כל-כך הרבה דברים קורים במסע הזה. ממה מתחילים? במהלך עשרת הימים האחרונים צפיתי בלמעלה משנים עשר סרטים ואני מבטיח להתייחס לכולם (לפחות למסקרנים שבחבורה) ברגע שאשוב ארצה (אוטוטו, בחיי). את הדקות הקרובות-ממש שניות לפני שאני נופל לשינה של שלוש שעות- אקדיש לסיכום המסע של "כלבת" בלונדון ולתיעוד צעדיו הראשונים בגרמניה.
ובכן, חברים יקרים, גם ההקרנה השלישית (והלא מתוכננת) של "כלבת" נמכרה לחלוטין ולמן אותו רגע כל אמצעי התקשורת החלו לדבר על הצלחתו המפתיעה של סרט האימה הישראלי הראשון. גם הביקורת המקומית אהבה את "כלבת" ובחרה אותו לאחד מחמשת הסרטים הטובים ביותר בפסטיבל הלונדוני המתוקשר.
כולנו תקווה שהביקורות וההקרנות המלאות יובילו להפצת הסרט בממלכה הבריטית. בינתיים, לא מעט פסטיבלים נוספים הביעו את עניינם בסרט (החל בפסטיבל האימה של מנצ'סטר וכלה בפסטיבל הז'אנרים של דאבלין) ובטוויטר הופיעה לה עצומה שתובעת להקרין את "כלבת" בהיכל הקודש של חולי הקולנוע של לונדון: פרינס צ'רלס סינמה. הלוואי.
אחרי שישה לילות ללא שינה עלינו על מטוס לגרמניה שם מתנהל לו פסטיבל העונה לשם פנטזי פילםפסט. פנטזי פילםפסט חוגג השנה את יום הולדתו ה25. גם הוא החל בקטן, בעיר אחת (ברלין) ולאחר מספר שנים החל להתרחב ולהתרחב וכיום הוא נודד בין שבע ערים מרכזיות ברחבי גרמניה: ברלין, המבורג, מינכן, שטוטגארט ועוד. אנחנו הוזמנו להתארח בבכורות שייערכו במינכן ובשטוטגארט.
שלשום נחתנו במינכן ועם הגיענו קידמה את פנינו נציגה נלהבת של הפסטיבל שדיווחה לנו על ההצלחה האדירה של "כלבת" בברלין ובהמבורג. הגרמנים, מסתבר, אוהבים הומור יהודי מדמם. כמה אוהבים? כל ההקרנות של "כלבת", כולל זו שנכחנו בה הערב במינכן, נמכרו מראש. וזה לא עניין של מה בכך. לפנינו הוקרנה הפקתו החדשה של גיירמו דל טורו, "DON'T BE AFRAID OF THE DARK", מול אולם חצי ריק.
ההקרנה במינכן הזכירה לי מאד את ההקרנה במונטריאול. מדובר בכנופיה צוהלת ועליזה, קולנית ורועשת, חמושה בבקבוקי בירה וסלסלת חטיפים מקסיקנים, שהתקבצה יחדיו בשמה של מטרה נעלה: דם!
עם סיום הסרט הקהל המטיר עלינו מבול של שאלות אך השאלה האהובה עליי מכולן נשאלה בדרכנו החוצה: "הכיצד ייתכן שבחורה ישראלית לא יודעת לאחוז באקדח? הרי כולן עושות אצלכם צבא". אל דאגה, לא התבלבלתי ומייד השבתי, "לא כולם עושים צבא. דפני ליף למשל. וחלק מאלה שעושים צבא עושים טירונות בסיסית שמקנה להם יכולת אחיזה מפוקפקת באקדח ברטה (להלן, שיר הבלונדינית)". בהמשך הפניתי את תשומת ליבו לדמותה של עדי (אניה בוקשטיין) ולשליטתה הפנומנלית בכלי המתכתי (להלן, שתי אצבעותיו האומללות של השוטר יובל). או-אז התרצה חברנו המינכנאי וסיכם: "אז בעצם שיר הייתה ג'ובניקית ועדי הייתה ביחידה קרבית". בדיוק כך, ידידי המינכנאי, בדיוק כך.
אני חייב להודות שזו לא הפעם הראשונה שהשאלה אודות עלמת החן הישראלית ואחיזתה בכלי זין עולה במהלך שיחה עם יוצרי "כלבת". מסתבר שלזרים יש פטיש רציני בכל הנוגע לבחורות היושבות בציון, שכן מבחינתם כל הבחורות הישראליות יושבות בחוף הים עם בגד ים כחול לבן ומחזיקות בידן רובה סער.
מה, לא ככה?
גודאר: כל מה שסרט צריך זה אניה בוקשטיין ואקדח!
הפיראנה מכה שנית 
1.Best wishes & good luck
2.Did you catch the last one Of De Iglesia
(the one from Day of the Beast/
Action Mutante)?
I think it's called The Last Circus.
אהרון, שמח שהבלוג שלך חזר ואני קורא בו כעת בשמחה 🙂 איזה כיף שהסרט שלכם עושה חיל בחו"ל!