זה לא סוד ש"13 המתנקשים" הוא אחד הסרטים האהובים עליי השנה. אני אגדיל ואומר ש"13 המתנקשים" הוא אחד מסרטי המלחמה האהובים עליי בכל הזמנים. לכן, ברגע ששמעתי שיצירתו האדירה של טקשי מייקה תוקרן בגרסה מיוחדת (להלן, גרסת הבמאי) בפסטיבל פנטזיה, התרגשתי כמו סמוראי בחנות קטאנות.
כשדיווחתי על-כך שאני עתיד לצפות בגרסה המלאה של "13 המתנקשים" החלו לרוץ בטוויטר תחזיות מבודחות על סוף אלים ומדמם עוד יותר מזה שהציעו ארבעים וחמש הדקות האחרונות של היצירה. ובכן, קוראים יקרים, כל התחזיות כשלו במבחן המציאות וזו, לדעתי הצנועה, אחת הפעמים הבודדות שגרסת הבמאי אכן עדיפה על גרסת האולפנים.
אבל, בטרם אגע בשינויים הנפלאים שמייקה ייצר בעבודתו הסופית, כמה מילים על תרומתו של היוצר המחונן הזה לקאנון העצום של סרטי הסמוראים.
מייקה לא יהיה הראשון להציג את האבסורד שבחיים על-פי החרב. הוא גם לא יהיה הראשון לתעד את חייהם הריקניים של הסמוראים ביום שלאחר התפזרותם. מאסאקי קובאיישי, אקירה קורוסאווה וקיאצ'י אוקאמוטו הם רק כמה מהבמאים שנגעו בהתפוררות מעמדו של הסמוראי בתרבות היפנית. חלקם הציעו עבודות שספק מבקרות וספק מעריצות את הלוחמים המיתולוגיים, חלקם תקפו ללא רחמים את צייתנותו העיוורת של הלוחם הסגפן והאמיץ (ואף השוו את צייתנותם לזו של הלוחמים במלחמת העולם השנייה) וחלקם החלו את דרכם כמעריצים וסיימו אותה כרודפים.
מייקה לא מחדש הרבה בכל הקשור לסיפור שהוא מגולל ב"13 מתנקשים" וההשוואות ל"שבעת הסמוראים" של קורוסאווה הן בלתי נמנעות. מאידך, מייקה מציע הסבר מרתק לחייהם הריקניים והאבסורדיים של נושאי החרבות והופך אותו לבסיס של יצירתו המופתית: יהירות. ולראייה, שלושים הדקות הראשונות של הסרט מציגות לנו שרשרת של אירועים טרגיים שמקורם בשליט אכזר שמעולם לא חווה כאב ולכן גם מעולם לא ידע פחד.
LORD OF THE LIMBS
שתי סצינות ייחקקו לעד בתודעתו של כל מי שיבחר להציץ בעבודתו האכזרית של מייקה. שתיהן מציגות מעשים נפשעים, שתיהן שבות ומאשררות את אותו רעיון ועדיין ליוצר היפני היה חשוב להציגן בדקות הראשונות של הסרט. בראשונה, אנחנו עדים לרגע שבו מנסים לשכנע את גיבור הסרט, מנהיג המתנקשים העתידי, להרוג את השליט האכזר. לשם כך, הם מציגים בפניו את נערת השעשועים של המנהיג האכזר. ומהי נערת שעשועים בעיניו של הרודן הסדיסט? נערה יפהפייה שגפיה ולשונה נכרתו.
מייקה לא מסיט את המצלמה מהדימוי הטראומטי. נהפוך הוא, הוא מאלץ את הצופה להביט, זמן ארוך מן הנדרש, בגופה המתפתל וחסר הגפיים של הנערה ולהקשיב, זמן ארוך מן הנדרש, ליללותיה נטולות הלשון. ריקוד הכאב מסתיים כשטיפות דם זולגות מעיניה של העלמה האומללה שעה שהיא כותבת באמצעות שפתיה את המילים שישלחו תריסר מתנקשים (המתנקש ה13 יגיע רק בהמשך) למשימתם הנועזת: טבח טוטאלי!
זה המקום לציין שהסצינה המדוברת לא מציגה את אירועי הדמים בפלאשבק. אנחנו ניזונים אך ורק מעדותם של היושבים בחדר. הבחירה של מייקה מרתקת, שכן בעשותו כך הוא יוצר אגדה כמו כל האגדות. כזו שמתחילה כצ'יזבט לצד אש המדורות והופכת עם השנים למעשייה שכל אב ואם יספרו לילדיהם.
את המעשייה הבאה אנחנו פוגשים במו עינינו כשאנו מובלים לחצר עמוסת גופות-כולן שייכות למשפחה אחת- כשלצידן ישובים, כפותים, מספר בני משפחה חיים. הם לא יחיו לאורך זמן, שכן בצד השני ממתין להם השליט הנורא כשבידו קשת והוא ממטיר חצים על עבדי החצר. מייקה הממזר, חסך מאיתנו את הטבח המלא, והוא מפגיש אותנו עם החץ האחרון, זה שאמור לפלח את ליבו של הצעיר בבני המשפחה, ילד ממש. הרגע הזה נמשך נצח, שכן בינתיים יש מי שמנסה לשכנע את הנבל לחדול ממעשיו ולהכניס בראשו מעט היגיון. למרבה הצער, הלורד היהיר משוכנע שרק מעשי ענישה וחינוך מהסוג שהוא מייצר יביאו לציות וישמרו על הסטטוס-קוו.
אחרי שתי הסצינות הללו- למעשה יש שלוש- אנחנו חדורים באש הנקמה ממש כמו מנהיג הסמוראים. אבל גם זה האחרון יהיר. בכל זאת, מי במוחו השפוי ונטול היהירות, ייצא למלחמה חסרת סיכוי? לקרב של שניים עשר מול מאתיים?
ואמנם למן החצי השני של הסרט אנחנו עוקבים אחרי שני מחנות שמשוועים להתנגש זה עם זה. הלורד שמתרגש לקראת קרב אמיתי והסמוראים שדוהרים אליי נקמה. אבל, הנקמה היא רק תירוץ. מייקה, כמו במאים רבים לפניו, מציג את הסמוראים ככאלה שלא הצליחו להסתגל לחייהם האזרחיים החדשים ונטולי החרב. לכן, משמוצגת בפניהם האופציה לשחזר את ימיהם כמבתרי איברים ועורפי ראשים הם קופצים על ההזדמנות. ואמנם, כשצבא הלורד והסמוראים סופסוף נפגשים מזומנת לצופה מלחמה קולנועית ארוכה מן הרגיל, כזו ששנים לא נחזתה על המסך הגדול. היא נמשכת קרוב לשעה ומניין הגופות בה עצום. איש לא נסוג, איש לא בורח, כולם-ללא יוצא מן הכלל- מתענגים על הקרב האחרון בחייהם.
חייתי לפי צו החרב וכעת עליי לחיות לפי צו החכה
ובהקשר הזה בולטת במיוחד החלטתו של העריץ הנורא שמביט בטבח של אנשיו וליבו הולך ומתרחב, כל-כך מתרחב עד שהוא מסנן בפני שומר הראש שלו את הדברים הבאים: "מלחמה היא דבר נפלא, כשאשוב מהקרב הזה אשיב את יפן לימיי המלחמה הזוהרים שלה".
ברגע הזה אנחנו מבינים סופסוף את מניעיו של הלורד הקטן. כף רגלו מעולם לא דרכה בשדות קטל ממשיים ולפיכך היה עליו להפנות את חיצי היהירות כלפיי האספסוף. כעת, ממש כמו הסמוראים, הוא מצא מקום שבו היהירות היא יתרון, מקום שבו היהירות היא ברכה, מקום שבו היהירות מצילה ממוות.
מי שמסב את תשומת ליבנו למשחקם היהיר של הלורד והסמוראים הוא הדמות החשובה ביותר בסרט-דמותו של המתנקש ה13. את המתנקש הזה אנחנו פוגשים כשהוא תלוי מרגליו. שוכן הרים שמעולם לא ידע את חיי הסמוראים- רק שמע עליהם. אין לו קטאנה בנדן אבל הוא פראי כמו חיות הטבע. אם היהירות היא הדלק המניע את הלורד והסמוראים הנוקמים, הישרדות היא שם המשחק של שוכן ההרים- הישרדות והאהבה שחמקה מידיו.
שוכן ההרים של מייקה, דומה לאיש הכפר של קורוסאווה (הדמות שגילם טושירו מיפונה הגדול) ב"שבעת הסמוראים", בכך שהוא מבקר את יהירותם של הלוחמים הסובבים אותו. ובצדק. בכל זאת, אלמלא היהירות מילאה תפקיד חשוב כל-כך בקרב, הפסקת האש הייתה מגיעה מהר יותר ואז מה? לאיזה עולם היו שבים הלוחמים היהירים? איזו תרבות תוכל להכיל את האגו העצום והפצוע של הסמוראים המובטלים? איזו אישה תוכל להתחרות בקשר האמיץ שבין חייל לחרב הנאמנה שלו?
שוכן ההרים (במרכז) משתעמם ממשחקי ההיררכיה היפניים
ב"13 המתנקשים" שוכן ההרים נבחר לגלם את דמותו של הצופה הציניקן. הצופה המודרני שמנסה להבין ולנגח את ההיגיון המעוות שעל-פיו מתנהלים החיילים בסרט. ועדיין, מדובר בדמות המטרידה ביותר בסרט. ספק אדם, ספק חיה, ספק טיפש, ספק גאון, ספק חי, ספק מת. אם תרצו, מדובר באיד טהור- טבע במצבו הפראי ביותר. ולמרות הכל, הוא ניחן ברמת ידיעה שחומקת מיתר הדמויות. הוא לרגע אפילו מרשה לעצמו להשתעמם מהמלחמה הארוכה והמתישה שמוצגת בסרט ולדבר בגנותה. זה, אגב, חטא היהירות של שוכן ההרים ומייקה דואג להענישו על-כך בחץ שמפלח את גרונו.
אתם צריכים לשמוע את אנחות האכזבה שהקהל משמיע באותן דקות קשות. ובצדק. בגרסאות הקודמות, איש הכפר תמיד זכה להגיע לכתוביות הסיום. והנה, בגרסתו של מייקה, שוכן ההרים צולל אל מותו רגע לאחר שניצח עשרות אנשים בקרב וייצר נאום בדבר יהירותם של הסמוראים.
מייקה הוא אחד היוצרים הפיקחים ביותר שפועלים כרגע בעולם ואם הוא לא היה מעניש את שוכן ההרים על יהירותו הרגעית, הוא היה ממוטט את המשל הנהדר שהתקין עבור צופיו. זאת ועוד, בעשותו כך, מייקה אומר לנו משהו על יהירותו של אמן הקולנוע שהורג ומחיה גיבורים על-פי גחמותיו ו/או צוויו המוסריים. ואמנם, באורח פלאי, יהיה זה אותו מייקה יהיר שגם יקים לתחייה את שוכן ההרים המת, רגע לפני כתוביות הסיום. למה? כי הוא פשוט יכול!
========
בחלק ב' של הפוסט ארחיב את הדיבור על השינויים בין גרסת האולפנים לגרסת הבמאי. מרביתם, אגב, עוסקים בדמותו של המתנקש ה13.
הפיראנה מכה שנית 
אני קראתי את זה כך שהלורד הרע הוא שמייצג את הצופה בקולנוע, זה שמתלהב לנוכח מראות של טבח, שנהנה מכל רגע בשדה הקרב, ובניגוד לאזהרות בכוונה הולך לאן שהכי מסוכן להיות בו כי שם יהיה הכי הרבה "כיף", תוך שהוא מתעלם מהסכנה, שכמו הצופה בקולנוע, לא יכולה לגעת בו.
הנאום שלו בסוף על כך שלראשונה הוא מרגיש כאב, תוך שהוא מתבוסס ארוכות בדמו, לטעמי גם משקף את זה שמייקה מנסה לגרום לצופה לחשוב על המשמעות של אלימות כבידור דרך הדמות שייצגה את הקהל.
אני לגמרי מזדהה עם הקריאה הזו. אבל, אני עדיין חושב ששוכן ההרים הוא הגימיק האמיתי של מייקה וכשרואים את הסצינות שירדו בגרסת הבמאי זה הופך ברור לגמרי.
טקסט נהדר. אני לגמרי הרגשתי במהלך הצפייה שהסרט עוסק בנושאים שאתה מצביע עליהם, שמת את זה יפה במילים- אני הרגשתי שדווקא העריץ הוא בן דמותו של הצופה, ולא איש הכפר המיפונאי – העריץ, כמו הצופה, רוצה לראות מלחמה, נהנה ממה שקורה סביבו ומרגיש מוגן וחוגג את שפיכות הדמים.
אבל זה מדהים איך הסרט מורכב ועובד בהרבה רבדים. אבל הכי חשוב – זה פשוט סרט מהנה. מעניין אם תהיה הזדמנות לצפות בגרסת הבמאי על מסך גדול
אתה ואור חושבים זהה, אני ארחיב על הגישה שלי בחלק הבא שיתייחס לסצינות שהיה חשוב למייקה להשיב ליצירתו.
סרטיו של ימאדה אולי אינם מדממים כמו סרטי מייאקה אבל גם בהן ניתן למצוא חשבון נפש אמיתי ובחינה מדודקדת של דמות הסמוראי.בכלל דמות הסמוראי מייצגת את התחבטויותיה של יפן המודרנית שהפכה מאומת מיליטנטית שלא הפסידה בקרב (עד ששתי פצצות…) לאומה שנקבע שאסור לה להחזיק צבא.
עוד נקודה מעניינת שסרטי הסמוראים הטובים ביותר כמו שבעת הסמוראים עוסקים ברונינים ולא בסמוראים הקלאסיים כלומר הדיון המעניין ביותר מתקיים בסרטים ששגיבריהם קוראים תיגר על המיתוס וזה הרבה יותר מאשר כמות המערבונים למשל שחותרת תחת מיתוס הקאובוי(על כל ליברטי וואלנס אחד של המוני מערבונים קלאסיים)דומבחינתי עדיין הסוף של מחר טוב יותר שתיים לוקח בגדול את הסוף של 13 המתנקשים .אבל בתור מעריץ של וו אני משוחד…
צ'רלי ברוסטר
הסוף של מחר טוב יותר 2 לוקח בגדול את רוב סרטי הקולנוע. אבל בתור מעריץ של וו אני משוחד גם…