטית והמושלמת של הסרט הזה: ג'ודי פוסטר, ג'ון סי ריילי, כריסטופר וולץ (הידוע גם בכינויו, האנס לנדה) וקייט ווינסלט.
סקרנים? יופי. עכשיו רוצו להתענג על הטריילר המבדח ועל מה שמסתמנת כהופעת ענק נוספת מבית קייט וויסנלט:
קונאן חי. קונאן אוהב. קונאן קוטל. קונאן שבע רצון. אם גם אתם כמו קונאן, אתם לאהוב "קונאן ברברי 3-D". אם אתם לא כמו קונאן, אתם נגד קונאן. קונאן נעלב. קונאן הורג. קונאן שבע רצון. קונאן יודע שקונאן שלו זה לא קונאן של מושל שוורצינגר. קונאן שלו גם לא קונאן של ספרים. קונאן חדש לא קורא ספרים. קונאן חדש קורא רק ספר פנים וטוויטר. קונאן רושם שורת סטטוס חדשה ומבקש שתראו סרט שלו בלי דעות קדומות. קונאן מבקש תעשו לייק ושר לשורת סטטוס חדשה ושתרטווטו בטוויטר. לא תעשו לייק, קונאן עצבני, קונאן מאנפל ושולח את כולכם לגלות באי המתים של הרשתות החברתיות: גוגל פלוס. אבל, קונאן לא פשיסט. קונאן לא רוצה תחשבו הוא מאיים כדי שתראו סרט חדש שלו. קונאן נאור. קונאן מסביר מה עובד בסרט שלו טוב. קהל אוהב דם? קונאן נותן דם. קהל אוהב ציצי? קונאן נותן ציצי של אישה וגם ציצי של גבר. קהל אוהב תחת? קונאן נותן אפילו תחת שלו. צופה רואה תחת של קונאן. צופה אוהב. צופה שבע רצון. קונאן נותן גם משקפיים תלת ממד. תחת של קונאן ענק בתלת ממד. צופה אוהב תחת תלת ממד של קונאן, קונאן מראה גם צד שני בתלת ממד. קונאן גם מצחיק קהל בסרט. קונאן אומר "שתקי אישה", "לישון אישה", קהל עולמי מוחא כפיים. קהל עולמי כנראה אוהב נשים כמו קונאן. קונאן מטיף לערכים טובים בסרט. קונאן מאמין אישה מודרנית מתלבשת כמו זונה. קונאן חושב אישה מודרנית צריכה להתלבש כמו אישה ברברית ולהסתובב בלבוש לוחם. קונאן גם מלמד ילדים לא לחטט יותר באף. קונאן רואה ילדים מחטטים באף. קונאן מוריד לילדים אף ועוזר להם למצוא אוצר מהר יותר. ילד מוצא אוצר. ילד בלי אף אבל שבע רצון. קונאן יודע לעשות גם סלאפסטיק מצחיק. קונאן נותן אגרוף לסוס, סוס נופל, קהל שואג מצחוק. קונאן למד הכל מבמאי יהודי, מל ברוקס. קונאן אוהב הומור יהודי. בגלל זה קונאן עובד עכשיו רק עם בועז דווידזון. קונאן גם מלמד גברים איך תופסים בחורות. גבר גומר לאישה כל האוכל והיין בכפר, אישה צמאה ורעבה מחפשת ספונסר, גבר מציע הוא ספונסר שלה. אישה מסכימה. אישה שותה. אישה אוכלת. קונאן שבע רצון.
חיבתה של הפיראנה לניקולס קייג' ידועה לכל. ואמנם, אהבתי למלאכתו הקולנועית לא יודעת תנאים. מדוע, אתם שואלים? כי רק סרט בכיכובו של מיסטר קייג' הנפלא יגרום לי לבהות באיגואנה מזמרת ובנקודת מבט הכואבת של קרוקודיל אלמן ("פקד מושחת" לתוהים).
כדי להבין את גודל המאורע, מייד רצתי לחפש אחר סרט הביכורים של ווייאט, "האסקפיסט" ואז גיליתי שהכוכב של סרטו הראשון הוא לא אחר מבריאן קוקס שמופיע גם בתפקיד משנה, משונה ולא אופייני, ב"כוכב הקופים-המרד". קוקס מגלם ב"אסקפיסט" את דמותו של פרנק פרי, אסיר בבית כלא שמקבל בוקר בהיר אחד מכתב שבו כתוב כי בתו העדינה הידרדרה לסמים. פרי לא מתבלבל ומחליט לעשות מעשה: להקים צוות קטן ולתכנן את הבריחה המושלמת. אבל, בסרטי הבריחה מהכלא כמו בסרטי הבריחה מהכלא, שום דבר אינו מושלם ולצוות שלנו מזומנים מכשולים רבים בדרכו לתחנת קינג קרוס הגואלת.
ואולי אני סתם נטפל לסרט הביכורים של אורן פלי. אני גם לא מבין את כל אותם צופים שפוחדים מרוח רפאים דוברת יפנית. ויש הרבה כאלה. מה כל-כך מפחיד בילדות יפניות מתות? מלבד העובדה שהן שעירות יתר על המידה והפוני שלהן לעולם, אבל לעולם, מסתיר את עיניהן המלוכסנות?
במשך שנים סיזר, הקוף ירוק העיניים, התהלך אבוד בעולם. הוא הרגיש לא שייך. משהו בו רצה להילחם, להיאבק, לזעוק חמס, אבל הנוחיות הבורגנית שהציעה לו משפחתו האמידה והמאמצת, הרדימה את מחשבותיו הטורדניות. חייו היו יכולים להמשיך כך לנצח, אילולא בוקר בהיר אחד סיזר החל להרגיש שמחוץ לחלונו מתקיימת לה מציאות שאין לו שום קשר אליה. שם, מעבר לעצי השכונה, סיזר גילה שיש יופי, הדר ופאר. אבל, לא רק. מחוץ לפרוורים המאווררים יש גם גילויים של אלימות, עוולות חברתיים, שחיתות, עושק וקיפוח. לפתע החדר המרווח של סיזר בעליית הגג של הוריו החל לסגור עליו.
"מוריטוריס" (מלטינית: אלה העתידים למות), בבימויו של רפאלה פיצ'יו, לנצח ייזכר כסרט הסלאשר הראשון שליהק גלדיאטורים בתפקיד רבי-מרצחים.
ואמנם, למן הרגע הזה "מוריטוריס" הופך לפנטזיית אימה מיזנתרופית, מרושעת, משולחת רסן ואפילו מקוממת. כל-כך מקוממת עד שהיא הצליחה להבריח עשרות אנשים מערב הבכורה של הסרט בפסטיבל פנטזיה. וזה, כידוע למי שעוקב אחר הקהל המשולהב וצמא הדם של פנטזיה, לא עניין של מה בכך.
סצינה מופתית אחת ראויה להתייחסות נרחבת: אנחנו מוזמנים להעביר את הלילה האחרון שלפני הקרב הגדול במחנה הסמוראים. תריסר המתנקשים היהירים והמקצועיים מנצלים את השעות האחרונות להכנות ולשינה עמוקה, מלבד מתנקש אחד שלא מוצא את מנוחתו: מתנקש מספר 13. שוכן ההרים שלנו בוחר להעביר את הרגעים האחרונים שלפני המלחמה בסדרה אינסופית של משגלים. הוא מבקש מראש הכפר לארגן עבורו צבא של נשים ולהכניס אותן בזו אחר זו למשכנו. אנחנו מצטרפים לסצינה הסוריאליסטית הזו כשזעקות כאב נשמעות מהחדר שבו שוכן ההרים מתעלס עם בנות היישוב. מאחר ואנחנו לא מוזמנים אל חדר האהבים, אנחנו משוכנעים שמדובר באקט אלים- מהסוג שהלורד הסדיסט היה מייצר. לפתע, בחורה מופיע במפתן הדלת והיא בקושי מסוגלת ללכת. היא אוחזת באיזור המפשעה שלה, מתחננת לרחמים, מדדה לעבר החצר ואז מתרסקת על הריצפה. המצלמה עוקבת אחר נפילתה ואז מגלה ערימה של נשים במצב דומה. כולן מייללות מכאב ואוחזות את איבריהן. השוט שלוכד את ערימת הנשים המיוסרות מזכיר, באופן מכוון כמובן, את הטבח שביצע העריץ הנורא בשלבי הפתיחה של הסרט.
הפיראנה מכה שנית 