"מוריטוריס" (מלטינית: אלה העתידים למות), בבימויו של רפאלה פיצ'יו, לנצח ייזכר כסרט הסלאשר הראשון שליהק גלדיאטורים בתפקיד רבי-מרצחים.
הסרט מתחיל בסצינה מבריקה שמתעדת פיקניק משפחתי שיוצא מכלל שליטה. זוג הורים מתחיל לחפש אחר בתו שנעלמה אבל אנחנו מגלים שהיא כלל לא הלכה לאיבוד. היא נמצאת עם הדוד האוהב שלה והוא מתכוון לבצע בה את זממו. איתרע מזלו והוא בחר במקום הנורא מכל לגלות רוע אנושי: אזור קבורתם של הגלדיאטורים. ואמנם, בחירתו לעשות את הרע בעיניי הלוחמים המיתולוגיים העירה אותם משנתם היפה ומשורגת השרירים והם החליטו לגמול לו בחרבותיהם.
לרגע, אנחנו מתחילים לחשוב שהגלדיאטורים הם המושיעים ביצירת הביכורים של פיצ'יו, אבל אז אנחנו מגלים מה הם עשו לילדה הקטנה.
אני נוהג לקרוא לרגעים הללו בקולנוע האימה "WTF Moments?". זו הדקה הזו בסרט שמפרידה בין השפויים-שנסים על נפשותיהם מאולם הקולנוע- לנשמות המעוותות שמלקקות את השפתיים לנוכח רוח ההמצאה המצמררת והופכת הקרביים של היוצר המטורלל.
אחרי הפתיחה האינטנסיבית הזו, "מוריטוריס" מוריד הילוך ומגולל בפנינו מעשיית סלאשר ישנה נושנה. סיפורם של שלושה צעירים איטלקיים שאוספים לרכבם שתי בחורות רומניות יפהפיות. הכל מתחיל נפלא. אבל אז הם מתחילים להפר את חוקי הז'אנר בזה אחר זה. הם שותים יחדיו, מריצים שורות (ולא במחברת מבית דפתר) וחמור מכל: הנשים מחמיאות לגברים על אדיבותם האנושית. ואם יש דבר שאסור לטרמפיסטיות לעשות בסרטי אימה זה לסנן את המשפט הבא לגברים שאספו אותם: "אתם כל-כך נחמדים ואדיבים. אתם ממש לא כמו כל הגברים שפגשנו עד כה בטיול שלנו לאיטליה".
ואמנם, למן הרגע הזה "מוריטוריס" הופך לפנטזיית אימה מיזנתרופית, מרושעת, משולחת רסן ואפילו מקוממת. כל-כך מקוממת עד שהיא הצליחה להבריח עשרות אנשים מערב הבכורה של הסרט בפסטיבל פנטזיה. וזה, כידוע למי שעוקב אחר הקהל המשולהב וצמא הדם של פנטזיה, לא עניין של מה בכך.
הגרזן ששבר את גב הקהל תיעד שני מקרי אונס שמתרחשים במקביל בשתי הבחורות. ומי שראה סרט אקספלוייטשן איטלקי אחד בחייו ("להיות בנות עשרים" למשל) יודע שקולנועני האימה האיטלקיים לא בוחלים באמצעים והם נוהגים להתענג על רגעים שלוכדים את האכזריות האנושית. בעשותם כך, הם מואשמים לא אחת בפורנוגרפיה ובניהליזם, אבל דבר אחד אי אפשר לקחת מהם: הם יודעים לגרום לצופה אי נחת.
האיפור של סרג'יו סטיבאלטי ("דימון", "אופרה") האגדי מצוין, הפסקול עוכר שלווה וזו, ללא ספק, אחת המחוות המוצלחות ביותר לתור הזהב של סרטי האקספלוייטשן האיטלקיים ולמורשתו המדממת של רוג'רו דאודאטו.
נ.ב 1
הסרט העצמאי צולם בRED. סצינות היום שלו כהות ובעייתיות אבל סצינות הלילה מצולמות להפליא.
הפיראנה מכה שנית 
גלדיאטורים רוצחים? זה מזכיר לי את הנזירים הזומביים מספרד-הסדרה הנהדרת של אוסוריו משנות השבעים