זה מספר חודשים שאני "מטנף" את עמודי הפייסבוק והטוויטר של חבריי בידיעות על ההצלחה הבינלאומית של "כלבת". לקוראיי הבלוג המסורים שלי ציפה גורל דומה. חשבתי לבקש מכולכם סליחה ביום כיפור, אבל הייתה לי תחושה טובה לגבי הזכייה שלנו בדנוור (בחיי, אתם יכולים לשאול את נבות). לכן, דחיתי במעט את כתיבת הפוסט הזה, אבל עכשיו מן הראוי שאתנצל. סליחה. אבל, יותר משאני רוצה לבקש סליחה (ואני באמת רוצה), אני רוצה לומר לכולכם תודה. תודה על זה שהייתם כל-כך סבלניים אליי. תודה על זה שלא גרמתם לי להרגיש שהייתם סבלניים אליי. ובמילים אחרות, תודה על זה שהייתם שם ללייקק, לרטווט, להגיב ולפרגן בכל רגע נתון.
כעת, אני חייב לכם הסבר וב"לכם" אני מתכוון לכל מי שלקח חלק במינוף ההצלחה של "כלבת" ולכל מי שבער בדמו להחצין את ההצלחה הבינלאומית המפתיעה והלא מובנת מאליה של סרט האימה הישראלי.
מי שמכיר אותי ודאי היה מופתע מהמופע הנרקיסיסטי שהתקיים בספר הפנים שלי וגם כאן בבלוג. אם להודות באמת, במבט לאחור גם אני מופתע ממנו. אבל, הייתה לכך סיבה טובה. לפני תשעה חודשים נפער פצע עמוק בלבם של כל מי שהיו מעורבים בעשיית "כלבת". פצע שדורון פישלר היטיב לנתח היטב בראיון שהענקנו לו במעריב: חשש שמא "כלבת" יהפוך לקוריוז, הבלחה חד פעמית בספר דברי הימים של הקולנוע הישראלי.
לתלאות שבעשיית סרט האימה הישראלי הראשון אקדיש יום אחד ספר, אבל כבר עכשיו אבהיר דבר אחד: לעשות סרט אימה עצמאי בישראל זה לא טיול ביער בן שמן. להפיץ סרט אימה עצמאי בישראל זה לא טיול ביער בן שמן. להתמודד עם הביקורת הישראלית זה בטח ובטח לא טיול ביער בן שמן. לא, לא, עשיית סרט אימה ישראלי דומה יותר לטיול בשמורת השועלים: מלחיץ, ממולכד ולעתים קרובות אפילו מדמם.
לכן, כשסיימנו את העבודה על "כלבת" חשבנו שכולם אמורים להעריך את פרי אהבתנו המיוזעת. אני, אגב, די משוכנע שכך חושב כל יוצר בסרטו הראשון. תקראו לזה, תמימות ביכורים. והנה, הפתעה-הפתעה: יש מי שלא מעריך. ויש מי שתוקף באלימות. יש מי שטורח לנמק. ויש מי שלא. ולכולם יש דעה. ויש שקוראים לסרט כישלון ויש שחושבים שהוא דווקא הצלחה. וכל מה שעובר לך בראש, לך-אהרון, זה איך מרגיש עכשיו הצוות שהעניק לך את ליבו? מה עובר על הסטודנט שאמר לך לזנוח קריירה בטוחה אחת לטובת הרפתקה מסמרת שיער? איך חשים המפיקים הנהדרים (חיליק מיכאלי, אברהם פרחי, תמי ליאון ויוליה שיפטר) שנתנו בך ובשותפך ליצירה את אמונם ושמו את כספם על שני יוצרים, נעדרי ניסיון כמעט, שהגיעו אליהם עם חזון מופרך לחולל מהפכה קטנה בישראל? ומה יחשבו המשקיעים הפרטיים? ומה לעזאזל עובר על היושבים בראש קרן רבינוביץ' שהחליטו להמר בפעם הראשונה על סרט אימה ישראלי ותמכו בו בשלבי הסיום הכל-כך מכריעים? מה יהיה עתידם של יתר סרטי האימה הישראלים? מה יגידו הסטודנטים על המרצה שלהם שהוכתר על-די שניצר כאחד (נבות הוא השני) משני הבמאים שאחראים לסרט הגרוע ביותר שיצא מישראל? מה חושבים כל אותם מבקרים ובלוגרים (והיו לא מעט כאלה) שהאמינו בסרט וקידמו אותו בכל דרך שרק ידעו? ומה יחשבו חבריי ומשפחתי שכל-כך מודעים לאופי הרגיש והשברירי שלי?
כל השאלות הללו רדפו את מחשבותיי בחודש הבכורה של "כלבת" ואני בטוח ששאלות דומות מצאו את דרכן למחשבותיהם של כל מי שידו ולבו נגעו בסרט.
לאחר שלושים ימים מפרכים הגעתי להחלטה קשה. עליי להאמין כפי שתמיד האמנתי בנבות. ולהאמין בנבות זה גם להאמין לנבות. ונבות, קוראיי היקרים, הוא האיש הכי אופטימי בעולם. נבות הוא גם האיש הכי מדויק בתחזיותיו. כשדיווחי הקופות הגיעו נבות לא התרגש ושאל, "מה חשבת שיקרה? עשינו סרט אימה ישראלי ראשון". כשביקורתו של שניצר הגיעה, נבות חייך וסינן, בביטחון ובממזריות האופייניים לו, "חכה חודשיים, ואז נדבר על כל החששות הללו". עליי להודות באמת, מכל המעורבים בעשיית "כלבת" היו רק שני אנשים שידוע לחזות את המסע הבינלאומי שהחל לפני שישה חודשים ויימשך עמוק לתוך 2012. לאחד קוראים נבות ולאחר קוראים חיליק מיכאלי.
אבל, יש לי תירוץ: אני היחיד שהגיע ל"כלבת" ללא ניסיון מעשי. אני הגעתי לסט עם ידע בהוראה וכתיבת ביקורות. משמע, נולדתי סקפטי. יחד עם זאת, לטובת העניין, החלטתי לפעול בניגוד לצו אופיי ובחרתי להאמין, לראשונה בחיי, בתסריט הוורוד. בתסריט של ג'ון יוז. בתסריט של פרנק קפרה. והנה, הפלא ופלא, כחודשיים לאחר צאת "כלבת" לאקרנים התקבלנו לפסטיבל סרטי הז'אנר היוקרתי של פורטוגל, זכינו בפרס המבקרים והשאר… ובכן את השאר קראתם כאן.
ביום שבו שבנו מפורטוגל לישראל, נבות ואני נדרנו נדר: אנחנו נדאג שכל פרס שנקבל וכל מחווה שתיערך לכבוד "כלבת" תגיע לידיעת הציבור בישראל. אם לא באפיקי התקשורת המקובלים, אז דרך הפייסבוק והטוויטר.
היו שחשבו, ועדיין חושבים, שנבות ואני עשינו את זה כדי לפאר את האגו שלנו. ובכן, פיאור האגו הוא חלק בלתי נפרד מהווייתו של כל יוצר (ולא רק יוצר סרטים), אבל האמינו לנו ששישה חודשים אחרי, גם גדול הספקנים אמור להבין שמה שנבות ואני ניסינו לעשות גדול יותר מהאגו של שנינו וששישה חודשים אחרי המסע הפנומנלי של "כלבת" לא נבות ולא אני זקוקים לשורות סטטוס שיאוששו את ההצלחה הבינלאומית של סרט האימה הישראלי הראשון.
עשינו את מה שעשינו כדי להרגיע את כל השאלות שצצו ועלו במחשבתנו בחודש הבכורה של "כלבת". חשוב היה לנו להחצין את ההצלחה הבינלאומית של הסרט כדי שאיש לא יפחד שוב לעשות קולנוע ז'אנרים בישראל. כדי שכולם כאן יבינו שסרט אימה ישראלי יכול לזכות בתהילת עולם. כדי שכולם יראו שסרט אימה ישראלי יכול להיות רווחי – אפילו רווחי יותר מרוב הסרטים הישראלים שנעשו כאן בשנים האחרונות.
לא ויתרנו לאיש ולא חסנו על אף אחד. גם לא על הצנזורה ומעשיה הנפשעים כלפי הקולנוע הישראלי. עשינו את מה שעשינו כדי שאף מפיק לא יחשוב פעמיים בטרם ייגע שוב בז'אנר האימה. כדי שאף קרן לא תחשוש להמר על סוגות ניסיוניות. כדי שאף יוצר עצמאי לא יירתע מביקורת גרועה וחלילה לא יסרס את חלומותיו הגדולים בגללה.
רצינו שכולנו, כל מי שמייחל למהפכה בקולנוע הישראלי, נוכל להמשיך ולחלום. רצינו שכולכם, בין אם אהבתם את "כלבת" או שנאתם, לא תאמרו נואש נוכח האפשרות לעשות כאן קולנוע אחר.
ההצלחה של "כלבת"- וחבל שאינני יכול להקדיש את זמני לכל טובקבק מרושע שנכתב נגד ההצלחה של הסרט- כבר מזמן לא משרתת את האינטרסים האישיים של זוג יוצריו ואפילו לא את אלה הכלכליים של מפיקיו. כולם רוו נחת, כולם ממשיכים כבר לסרט הבא, אבל השליחות שבשמה יצאנו להרפתקה הזו מלכתחילה עדיין עומדת לנגד עינינו. מאותן סיבות, אגב, ראיתם אותי נלחם בחירוף נפש על האפשרות להיכנס לטקס האקדמיה. לא כי באמת חשבתי שיש לנו סיכוי לנצח (הנאיביות הזו כבר מזמן פסה לה מהעולם) כמו מהסיבה שעצם כניסתו של "כלבת" לאקדמיה היא בבחינת מהפכה – מתן לגיטימציה לעשיית קולנוע אחר בישראל. לכן, הגם כשלמדנו שאנחנו מועמדים לפרס יחיד ובודד, נבות ואני עמלנו על טריילר שיוודא שאיש באקדמיה לא יתעלם מעבודתן הנהדרת של אתי בן נון ואלינור גיגי. כדי שיום למחרת הטקס אורון שמיר יסכם ב"עכבר העיר" את הדבר שבשמו התכנסנו: "מעתה אמרו "כלבת" זוכה פרס האופיר".
מי היה מאמין שבסופו של יום "כלבת" יהיה אחד מחמשת הסרטים הבודדים שזכו להניף פסלון בסוף הערב הארוך ההוא ומי היה מאמין גם שבסופה של שנה עברית "כלבת" יהיה גם אחד מחמשת הסרטים המצליחים ביותר בקולנוע הישראלי.
במשך חודשים נבות ואני נטלנו על עצמנו משרה מלאה חדשה- יח"צ מקומי ובינלאומי. דיווחנו על כל הישג ועל כל בשורה. תיקנו בעצמנו כל טעות שנפלה. טיילנו בכל מקום שהזמינו אותנו אליו, התראיינו לכל ערוץ תקשורת זר אפשרי והקדשנו את כל חיינו – ובכל חיינו, אני מתכוון ל-כ-ל חיינו- כדי להגיע לאירועי השבועיים האחרונים. לרגע שבו כל הבאז התקשורתי שייצרנו בפייסבוק ובטוויטר ייצא מהבועה החברתית הקטנה שלנו ויגיע לעמודים הראשיים של העיתונות הישראלית. למה, אתם שואלים? כי רק כשזו תיאות להכריז בקול על ההצלחה של "כלבת" הדברים יתחילו לחלחל כאן באמת.
ההבנה הזו הכתה בנו כשאחד משחקנינו התלונן על-כך שאיש לא יודע על שורת ההישגים של "כלבת". לפתע הבנו שלא כולם מחוברים לפייסבוק שלנו ושלא כולם קוראים את הבלוג שלי.
הכל החל להשתנות בחודש האחרון כאשר יותר ויותר כתבים ומבקרים ביקשו לסקר את ההצלחה של "כלבת" ולהביע את דעתם האיתנה לגבי איכויותיו של הסרט. האירוע הממריץ היה ללא ספק טקס פרסי האקדמיה שהציע ל"כלבת" מועמדות אחת בלבד (פרס האיפור). תופעה זו הציקה ללא מעט כותבים שעקבו מקרוב אחרי ההצלחה הבינלאומית של הסרט ואלה החליטו, בלי תיאום מוקדם, להרים את קולם. באופן לא מפתיע, היו אלה גם אותם אנשים שתמכו ב"כלבת" בסיבוב הראשון. בראשם יש לציין את אורון שמיר, אורי סיגולי ועופר ליברגל מהבלוג הנהדר, סריטה, את עמית קלינג ומערכת "עכבר העיר" שתבעו צדק קולנועי , גיא מכליס ונטלי דובז'ן מה"סופר-בלוב", איתן גפני וצוות "רוזבאד", עדן גוריון המופלא, קאי מארק המקסים, אורי קליין וירון פריד מעיתון "הארץ", ניב שטנדל ממעריב/NRG, דני סגל ופיני אסקל מנענע 10, משפחת "רייטינג" האהובה (מיכל יפה, יוני בינרט, שחר אורן, ירון טן ברינק, אליאב גולדפריד ואלון צרפתי), אלי שגב מאידיבי, אורי אביב מאייקון, לירן מזרחי מהבלוג פוקוס, עידו רוזן, רום אטיק והמערכת הצעירה והתוססת של גלי צה"ל, פבלו אוטין שהביא את בשורת "כלבת" לכתב העת של הסינמטק, אבנר שביט, עינב שיף ולילך וולך ומדור התרבות של וואלה, יאיר הוכנר ואתר "סרט", מערכת טיימאאוט, קבוצת קי"ן, תומר קמרלינג מ"בלייזר", אלון רוזנבלום ב"ישראל היום", ניר נאמן וסינמטק הרצליה, אורי אביב מאייקון, רון פוגל מערוץ אחד, רוני קידר מ"ג'ו+בל", רותם יפעת מ"רותם יפעת", שי רינגל הגדול, אורי שחורי הענק, ציון נאנוס מערוץ 2, מערכת "פנאי פלוס" (איריס, הדר ורעות) שמעולם לא החמיצה הזדמנות לפרגן לסרט ולמסע כיבושיו וכמובן יאיר רוה שעשה את כל שביכולתו כדי לקדם כל ידיעה וכל חדשה שנגעה לענייניו העולמיים של "כלבת".
לכל אלה התווספו קולות חדשים שביקשו לדווח על המהפך שחל בחייו של סרט האימה הישראלי הראשון. הבולט שביניהם היה זה של דורון פישלר מ"עין הדג". את פישלר לעולם לא אוכל-וגם אתם לא תוכלו-להאשים במשוא פנים כלפיי "כלבת". הוא היה הראשון לתקוף את הטריילר שלו והוא היה הראשון לנסח בכנות מטרידה את יחסיו המורכבים עם הסרט: " דווקא אי השגרתיות של "כלבת" עלולה להיות בעיה בתחום הזה. אם הסרט לא יצליח, אולי זה לא משום שאנשים כאן לא אוהבים סרטי אימה, אלא משום שאנשים אוהבים סרטים עם התחלה ועם סוף. אבל אני, על מה יש לי להתלונן? הרי אם הסרט היה שגרתי לגמרי הייתי מתלונן שהוא משעמם".
הביקורת של פישלר ב"עין הדג", אם במקרה ואם לא במקרה, הייתה אחד הפוסטים הראשונים-ואולי אפילו הראשונה- בגלגולו החדש של אתר הקולנוע הפופולרי. פישלר גם היה אחד הראשונים להתמודד עם התגובה שלי למאיר שניצר וחנה בראון והיה גם אחד הבודדים להביע עמדה ברורה בסוגיה. מספר שבועות מאוחר יותר, פישלר עבר למעריב וביקש ממני ומנבות להתראיין עבורו. ידעתי שנישאל שאלות קשות, אבל החלטנו שהגיע הזמן לשחרר. לדבר על הכל. על הפחדים שלנו, על הטראומה הראשונית ולבסוף על ההצלחה הבינלאומית.
מאז שהתפרסמה הכתבה החלה להסתמן מגמה חדשה. אל דאגה, טובקבקים נוטפי ארס ממשיכים לרדוף אותנו, אבל יותר ויותר אנשים מדווחים על ההפתעה שציפתה להם ב"מעריב". מסתבר שלא מעט אנשים ביקשו ללכת שבי אחר ביקורתו המקוממת של מאיר שניצר ולהאמין לתחזיותיו הקודרות. והנה, ברגע אחד, באמצעות כתבת השער ב"מעריב", כולם גילו שלסרט האימה הישראלי הראשון ציפה עתיד אחר מזה שגזר עליו המבקר בעל כדור הבדולח. זאת ועוד, לאור הדיווחים השוטפים בבלוגים ובאתרים השונים בשבועות האחרונים, יותר ויותר אנשים מרגישים משוחררים להודות באהבתם ל"כלבת" ואפילו להכריז עליה ברבים.
כן, חברים וחברות, הגיע הזמן להודות: זה נחמד להצליח בעולם, זה אדיר לקבל הצעות עבודה מפתות בחו"ל, אבל שום דבר – ש-ו-ם ד-ב-ר- לא ישווה לאהבה שתקבל מארצך-מולדתך. בשבועות האחרונים אנחנו מרגישים תכונה חדשה באוויר והיא ממלאת את ליבנו אושר.
אפילוג
פישלר שאל אותנו בראיון, "מדוע אנחנו לא לוקחים את אחת ההצעות שהוגשה לנו ופשוט עוזבים לחו"ל?". בתגובה השבתי לו, "שהתחלנו כאן משהו ושאנחנו לא נעזוב עד שנראה אותו קורה ושאני באופן אישי לא רואה את עצמי חי ועובד בשום מקום פרט לישראל". פישלר חייך וסינן, "ציוני אמיתי, אה?". לא התבלבלתי ומייד השבתי, "כן".
תודות
זה המקום להודות לכל בני משפחתי וחבריי, לצוות "כלבת" ושחקניו, לסוכן הלוחמני שלנו, לכל העיתונאים והמבקרים שעשו את כל שביכולתם לפרגן, לתמוך, ללטף, לעזור ולשגר את בשורת "כלבת" להמונים.
זה גם הזמן להודות לכל מי שניגש אלינו ברחוב או שלח מכתב/שורת סטטוס/ציוץ שבהם הוא מבקש לעודד אותנו ולחזק את ידינו במסע הארוך הזה.
אם שכחתי מישהו זה רק בגלל שנסחפתי בכתיבתי, לכן אל תיפגעו, רק תעירו ואני מבטיח להוסיף את שמכם בהתלהבות שטרם נראתה ביקום המקוון.
משאלה לשנה החדשה
ברשותכם אני מבקש לשחרר קצת את "כלבת". אני מרגיש שהילד שלנו יכול להסתדר כבר לבדו.
הפיראנה מכה שנית 