מי מפחד מרוחות רפאים?

מי מפחד מסיפורי רוחות? אני אחדד את השאלה, כמה פעמים צפיתם בסרט רוחות שבאמת גרם לכם להתהלך בדירתכם ברעד וחיל? ואני לא מתכוון לסרטי דיבוק וגירוש שדים, אלה באמת מטרידים. אני מדבר על כל אותם סרטים שבהם אנו מוזמנים להעביר מספר לילות עם משפחה כל-אמריקאית או כל-יפנית או כל-ספרדית בבית אחוז רוחות רעות.

אם יורשה לי להעיד על עצמי, מאז "פולטרגייסט" לא הצלחתי לחוות פחד אמיתי בכל הקשור לאורחים מהעולם שמעבר. אפילו לא ב"פעילות על-טבעית". ואני די בטוח שלא מדובר רק בי. כמה מכם באמת מצאו את "פעילות על-טבעית" מפחיד? לעומת זאת, כמה מכם חושבים שמערך השיווק של ספילברג הצליח לשטות בכולנו ולגרום לנו לחשוב ש"פעילות על טבעית" הוא סרט מפחיד?

ואולי אני סתם נטפל לסרט הביכורים של אורן פלי. אני גם לא מבין את כל אותם צופים שפוחדים מרוח רפאים דוברת יפנית. ויש הרבה כאלה. מה כל-כך מפחיד בילדות יפניות מתות? מלבד העובדה שהן שעירות יתר על המידה והפוני שלהן לעולם, אבל לעולם, מסתיר את עיניהן המלוכסנות?

דבר אחד ייאמר לזכותם של סרטי האימה היפניים: הם לפחות טורחים להעניק מוטיבציה לרוחות הנקמה שמנשבות במסדרונותיהם. תאומיהם המערביים, לעומת זאת, לא תמיד מרגישים צורך לשתף אותנו בחוויות הקשות שגורמות לשד להתנהג כמי שאחזו שד. הקולנוע האמריקאי, כמו אומר לנו, הם כאלה כי הם כאלה. וזו בדיוק הנקודה שבה סרטי הרוחות מאבדים אותי. מדוע, לכל השדים והרוחות, כל השדים והרוחות מרגישים צורך להתעלל באנשים שלנים בביתם הישן?

שאלו את עצמכם את השאלה הזו ותראו איך תשעים אחוז מסרטי הרוחות מאבדים את תוקפם העלילתי. אחרי ככלות הכל, זה לא שהדיירים החדשים התעללו במתים המתהלכים בדירתם, או לחלופין חיללו בקיומם המביש את זיכרונם הטהור של הדיירים הישנים. ועדיין, כל השדים פונים לאלימות על-מנת לגרש ו/או להרוג את התושבים החדשים.

ההנחה שכל שד הוא מרושע קבילה בעיניי רק אם אנחנו אוחזים בדעה שמאחורי כל שד מרושע עומד למעשה בעל בית ו/או סוכן נדל"ן מרושע, שכן המוטיבציה בסרטי הרוחות לעולם תהיה קשורה במעבר דירה ו/או עסקת נדל"ן כלשהי.

נעמי, די, נמאס, אני חושב שהגיע הזמן שתתלבשי ותצאי מהחדר שלי.

אם אני הייתי שד, הייתי חוגג למראה הדיירות שנכנסו לדור בביתי. נעמי ווטס, ג'ניפר קונלי, רוז ביירן, שרה מישל גלר, מה רע? להפחיד אותן למוות? הצחקתם אותי. להשתלט על גופו של בן זוגם המאושר? בהחלט, כן!

וגם אם אינכם בקטע של כוכבות מצודדות ואתם מתעקשים לנהוג כשדים שאתם, איך זה שהשעשועים האהובים עליכם ביותר הם לדרוך על טלק, להזיז ספרים/חפצים ולהדליק ולכבות את הטלוויזיה? מדוע לזפזפ בשלט בלי הרף? למה אינכם עוצרים כשאתם מגיעים לHBO ו"משחקי הכס"? האם כל השדים סובלים מהפרעת קשב? ואם זה המצב מדוע שלא יגלו את העולם המופלא של הרשתות החברתיות? אני די משוכנע שיהיה ביקוש עצום לגוסט-בוק וטווי-דד!

אך מה לעשות שבמקום ליהנות מהעולם המרתק שמציעים להם הסמארטפונים ולשחק באנגרי בירדז, השדים התזזיתיים שלנו מעדיפים לטרוק דלתות שציריהן, לעולם, אבל לעולם, אינם משומנים היטב.

ואיך זה שאיש לא מסביר מה קורה לסקס בעולם שמעבר? לא פעם, אני שואל את עצמי מדוע רוחות לא עושות סקס אחרי שהן מתות. בני אדם אמנם עוברים דרכם, אבל אני די משוכנע שבמפגש בין רוחות קיימת התנגדות פיזית שתאפשר גם למתים לחוות שוב ושוב את המוות הקטן.

לסקס טוב חייגי ביטלג'וסביטלג'וסביטלג'וס וזכרי: זו נקרופיליה רק אם את עדיין בחיים!

אבל, לא רק המתים מוצגים כנטולי היגיון, מוטיבציה, בגרות וליבידו בסרטים הללו. גם החיים סובלים מאותן בעיות. שמתם לב כמה מהסרטים הללו מציגים במרכזם זוגות עם מערכות יחסים בעייתיות? ואולי זו הסיבה שהרוחות משתוללות? מסכנות, הן ודאי ציפו לריאליטי עם סצינות פורנוגרפיות סביב השעון ובמקום זה קיבלו ריב משפחתי שמצריך את מעורבותו של אחד, אלון גל. פלא אם כך שהרוחות מפזרות טלק מחוץ לדלת חדר השינה? האם יש דרך טובה יותר לרמוז לדיירים על מצוות הפריון?

ועדיין, מפתיעה מכל היא ההחלטה של הדיירים להישאר בבית כשמחול השדים מתחיל. איך זה שלאחר עשרות שנים של סרטים העוסקים ברוחות רפאים, לא קמה נפש אחת בעולם ואמרה: "מאמי, השדים פה ממש מבאסים אותי, אולי נעבור דירה?". אם אפשר לעבור בגלל שכנים, קל וחומר אפשר לעבור בגלל שדים מזיקים.

במשך שנים סבלתי מסרטי אימה שכיכבו בהם שדים וייחלתי לרגע שבו תופיע יצירה שתתמודד עם הסוגיות שהעליתי בפניכם כאן ואז נתקלתי בסרטו החדש של ג'יימס וואן (מסור), INSIDIOUS.

סרטו של וואן נוטל את הנוסחה השחוקה של המשפחה שעוברת לבית חדש ומפיח ברוחות הישנות חיים חדשים. הכיצד? מבלי לקלקל יותר מדי את ההפתעות הרבות של הסרט, אומר שבשישים הדקות הראשונות והמצוינות של הסרט, גישתו של וואן דומה לזו של חוקר תופעות על-טבעיות. התסריט מתעקש לפתור קושיות שקשורות למוטיבציה ולפעולות של הרוחות בסרט (אסטרל פרוג'קשן וכיוצ"ב) והוא אפילו מצליח להימנע מהקלישאה שבה משפחה תישאר לגור בבית אחוז שדים ויהי מה. עבודת המצלמה מלאת זומים וחריגות סגנוניות שמזכירות את הקולנוע האמריקאי החוקר של שנות השבעים. והמשחק? נטורליסטי ועמוס בדיאלוגים חופפים ורעשים מיותרים (ממש כמו סצינת הפתיחה האלטמנית ב"הנוסע השמיני" של רידלי סקוט). הפסקול, לעומת זאת, איום ונורא.

~זהירות ספויילרים~

כמה חבל ששלושים הדקות האחרונות של INSIDIOUS מביאות לקריסתה המוחלטת של היצירה המקורית הזו. במקום להמשיך בקו החוקר, הסקרן והסבלני של שתי המערכות הראשונות, מופיעה לה מערכה אחרונה רועשת ובומבסטית שמשגרת את האב הסקפטי למשימת חילוץ בעורף האויב. ומילא שהאויב שם היה מפחיד באמת, אבל הוא נראה כמו ציורי הטיוטה שג'ורג' לוקאס אייר עבור דמותו של דארת' מול.

מי שעומד מלפני, מאחורי ומשני צדדי הוא ג'אר 'ג'אר בינקס

ולקינוח, סקר: