לאחר עצירת ביניים קצרה ביוון- הידעתם שליוונים יש פאנטה בטעם תפוחים?-הגענו למונטריאול היפהפייה. מונטריאול, ואולי אני קצת פזיז בפסיקתי, היא האחיינית האירופאית והמגניבה של ניו-יורק. היא מתנהלת כמו מרכז תרבותי לכל דבר, אבל היא לא עושה מזה עניין. מונטריאול מתנהלת כמי שמודעת לקסם הטבעי שלה. ובצדק, היא אפילו יודעת לנשק בצרפתית. זה די מדהים, אני חייב להודות. כולם כאן נראים, מתלבשים ומתנהגים כמו אמריקאים טיפוסיים אבל אז הם פותחים את הפה ומתחילים לדבר בשפת האהבה. אפילו הגיבורים של "ג'אג" נשמעו אמש מתוחכמים יותר כשלשונם הטלוויזיונית הפכה טריקולורית.
לאחר מנוחה קצרה בחדר, התחלנו לצעוד לעבר הקרנת הבכורה של "בורק והייר"- סרטו האחרון, לעת עתה, של ג'ון לנדיס הגדול ("בית החיות", "האחים בלוז", "זאב אמריקאי בלונדון"). בעודנו יורדים במעלית פנטזתי בקול על האפשרות שלנדיס יגיע להקרנת הבכורה ויציג את סרטו החדש ואז הדלתות נפתחו ושם, באמצע הלובי, ישב לו ג'ון לנדיס במעיל אפור ועניבה אדומה וקידם את העוברים ושבים בחיוך מלא זיפים ואהבת אדם.
אני חושב שזו הייתה הפעם הראשונה בחיי שאיבדתי את יכולת הדיבור. נבות שאל אותי אם ארצה לגשת אליו ולדבר איתו ואני רק בהיתי באדון. אבל, יש לי תירוץ טוב. ג'ון לנדיס הוא אחד משני הבמאים שגדלתי עליהם (האחר הוא סרג'יו ליאונה). בכל פעם שהייתי חולה אבי היה מעודד את מצב רוחי באמצעות "משנה מקום, משנה מזל", "האחים בלוז" או "בית החיות". אני לא יכול לאמוד את מספר הפעמים שפוצצתי ביצה קשה בפי ואז זעקתי "אני חצ'קון, הבנת?". אני גם לא יכול לאמוד גם את מספר הפעמים שצפיתי בוידיאו-קליפ שאיתו הכל התחיל, "מותחן".
הפגישה איתו הייתה יכולה להיות משעשעת. ודאי הכותרת שלה: זאב אמריקאי פוגש שני כלבים ישראלים במונטריאול. אבל לצערי העדפתי לעמוד ולשתוק, לעמוד ולספוג. כן, גם כשהפיראנה פוגשת אגדה היא מתנהגת כמו מעריצה שרופה בת 12.
בהמשך הערב שוב פגשנו את לנדיס, הפעם על הבמה הגדולה. הוא קיבל פרס מפעל חיים מהנהלת הפסטיבל, חזה בקליפ שמסכם את הרגעים הגדולים ביצירותיו (כולל קטעים מ"אוסקר" עם סילבסטר סטלון) וניגש להציג את סרטו החדש:
הייתי רוצה לומר לכם שמדובר בהברקה אדירה, שג'ון לנדיס הישן והטוב חזר לעצמו, אבל זה יהיה שקר. מאידך, הייתה שם מחווה ל"מרגלים שכאלה" (אחת הקומדיות הגדולות והלא מוערכות של שנות השמונים) ופזילה בשעת אורגזמה. כן, חברים וחברות, למרות שכולנו רוצים להאמין שאנחנו נראים סקסיים בזמן גמירה, אני דווקא נוטה להאמין לשיטתו של לנדיס: כולנו פוזלים, בובה, כולנו פוזלים.
ניפרד, לעת עתה, בברכת דוקטור-דוקטור:
הפיראנה מכה שנית 
אין כמו פוסטים על הערצה
לפחות עכשיו אני יודע באיזה נשק להשתמש בפעם הבאה שתנפנף מולי בחיבתי לשפילברג 🙂
באופן אישי סביר להניח שאם הייתי רואה את סרג'יו לאונה בלובי, הייתי מגיב באופן אותו תארת. מצד שני, כנראה שאם הייתי פוגש את לאונה בלובי זה לא היה במונטריאול.
תהנו ובהצלחה
היי היי גם אני חולה על ספילברג, רק לא על התקופה החולה שלו. ותודה מתוק!!!
BURKE AND HARE יושב אצלי כבר חצי שנה על המחשב. שווה הצצה, או לפנות מקום לדברים יותר נוצצים?
חוששני שתתאכזב.
'בורק והייר' מאכזב ביותר (וגם יותר מדי דומה ל-I Sell the Dead שיצא שנתיים לפני וגם הוא לא פאר היצירה אבל מבדר הרבה יותר) http://www.imdb.com/title/tt0902290/
חתיכת פיספוס לא ברור ועוד עם כזה קאסט מעולה…
אם הייתי פוגש את לנדיס פנים מול פנים נראה לי שגם הייתי משתתק כמו ילדה בת 12…כבוד ענק!