אם לשפוט לפני המתרחש בטבלת שוברי הקופות של קוריאה, מייקל ביי הוא לא פחות מאל מקומי. ומילא שהיה מדובר רק בהתרחשות קולנועית, אבל הטלוויזיה כאן מקדישה ימי שידור שלמים לפירומן ההוליוודי. ולא רק בערוץ אחד. פה "רובוטריקים" ושם "רובוטריקים 2" ויש גם אינספור פרסומות שמקדישות את עצמן לקידום סחורותיו של ביי. מאידך, זה יכול להיות גם יותר גרוע. קחו למשל את העובדה שברגעים אלה, מוצאי יום ראשון, מוקרנת יצירתו המונמנטלית של רולנד אמריך, "10000 לפנה"ס".
אבל לא הכל רע ואת הרגעים שבין הקרנה להקרנה ומסיבה למסיבה, אנחנו מעבירים בניסיון להבין כיצד מתנהלת הטלוויזיה הקוריאנית בהשוואה לזו הישראלית. החדשות הטובות: מפלס תכניות הריאליטי נמוך עד בלתי נראה. החדשות הרעות: מפלס הטלנובלות עולה על גדותיו. החדשות הרעות-טובות: מיטב הכוכבים הקוריאנים עושים גם טלנובלות. ממש כמו בישראל.
הקוריאנים, בדומה ליפנים, חולים על תכניות קומדיה מטורללות. הגניבו הצצה לגרסה המקומית לתכניתו של שלום אסייג, "צחוק מעבודה":
מה שמדהים לגלות זה שהתכנית הזו מצחיקה גם מבלי שנבין מילה. ועדיין היא לא מצחיקה כמו הפרסומות הקוריאניות המהוללות, בטח לא כמו הפרסומת שרצה כאן אחת לעשר דקות:
אין לי מושג מה הפרסומת האינפנטילית והסקסית הזו מקדמת (ציוד בום??) אבל היא השיגה את מטרתה: אני אקנה כל מוצר שמגיע עם כוריאוגרפיה כל-כך מושלמת.
ואפרופו כוריאוגרפיה מושלמת, הקוריאנים מעריצים הופעות חיות וכך קורה שיש ערוץ שמקדיש את עצמו לחיי הפופ של כוכביו. להקה אחת צדה את עיניי וכשאני כותב צדה אני מתכוון, ירתה בעיניי, תלשה אותן מארובותיהן ולקחה אותן כבנות ערובה. על במה אחת ניצבות להן למעלה מעשר נשים שרוקדות ושרות ומקפיצות את הקהל לעננים. זו האימא של כל להקות הנשים, הסופר-גרופ של הסופר-גרופס, הלאה הספייס-גירלז קבלו את הסוג'ו גירלז:
מדובר בהופעה של שעה, מוזיקה קלאסית במיטבה.
=============האבחנה הבאה מוגבלת מגיל 18=========================
אאוט אוף פו-כוס
אם חשבתי שהצנזורה הישראלית היא אווילית, הרי שתאומתה הקוריאנית גורמת לה להיראות כמו האח המבריק במשפחה. למזרח הרחוק, כידוע, יש בעיה עם איברי המין המוצנעים. קשה להם, במיוחד ליפנים, עם פין ופות. עם ציצי הם בסדר וגם עם טוסיק. אבל בולבול אסור וגם תותה. וחדירה זה הכי חמור. הקנס שיוטל על העבריינים הוא אותו כתם מטושטש ומשעשע שמופיע באזור המפשעה. במשך שעות ניסיתי להבין את ההיגיון התרבותי שעומד מאחורי ההחלטה ואז זה הכה בי: אין היגיון. שכן, מה עושה אדם שצופה בסרט שיש בו סצינות מין מסעירות ונועזות שמונעות ממנו באמצעות כתם (לא הסרה של הסצינה, חלילה) את האקט המלא? הוא משלים אותו בעצמו. הצופה הנשית חולמת על איבר מין אגדי (הרבה יותר אגדי מזה שיש לשחקן המוגבל להציע) והצופה הגברי מדמיין פות-על, סופר-תותה, כזה שאפילו הקולנוען המוכשר בעולם לא יוכל להביא למסך המרצד. בכך, הופכת הצנזורה המקומית את הצופה התמים למציצן פעיל עוד יותר.
אבל זו לא החדירה היחידה שמדירה שינה משנתה של הצנזורה המקומית. היום שודר בטלוויזיה "הטייס" בבימויו של מרטין סקורסזי(ה) ובכל פעם שסיגריה מוצתת הונחה בפיו של אחד מגיבורי הסרט שוב הופיע לו אותו כתם מיתולוגי. הרשו לי לחדד את התופעה: מותר להציג שחקן שסיגריה בוערת נמצאת בין אצבעותיו. מותר להראות עשן שיוצא מפיו של כוכב. מותר אפילו להיתקל בגיבור שסיגריה שוכבת על שפתיו. אבל אסור בכל לשון של איסור להראות סיגריה בוערת נכנסת לפה של שחקן או שחקנית. אסור גם להראות אותה יוצאת. זה פשוט חם מדי!
הפיראנה מכה שנית 
תותה אתה אומר
ציגרטות מפוקסלות הן עתיד הקולנוע.
מגניב! לא צילמת גם קטע מהטייס שמעשנים סיגריה?
אני צופה כאן בפרסומת הקוריאנית בלופ אינסופי. עשיתי חיפושון והנה פרסומת קודמת באותה סדרה:
הפרסומת היא לבית הלוואות/פדיית צ'קים או משהו כזה…
האם מדובר בחבורת הבנות המוכשרת הזאת?
המוכשרת מאד התכוונת