אולפן טלוויזיה נטוש. נעל תכולה ועליה טיפה אדומה עומדת דום. לצידה שרועה גופה של אישה ומעליה ניצבת שימפנזה שידיה ושיניה מגואלות בדם. משהו מסב את תשומת ליבו של הקוף והוא מביט ישירות למצלמה, לגורם ההפרעה, אלינו, הצופים.
משם אנחנו מדלגים לחוות סוסים באיזור שכוח אל שבה איש שחור (קית׳ דיוויד) וילדיו, אחד נוכח (דניאל קלויה) ואחת נעדרת (קיקי פאלמר), מאלפים סוסים עבור תעשיית הקולנוע וחולמים על ימים כלכליים יפים יותר, על פרוטות שייפלו מהשמיים. והן אכן נופלות היישר לתוך גולגלתו של האב הגאה.
כתוביות הפתיחה של הסרט שואבות את הצופה למשהו שנראה כמו מסע באפרטוס הקולנועי ואולי בגרונה של צלחת מעופפת שפולטת אותנו בסיומן לעבר מסך שעליו מוקרנת אבן דרך קולנועית מהמאה ה19, תמונה בתנועה ובה נראה איש שחור דוהר על סוס. צילם ותיעד: אדוארד מייברידג׳.
הדימוי הזה נבחר בקפידה והוא יעמוד במרכזה של הסצינה הבאה ובה שני צאצאיו היתומים של האב, אוטיס ואמרלד, מנסים למלא את מקומו באתר הצילומים.
הוא מגמגם והיא מאחרת, אבל כשהיא מגיעה היא סוחפת כסופה ותורמת לנו מידע שכולנו היינו אמורים לדעת אילולא היינו, ובכן, כל-כך לבנים: כולנו זוכרים את שמו של מייברידג׳, המתעד הלבן אבל לא את שמו של הרוכב השחור, היווד. הסבא-רבא (רבא!) שלה. המשפחה הזו היא פרי המצאתו של היוצר ג'ורדן פיל.
אמרלד מסיימת את נאום הבטיחות שלה והשחקנית בסרט שבתוך הסרט מבקשת לגנוב טייק לפני שיוצאים להפסקה. הבן המופנם מנסה לפזר הוראות, אל תביטו בעיניים של הסוס, אל תדחפו לו לעין את כדור האפקטים, אבל איש לא מקשיב והסוס מתפרע.
אף אחד לא מת, אבל השניים מפוטרים מעבודתם ונאלצים למכור את הסוסים שלהם לג׳ופ, מנהל פארק השעשועים (סטיבן יואן), שהיה ילד פלא טלוויזיוני בעברו. ולא סתם ילד פלא הוא הילד שצפה בפיצוץ של בלון ומייד אחר כך בשימפנזה שטובחת ואוכלת את כל בני משפחתו הטלוויזיוניים. הוא גם היישות שמסבה את תשומת הלב של הקוף אליה, למצלמה ואלינו הצופים בפתח הסרט (העיניים שלנו הם העיניים שלו ועל כך בהמשך).
על-אף שהיישות הרצחנית מתקרבת אליו וניצבת מולו פנים אל פנים והוא אפילו העז להביט לה בעיניים, היא לא הורגת אותו, אלא מושיטה את אגרופה על מנת שהוא יושיט את אגרופו בחזרה והם יוכלו ליהנות מהטקס הקבוע שלהם שבסופו מדמות האצבעות פיצוץ דמיוני. אך לפתע הנשורת המדומיינת מתחלפת בקליע אמיתי, ומוחה של השימפנזה מתפזר על פרצופו של ילד הפלא האסייתי.
הייתם מצפים שהילד האומלל יאבד את יכולת הדיבור שלו ויהפוך לקורבן טראומטי, אבל כמו אמריקה כולה, הוא הצליח להפוך את הטרגדיה שלו למוזיאון מזכרות שבו הוא שומר אפילו את כוכבת המשנה שלו, שאיבדה את פרצופה לשימפנזה, כאקססורי מכניס.
ג׳ופ הוא תוצרה הטראגי של שטיפת המוח המערבית (הוליוודית), בילבורד מהלך עם חיוך ענק של שיני פנינה שאפילו לא מבין עד כמה זה לא שפוי ליהנות ממערכון סטרדיי נייט לייב שעושה צחוק מהאסון שלו, מהמוות של חבריו לתכנית הטלוויזיה, עד כמה זה מטורף שבכלל קיים רגע טלוויזיוני שבו שימפנזה רצחנית מהחיים הופכת לפאנץ׳ ליין בכיכובו של כריס קאטן! זוהי הטרגדיה של הסובייקט המפוצל.
ב״אין מצב״ שני ילדים, שחור ואסייאתי, חוזים בדמויות שנהרגות מול עיניהם המבועתות. האחד איבד את אביו הביולוגי והאחר את אביו הטלוויזיוני. האחד איבד את אביו לפרוטה משמיים והאחר איבד את חיית המחמד שלו לקליע.
איזה מיינד פאק. איזה ספקטקל. אבל, זה רק מתבקש מסרט שמתחיל עם ציטוט מספר נחום, הנביא הויזואלי הגדול, תרצו הפרנק מילר והקוונטין טרנטינו של תעשיית הנבואות:
״וְהִשְׁלַכְתִּ֥י עָלַ֛יִךְ שִׁקֻּצִ֖ים וְנִבַּלְתִּ֑יךְ וְשַׂמְתִּ֖יךְ כְּרֹֽאִי״
ובאנגלית:
I will pelt you with filth, I will treat you with contempt and make you a spectacle
(בסרט הניסוח שונה מזה שמופיע לעיל)
נחום הוא בבחינת רומן גרפי אלים שבו מילים ורק מילים מציירות את התמונה המצמררת.
ואמנם, החדש של ג׳ורדן פיל אובססיבי לתמונות, לקולנוע, להרגלי הצפייה שלנו, לפעולת הצפייה עצמה, לאילנות יוחסין ותיקון היסטורי, לקפיטליזם ותפקיד היוצר כנביא בעירו.
היצירה מתחילה בקריאה להכרה בתרומתה ההיסטורית של המשפחה השחורה להולדת הקולנוע- היה לנו חלק (סקין, עור) במשחק הזה מהיום הראשון- בכך שיש לזכור לא רק את האיש הלבן שצילם את המאורע אלא גם את האיש השחור שרכב והיא מסתיימת באישה שחורה ואיש שחור שמביטים זה בזו, רואים זה את זו, מכירים זה בזו, היא בתפקיד הצלמת והוא בתפקיד מושא הצילום. הדימוי החותם את הסרט אף מגדיל לעשות ומציג בפניו צופיו את האלמנטים הבאים, מבעד לערפל מתגלה לאט לאט, כמו בתהליך פיתוח של תמונה, דמותו של רוכב שחור, בקפוצ׳ון כתום, יושב על סוס שחור שניצב בשער הכניסה לפארק השעשועים שכמו הופך בתיווכה של הקומפוזיציה המוקפדת למסגרת של תמונה.
שחור (וכתום) הוא השחור החדש.
בחרתי לקרוץ לסדרת האסירות מאחר והצבע הכתום הוא מסמן שאמור לזרוק את הצופים לבית הכלא, לסרבל שלובשים האסירים בחלק ממתקני הכליאה של ארה׳׳ב.
לגיבור השחור קוראים או. ג׳יי וזה לא מקרי בכלל. להזכירכם כבר באחת הסצינות הראשונות שלו בסרט הגיבור נתקבל בשחקנית לבנה שמזדעזעת לגלות שקוראים לו או.ג׳יי. הוא מייד מרגיע אותה ומספר לה שזה קיצור לאוטיס ג׳וניור. חלילה לא לבלבל עם אורנת׳ל ג׳יימס סימפסון.
מה לעשות, הכרתם או.ג׳יי אחד, הכרתם את כולם. ראית גבר שחור אחד בסרבל כתום, ראית את כולם.
וכשמחברים את כל המשקעים הללו לדימוי של איש שחור בקפוצ׳ון כתום על סוס שחור כשלידו מצד שמאל ניצב קאובוי קטן ומצוייר שמצביע עליו, קשה שלא להעריך את התעוזה של פיל כמספר סיפורים וכמי שמבקש לתבוע נחלה בז׳אנר ששייך כמעט רק לאדם הלבן. אני אומר כמעט כי הסרט קורץ לפחות לשני מערבונים שבהם תמצאו גיבורים שחורים. ״אין מצב״ צולם בלוקיישן של ״אוכפים לוהטים״ וחדי הזיכרון שביניכם יכולים למתוח קו ישר בין ההופעה הזקופה של קלווין ליטל כשהוא מקבל את כוכב השריף ובין זו של דניאל קלויה בסיום הסרט "אין מצב״. הקריצה השנייה היא לסרט שאת הפוסטר שלו ג׳ורדן פיל תולה אי שם בפינה מאחור: ״באק והמטיף״. את המערבון הנהדר ההוא ביים סידני פואטייה שאף כיכב בו לצד הארי בלפונטה ורובי די הנפלאה.
המשותף לשני המערבונים שהקדימו את זמנם ובה בעת הגיעו מאוחר מדי, היה הרצון של הנבלים הלבנים לדחוק את השחורים לשוליים ולהחזיר אותם לתפקידים שייעדה להם ההיסטוריה של המנצחים.
״אין מצב״ משופע בקריצות ומחשבות, הוא תוקף את המוח ופחות את הרגש, למרות שהרגע האחרון בין האח והאחות הצליח לקרוע לי את הלב, גם מבלי שייאמרו שם מילים. הוא אניגמטי ומתעתע, אבל לא באופן שהופך אותו למעשייה אטומה. בכל זאת, אם הוא היה רוצה לתסכל את צופיו הוא לא היה זורק להם מפתחות מהשמיים ונועץ אותם בישבנו של סוס לבן שעונה לשם רוח רפאים והוא לא היה מחביא את המפלצת שלו מאחורי ענן שמהדהד את הרגע הראשון שבו כל ילד וילדה הופך למספר סיפורים, לבורא של סימנים ומסמנים. זוכרים איך ההורים שלכם/ן היו שואלים אתכם/ן איזו חיה הסתתרה בענן, ואתם השבתם.ן, דוב, כבשה ושפן?
האדם מחפש משמעות בכל דבר ומתייחס כמעט לכל אירוע בחייו כרמז לפתרון התעלומה הקיומית הגדולה.
המודוס אופורנדי המובהק של כל הגיבורים ב״אין מצב״ זהה לזה של הבלש האקזיסטנציאליסטי. סדרה של תופעות בלתי מוסברות, לעיתים גם בלתי תלויות זו בזו, מתרחשות בזו אחר זו והגיבורים מנסים להרכיב מהם עולם שאת כלליו הם יכולים להבין ואת חוקיו הם יכולים להעביר הלאה. קחו למשל את הרגע שבו או.ג׳יי מחליט שאם נמנעים ממבט ישיר לחללית היא לא תשאב אתכם לבטנה. זה קורה לו אחרי שהוא נזכר בהוראה שהוא נתן בתחילת הסרט לאנשי הצוות- אל תסתכלו לסוס בעיניים. באופן דומה, גם הבוקר האסייאתי, ג׳ופ, מחליט שהיכולת שלו לעשות את הדבר הנכון במהלך התקף הזעם של השימפנזה ואף לתקשר עימה, הכינה אותו לרגע המפגש עם החוצן המורעב. וכך, ממש כמו שהוא ידע שעדיף לו לא לברוח מהקוף, הוא הבין שעל-מנת לזכות בחסדיו של הגורם השמימי, עליו להאכיל אותו בשעה קבועה בבשר סוסים.
סוד הקיום האנושי, לשיטתו של ג׳ורדן פיל, הוא הניסיון של האדם ללכוד את הכאוס בלאסו, לביית אותו ולבסוף לעשות ממנו כמה שיותר כסף. והסיבה שהמין האנושי נמצא במצב של מלחמה אינסופית, הוא תוצאה של הניסיון של אלה שנלכדו בלאסו להשתחרר מהכבלים, הלולאות ומלתעות העושק הכלכלי.
זו יצירה שדנה בצורך הקמאי של האדם להגיע לנחלה, להשיג זיכיונות ולהשאיר מאחוריו נכסים כלכליים ותרבותיים.
וזה לא מקרי שאת המפלצת משמידה לבסוף אישה(!) שחורה (!!) באמצעות בלון ענק בצורת קאובוי (!!!) שנשאב לתוך עדשת הקולנוע של החללית האימתנית שנראית ברגע הזה כמו סדין לבן ענק(!!!!).
ואיזה רגע נהדר של קולנוע ג׳ורדן פיל מעניק לצופיו בנקודה הזו: בעוד דניאל קלויה עושה ג׳ון וויין, קיקי פאלמר עושה סטיב מקווין ודוהרת על אופנוע לעבר באר משאלות שבתחתיתו ניצבת המצלמה האחרונה שיכולה ללכוד את ה״אופרה שוט״, את השוט הבלתי אפשרי וכשזה קורה, הקאובוי נשאב אל תוך החללית ומפוצץ אותה מבפנים.
וכל זה קורה בפארק שעשועים שעונה לשם ״Jupiter’s Claim״, החלקה של צדק. פארק שעשועים שניסה לאלף טורף אלוהי, לנכס ולהפוך אותו למיצג עבור קהל צופיו.
בנקודה הזו שאלתי את עצמי אם היה רגע שבו פיל חשב להפריח דווקא בובה של אינדיאני לשחקים. שכן, חלק מהאינדיאנים האמינו שמצלמה עלולה לגנוב את נשמתם. אבל, נראה לי שגם בלי לעטוף את הדימוי בנוצות, הצופה אמור לזהות את ההתכתבות של פיל עם האמונה שמעניקה למצלמה את היכולת לשאוב מהאדם את הרוח ומהמפלצת את חייה. מאידך, יש משהו פיוטי בעובדה שהבובה המתנפחת של ג׳ופ, הבוקר האסייאתי, מפוצצת את החיזר ובכך סוגרת מעגל עם האגרוף של ג׳ופ שפוצץ בתחילת הסרט את מוחה של השימפנזה.
בסופה של נבואת החורבן הזו יהיו שישאלו, מדוע הדמויות לא מודיעות לרשויות החוק על הממצאים שלהן ולמה לעזאזל הן לא בורחות. את הפיתרון תמצאו בגורם המוות של האבא בפתח הסרט: מטבע קטלני. היינו, כסף. כסף מסובב את העולם של ״אין מצב״ ורודף את דייריו עד מוות, אבל לא רק. גם המרדף אחר תהילת עולם.
הצלם אנטלרס הורסט (מייקל ווינקוט) שמצטרף לצמד האחים, חולם כל חייו על השוט הבלתי אפשרי המושלם ולכן גם כשיש בידיו שוט כמעט מושלם, הוא רוצה לשדרג אותו בכך שיתעד את המפלצת בשעת הקסם. כמי שרדף אחרי שעות קסם בסרטו האחרון, אני יכול לגלות לכם/ן שאכן אין יפה יותר משוט בשעות הללו, אבל, אתם עלולים לשלם על זה בחייכם.
בנקודה מוקדמת יותר בסרט, הצלם מדבר על ההר הבלתי מושג ומזהיר את האחות מפני החלום שלה להיות מפורסמת, שכן השיעבוד לחלום עלול להפוך את חייה לאומללים. הצלם, כך מסתבר לנו, דיבר בעצם לעצמו, והאומללות שלו מובילה אותו אל ההר הבלתי מושג שבו הוא מקריב את חייו למען השוט הבלתי אפשרי אותו איש כבר לא יראה.
מותו של הצלם, אגב, מגיע רגע אחרי שהוא לוחש לאנג׳ל (ברנדון פררי, מצוין!), הבחור הלטיני שטען את מצלמתו, שלא מגיע לו להשיג את התמונה הזו. ופתאום, הרומנטיקה שפיל עטף את הדמות של הצלם התחלפה באחת בחטא היוהרה של הקולנוען הפריבלגי.
לעומת זאת, פיל מעניק את הניצחון לאחות החולמת, לאדם הפשוט ביותר בסרט, זה שמצליח לחבר אחד ועוד אחד – בתחילת הסרט היא הורסת צילום של שני אנשים בבאר ובסיום הסרט היא הורסת מפלצת באמצעות אותה מצלמה בדיוק. ומה מפעיל את המצלמה בבאר? ניחשתם נכון, פרוטות מן השמיים. כסף הורג, כסף מחיה, כסף מסובב את העולם – כסף הוא חלק נורא ובלתי נפרד ממעגל החיים.
העובדה שאמרלד עושה את מה שהיא עושה על מנת להציל את חיי אחיה האהוב מצילה את חייה מידיו של יוצר שבוחן את דמויותיו כמו אל/נביא מתבונן.
אותו אל מלא רחמים יחוס גם על חייו של אנג׳ל. המוכר הלטיני החביב מחנות הצילום, חובב העב׳׳מים, שרק רוצה להשתייך למשפחה החדשה ועושה הכל על-מנת להתחבב עליהם ולהיטמע ביניהם. כשהוא מביט, לא מביט, למוות בעיניו, הוא עושה את אחד המהלכים הכי מבריקים ביצירתו החדשה של פיל: הוא כורך את עצמו בגדר תיל. קראתם נכון, גיבור לטיני ניצל ממוות באמצעות גדר שמחזירה אותו לאדמה עליה התנחל. באורח פואטי אנג׳ל זוכה גם לשוט הכי יפה בסרט, ממוסגר על רקע הרים ושמיים ורדרדים סגולים של שעת הקסם הקולנועית.
אני לא אהיה הראשון או האחרון להצביע על הקשר של ״אין מצב״ ל״מלתעות״ של סטיבן שפילברג. הצלם מתכתב עם דמותו של הצייד הגאוותן שתר אחר המובי דיק של חייו, האח מתכתב עם דמותו של החוקר הממושקף שמוכן להפוך את עצמו לפיתיון בשם המטרה הנעלה והאחות מתכתבת עם דמותו של השריף המפוחד שמגלה תושיה ואומץ במערכה האחרונה. הוסיפו לזה את העובדה שהשריף זעק ״חייך יא בנזונה!״ כמי שכביכול צילם (ובאנגלית ירה) את רגע השמדת הכריש האימתני ותראו עד כמה פיל עסוק כאן בניתוח הנרטיב של סרט האימה הטוב מכולם.
ובכל זאת, כדאי לשים לב להבדל משמעותי אחד: אם ב״מלתעות״ היה רק ראש עיר אחד שהתעקש לא ליצור בהלה סביב הכריש מתוך פחד שזה יפגע בכלכלתה של עיירת החוף המנומנמת, הרי ש״אין מצב״ הפך את כולנו לראשי עיר שמעמידים את ערך הכסף לפני ערך החיים.
אם יש נחמה ב״אין מצב״ הרי שהיא מופיעה בקריאה הנרגשת של פיל לאותנטיות. באחד מרגעי השיא של הסרט, אותו אפשר להשוות לנבואת חורבן תנ׳׳כית, החוצן האלוהי, שמקבל בסרט את השם ״הצופים״, אוכל בטעות סוס עץ- תו מזייף שמוביל לאפוקליפסה מקומית. עונש שבו הצופים בארנה נאכלים על-ידי הצופים בשמיים ואז הופכים לנהר של דם שמטפטף על גיבורי הסרט במשך דקות ארוכות. עבודת הצילום והסאונד בנקודה הזו, ובכלל ברגעים רבים של הסרט, שיגרה אותי במכונת הזמן לימי ססיל ב. דה מיל והספקטקלים התנ׳׳כיים שלו.
עם ״אין מצב״ פיל מכריז על האופן שבו הוא תופס את מקומו של היוצר בעולם הזה, כנביא, כמספר סיפורים חפים מזיוף, כאלה שיש ביכולתם לשפוך אור על הקיום האנושי, לפענח את העבר, ללכוד את ההווה ולהזהיר מפני העתיד להתרחש. הוא עושה את זה באותות ובמופתים ולעיתים את הסאבטקסט, ממש כמו נחום, הוא משאיר לנביאים קצת יותר עדינים.
הפיראנה מכה שנית 